EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
חייקה קלינגר
1917-1959
יוצר הדף: נדב מלמד קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

נדב מלמד יא'2

חייקה קלינגר

חייקה קלינגר נולדה ב25 בספטמבר 1917 בזגלמביה שפולין והייתה אישיות מרכזית ב"ארגון היהודי הלוחם" (הארגון המוביל במרד גטו ורשה) באיזור בנדין ובתנועת הנוער "השומר הצעיר" באיזור חבל הארץ זגלמביה, שבו לא הוקמו גטאות.

בנדין

העיר בנדין היא עיר בחבל הארץ זגלמביה שבדרום פולין, הנמצאת מערבית לקראקוב. העיר החלה כישוב יהודי בזמן ימי הביניים והיהודים הראשונים הגיעו לעיר בזמן המאה ה13, אך התיישבו רשמית בעיר רק במאה ה-14ביוזמת המלך קז'ימייז' הגדול.
העיר החלה להתפתח כעיר תעשייה ומסחר במאה ה19, וליהודים היה חלק מרכזי בהתפתחות זו.

היהודים תמיד היו חלק מרכזי מהעיר, כאשר ב-1897 הם היוו 51% מהאוכלוסייה.

ב-4 בספטמבר 1939, יום לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה העיר ובתוך פחות משבוע- ב-8-9 בספטמבר- הגיעו חיילי האס אס, ששרפו את בית הכנסת של העיר ורצחו 600 מיהודי העיר. באותו הערב הצליחו 50 יהודים להימלט לכנסיה הסמוכה לעיר, שם הבישוף מיצ'יסלב זבסקי הבריח אותם ועזר להם להימלט אל טירת בנדין. לאחר המלחמה זבסקי קיבל תואר "חסיד אומות עולם".

הגטו היחיד שהוקם ליהודי בנדין היה גטו קמיונקה, שאליו הביאו את יהודי בנדין במאי 1943. הגטו היה גטו פתוח, ללא גדר או חומה.כל יהודי שנתפס מחוץ לגטו- דינו היה מוות. גטו זה הוקם באיזור עני, בו חיו בעבר צוענים, תושבים משכבות עוני ואנשי עולם תחתון. בגטו קמיונקה, כמו בהרבה מאוד גטאות אחרים, הייתה צפיפות נוראה, 3 משפחות (10-12 אנשים) בדירת חדר ומטבח.

חייה בזמן המלחמה

באמצע 1942 החלו הגירושים מאיזור זגלמביה. באוגוסט 1942 החליטה קלינגר להצטרף ל"ארגון היהודי הלוחם" והפכה לפעילה בולטת.

ב-22 ביולי 1943 רוכזו יהודי בנדין בכיכר השילוחים בעיר לסלקציה, שבה מאות צעירים נבחרו לעבודת כפייה, וכל השאר- נשים, ילדים וזקנים- נשלחו לאושוויץ. לאחר אירוע זה חברי המחתרת – אנשי "דרור", "גורדוניה" ו"השומר הצעיר", וקלינגר ביניהם- התארגנו עם נשקים בבונקרים.

בזמן הגירוש הסופי של יהודי בנדין ב1 באוגוסט 1943, שארך בערך שבועיים, ובמהלכו נשלחו כמעט כל יהודי בנדין לאושוויץ. חיה התחבאה מהנאצים בבונקר "השומר הצעיר", שהתגלה, והיא נתפסה עם אקדח בארנקה. חיה נלקחה לחקירה בעינויים ע"י הגסטפו, אירוע שהשפיע עליה קשות כל חייה וצילק אותה קשות, פיזית ומנטלית.

לבסוף היא הצליחה לברוח מהגסטפו בעזרת חבריה, והם התחבאו בכפר פולני במשך כמה חודשים, שם כתבה את יומנה כדי לתעד את קורות תנועת "השומר הצעיר" ו"הארגון היהודי הלוחם" בבנדין ובוורשה.

בסוף 1943 הצליחו קלינגר וחלק מחבריה לחצות את הגבול לסלובניה, שם פגשו ביעקב רוזנברג מ"השומר הצעיר", ובאנשי המחתרת המקומית, ונשארה בסלובניה עד ינואר, אז הוברחה להונגריה ושם הצטרפה לחברי "השומר הצעיר" באזור.

גם בהונגריה היא לא נשארה הרבה זמן ובמרץ 1944 עזבה.

חייה לאחר המלחמה

לאחר עזיבתה את הונגריה יצאה לארץ ישראל, ובדרכה עברה בבלקן, באיסטנבול, בסוריה ובלבנון.

כאשר הגיעה לישראל היא נישאה ליעקב רוזנברג, ששינה את שמו ליעקב רונן, והם עברו לגור בקיבוץ העוגן, שם החלה להשתלב בחיים בארץ ונולדו להם 3 בנים; צבי (הבכור), אביהו ואהרון.

לפני שנולד בנה הבכור, צבי,  קלינגר החלה לכתוב את סיפור עברה בזמן השואה, אך החליטה שלא לפרסם אותו. למרות החלטה זאת חלקים מרשימותיה התפרסמו בכתבי עת שונים, ואת זאת קלינגר לא אהבה, שכן העדיפה לא להתמודד עם הזיכרונות הקשים מהעבר.

בתחילת שנות הארבעים עברה קלינגר משבר מנטלי קשה ואושפזה. היא הייתה אמורה להתאשפז עוד פעם באפריל 1958, אך בסוף זה לא קרה, וב18 באפריל, בערב יום הזיכרון ה15 למרד ורשה, היא התאבדה.

יומניה של קלינגר עזרו להבין את תנועות הנוער בשואה ומערכות היחסים בין ארגוני המחתרת, היודנראט והציבור היהודי בזמן השואה.

מקורות

- ויקיפדיה- חייקה קלינגר

- ויקיפדיה- בנדין.
קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text