סבא רבא שלי, פאול בש, נולד בתאריך 11.2.1905 בוינה שבאוסטריה ושם התגורר במהלך ילדותו ונעוריו, למד בבית ספר תיכון ולאחר מכן הצטרף לעסק המשפחתי של משפחת אמו, שעסקה ביצור וסחר בחולצות משי. בהמשך התמנה להיות נציג המשפחה האחראי על היצוא לצ'כיה.
לסבא רבא שלי היו עוד ארבעה אחים )בנים), שניים מהם נהרגו במלחמת העולם הראשונה. שלושת האחים ששרדו את מלחמת העולם ה I (כולל סבי) המשיכו לעבוד בחברה המשפחתית.
בשנת 1931 התחתנו סבא רבא וסבתא רבתא שלי וואלי, ולאחר 4 שנים נולד סבי צבי בש ב 24.7.1935
במרץ 1938 (סבי היה רק בן 3) חל האירוע ההיסטורי בו אוסטריה הסתפחה לגרמניה (ה"אנשלוס") וקיבלה על עצמה את שלטון היטלר. הצבא הגרמני נכנס לאוסטריה והגאסטאפו הפך לשליט המרכזי והקובע את גורל האוכלוסיה באוסטריה. למעשה, בשלב זה החלה ההתנכלות ליהודים בוינה .
באוגוסט 1938 משפחת סבי המורחבת הגיעה למסקנה שיש לעזוב את אוסטריה והיא התפצלה (לאחר שבמשך כל חייהם נהגו לעבוד ביחד), מה שהפך את אירוע זה למשמעותי וכואב אף יותר.
שני אחים עזבו לשוויץ וצרפת ומשפחת סבי המצומצמת עזבה לצ'כיה (סבא רבא שלי היה אחראי על היצוא לשוק הצ'כי במפעל חולצות המשי, ולכן הם הצליחו לעבור בזכות ההיכרויות שהיו לו). הם שהו בעיר מחוז שנקראת ברנו (Brno ) וגרו אצל משפחה שהכירו, אך בסופו של דבר הגרמנים הגיעו גם לצ'כיה ובעקבות כך החליטה המשפחה לעזוב את צ'כיה ודרך הונגריה הגיעו ליוגוסלביה. בשנת 1943 כבר היו ביוגוסלביה, ונשארו שם עד תחילת שנת 1945. שם התגוררו בזאגרב, נובוגרדישקה שם התארחו אצל משפחה יהודית עשירה במשך שנה, שם פעלו האוסטשים היוגוסלבים משתפי הפעולה עם הנאצים.
-סבא שלי צבי מספר כי לפני שהם יצאו לדרך, אמא שלו, וָלי, הלבישה אותו בכמה מעילים שנראו לו כבדים מאוד. אמא שלו, תפרה במעילים אלה כיסים במקומות שונים בהם היא החביאה מטבעות זהב אוסטריים (דוקאטים) ותכשיטים, ששימשו אותם במהלך המלחמה לשחד אנשים בדרך, כדי שיעזרו להם ויתנו להם מעט מזון או מקום ללון בו או שיעבירו אותם ממקום למקום בהיחבא.
כילד הוא זוכר שהיא הסבירה לו כי בכל מקרה אסור לו להוריד את אחד המעילים – בבטנת המעיל הזה היא תפרה כיס מיוחד, אטום למים, ובו היא הכניסה את תמונות אביו ואימו, מכתב שהכיל פרטים שונים על המשפחה וכמה מטבעות זהב.
היא הסבירה לו כי אם הוא יימצא פעם לבד עליו לזכור כי המטבעות יכולים לעזור לו והוא יוכל להסתכל בתמונות הוריו ולזכור שהם מאוד אוהבים אותו תמיד.
בתמונה: סבא רבא וסבתא רבתא שלי,
ובנם הקטן צבי (סבא שלי) עם המעיל
המדובר.
סבי מספר גם כי ביום אחד בזמן שהותם ביוגוסלביה, נעלם סבא רבא שלי והתברר שנלקח לבית סוהר (בשל היותו יהודי) ובמזל הצליח להימלט בזכות שוחד. מיד לאחר מכן נסעו ברכבת (עוד זיכרון של סבא הוא שבמעברים בין מקומות הכניסו אותו לשק של תפוחי אדמה מבד יוטה כדי שאם יתפסו אותם בדרך הוא לא יתגלה. אסור היה לו להשמיע קולות במשך שעות רבות.)
לאחר הנדודים הגיעו לדוברובניק שביוגוסלביה (היום קרואטיה). שם היו תחת שלטון איטלקי ושם התאספו כ 10,000 יהודים שהגיעו מכל רחבי אירופה (הונגריה, יוגוסלביה, אוסטריה, צ'כיה וכו') אך האיטלקים אולצו על ידי הגרמנים לרכז את כל היהודים ולהעבירם למחנה שבויים, העלו אותם על ספינות מלחמה והשיטו אותם לאי שנקרא ראב (RABB ). שם שררו תנאים גרועים מבחינת מזון, מזג אוויר, צפיפות וכו'.
בשנת 1944 חלה התקוממות על של הפרטיזנים הסרבים וחיל המשמר האיטלקי ברח. כשהיהודים ראו זאת הם ניצלו את ההזדמנות וברחו גם הם. מכאן השאלה המרכזית של סבי היתה- לאן ממשיכים מכאן? (בהמשך מצורף מכתב של אמו של סבי שקיבלו החלטה שלא לחזור ליוגוסלביה אלא להמשיך לשוט מהים האדריאטי דרומה).
הם ברחו מאי לאי בלילות, בחסות החשיכה, בסירות דייג קטנות, שהדייגים גבו עבור השימוש בהן הרבה כסף.
בסופו של התהליך המשפחה המצומצמת הגיעה לאי, שבו עגנה אנייה בריטית- בריטניה הגדולה תמכה בפרטיזנים ביוגוסלביה וסיפקה להם נשק. משפחת סבי תכננה לעלות על האנייה, אך הפרטיזנים ציוו על סבי להפוך ללוחם פרטיזני. סבי הצליח לשחד אותם ולהימלט. משם האנייה הפליגה לדרום איטליה, לעיר בארי, שבה היה שלטון בריטי. שם התגוררו כמה חודשים בדירה שכורה ופגשו בפעם הראשונה בחיילי "הבריגדה היהודית".
התמונה הזו צולמה בבארי ב1945. מוקפים: מימין- סבי, ובאמצע חייל מהבריגדה היהודית.
מבארי עלו לארץ באנייה שנקראה Princess Katlin . האוניה הגיעה לארץ, לנמל חיפה ב 26.3.1945.
הם הגיעו כמעפילים עם מזוודה אחת שהכילה את כל מה שנותר להם ושרד. היו להם סרטיפיקטים (אישור מעבר) שקיבלו בעזרת קרוב משפחה שהיה בארץ. מחיפה הועברו במשאית למחנה המעפילים בעתלית, שם עברו תהליך רישום בירוקרטי. בזכות התמונות שהיו במעיל של סבי הבריטים ויתרו על הצורך לחכות לצלם שיגיע למחנה ובכך הצליחו לקצר את משך הזמן ששהו במחנה המעצר. מהמחנה נסעו לקרוב המשפחה (זיגי מאייר - אח של סבתא רבתא שלי, אשר הגיע לארץ עם המכביה ונשאר כאן), שחיכה להם, ולמעשה, גרו את התקופה הראשונה בארץ בביתו. לאחר מכן הקימו את ביתם הראשון בארץ בכפר ביאליק (ליד חיפה).
סבא שלי למעשה התחיל ללמוד בצורה מסודרת בבית ספר רק מכיתה ד'.
סבי ומשפחתו גרו בכפר ביאליק עד מלחמת השיחרור בשנת 1948. סבא רבא שלי עבד בצבא הבריטי כמתורגמן, מכיוון שידע גם גרמנית וגם אנגלית.
סיכום
זהו סיפור הישרדות קטן של 3 אנשים שניצלו מתופת השואה.
זה הסיפור שממנו נוצרה המשפחה שלי !
