דף לכבוד / לזכר

EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
קטרינה ויל
1924
יוצר הדף: יונתן איל קשר לדף: נינ/ה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

עיסוק: בשנת 1941 עברה לגור בבודפשט (שעדיין לא נכבשה)  שבהונגריה ושם עבדה כמורה פרטית. לאחר שהוטלו סנקציות על היהודים והעבודה האפשרית היחידה הייתה עבודה פיזית התפרנסה סבתי מעבודה בבניין ועבודה בבית חרושת. לאחר המלחמה למדה חשבונאות ועסקה בזה עד שיצאה לגמלאות בגיל 67.

 

סיפורה של הדמות לפני המלחמה: סבתא רבתא שלי נולדה בעיירה בשם ברהובו, שנמצאה אז בצ'כוסלובקיה, בת לאלברט ואליזבט ויס. היא למדה 4 שנים בבית ספר יסודי ולאחר מכן עברה לגמנסייה. במהלך לימודיה הייתה פעילה ב"שומר הצעיר". בצ'כוסלובקיה הייתה אנטישמיות רבה גם לפני פרוץ המלחמה.

 

סיפורה של הדמות במהלך המלחמה: סבתי מספרת שצ'כוסלובקיה הייתה מקום אנטישמי, ליהודים לא הייתה זכות ללמוד באוניברסיטה או להיכנס למקומות ממשלתיים ובפרוץ מלחמת העולם השנייה האנטישמיות רק התגברה. היא סיפרה לי שהונגריה לא השיבה כל מלחמה כנגד הכיבוש הנאצי ואפילו הייתה בעלת ברית של היטלר. היא מספרת שהיה ניתן לראות את הכיבוש הנאצי אפילו בבית הספר כאשר החלק של צ'כוסלובקיה, שבו שהתה, הפך לחלק מהונגריה, ולכן בבית הספר בהתחלה לימדו צ'כית ולאחר מכן הונגרית.

בשנת 1941 עברה לגור בבודפשט. היא מספרת שמכל רחבי הונגריה, לבד מבודפשט, נלקחו רבים למחנות. היא זוכרת שבשנת 1944 היא יצאה מהתאטרון וראתה המון חיילים גרמניים יוצאים ממנו, וכך הבינה שהנאצים הגיעו גם לבודפשט.

הנאצים בהדרגה הפחיתו את זכויותיהן של היהודים-

בהתחלה הם חייבו כל יהודי לענוד טלאי צהוב; לאחר מכן ליהודי לא הייתה זכות להחזיק ברשותו חנות; הנאצים כמעט ולא הרשו ליהודים לחוות תרבות: ליהודי היה אסור להיכנס לקולנוע ולתאטרון ואם הוא רצה ללכת למסעדה- היה ליהודים אזור קטן ומסומן קרוב לשירותים, שבו הם היו יכולים לשבת; על כל היהודים הוטל עוצר בין השעות 23:00-05:00; אם יהודי היה רוצה להתקיים הוא היה חייב לעבוד בעבודות פיזיות כגון עבודות בניה; ליהודים היה גם אסור לנסוע ברכבת כך שלא היה להם כמעט סיכוי  לברוח למקום אחר אלא אם יתחזו לגויים.

בשלב זה העבירו את כל היהודים לשכונות מיועדות, שסומנו במגן דוד על השער של כל בית. סבתי חיה שם עם משפחתה בתנאים קשים – הצטופפו משפחה בחדר אחד, ואף לקחו להם את מכשיר הרדיו, שהיו הקשר היחיד שלהם לעולם החיצון. הם לא קיבלו עיתונים ולכן הידיעות שלהם היו מצומצמות על ניצחונות הנאצים ומבלי לדעת מה עלה בגורל היהודים באותה עת.

סבתי מספרת שאת חברתה הטובה שלחו לעבוד באוושויץ ומאז ניתק הקשר ביניהן. בשלב זה התפרנסה סבתי מעבודה בבניין ועבודה בבית חרושת. כעת כל קרוביה הרחוקים נהרגו: סבא וסבתא, וכן ארבע דודותיה מצד אביה, חלקן עם ילדים.

בשלב זה הייתה תקיפה יבשתית, אווירית וימית על צבא גרמניה גם בבודפשט. ביום אחד נודע להם שהמלחמה נגמרה. כל היהודים יצאו לחגוג ברחובות והורידו את  הטלאים הצהובים. המשטרה, שראתה אותם חוגגים, אמרה להם כי לא ימהרו לחגוג כי שום דבר לא בטוח. זמן קצר לאחר מכן הממשלה קרסה והחליפו ראש ממשלה. ראש הממשלה החדש היה הרבה יותר אנטישמי ואז החלה תקופה קשה.

בשלב כזה כל יהודי שעבר ברחוב הייתה זכות להרגו. שום חוק לא חייב אותם. שרר פחד נוראי. יהודים גורשו מבתיהם. סבתי מספרת על צעדות של המון יהודים ברחובות- נשים, גברים וילדים מלווים בחיילים גרמנים עם נשק (ככל הנראה לוו למותם). ביום אחד, בעת שנעדרה מביתה, אספו את כל הגברים בבניין בו התגוררה, בהם גם אביה, ומאז נעלמו עקבותיו. ביום אחר אספו את הנשים, בעת שהיא ואמה לא היו בבית, וכך איבדה את אחותה בת ה- 18. לקראת סוף המלחמה בנו גטו בבודפשט. הנאצים הרגו חולים בבתי חולים יהודיים, ואת כל הנשים שילדיהם היו בני שנתיים ויותר לקחו ל"צעדות מוות" (כלומר ילד בן 3 למשל נותר בבית לבדו).

דודתה, אם לילדים בני 5 ו -10 הדריכה את ילדיה היכן בית היתומים, וכך הם שרדו כשאימם נלקחה מהם. סבתי ואמה סולקו מביתן. הן נותרו ברחוב, בקור, ללא כסף, כאשר הן לא עונדות את הטלאי הצהוב (אם היו נעצרות היו נידונות למוות).

הן היו ביאוש מוחלט וראו קבוצת יהודים מלווים ע"י שוטרים נאצים, מוב לבית נטוש. הן החליטו להצטרף לקבוצה זו. השוטרים הללו סיפקו להם מזון ושתיה, אך עדיין היה רעב. השוטרים, שלמעשה, הצילו את חייהם הוכרו בסוף המלחמה כ"חסידי אומות עולם".
ב- 11 בינואר 1945 שוטרי ה SS נעלמו ובמקומם הגיעו הרוסים. אז הבינו היהודים כי הם חופשיים.

 

לאחר המלחמה: כעת לאחר שהמלחמה נגמרה וסבתא רבתא שלי נשארה רק אם אמה  ( גם את אחיה לקחו לגטו; בסוף המלחמה הוא יצא משם עם דודו, אך לבסוף מת מרעב) הן נשארו בבדופשט. בבודפשט סבתי הכירה את בעלה, אינדריך ויל, שהיה קצין בצבא הצ'כי, שברח מפולין לרוסיה, ושם התגייס לצבא הצ'כי ונלחם כנגד היטלר. כאשר סבתי הייתה בת 23 הם התחתנו ויחד עלו לארץ. ממקום בשם הצריה, הנמצא בהונגריה, הם שטו בסירה בשם ג'ני אל מחנה עולים, שהיה ממוקם היכן שכיום עומד פסלו של הרצל בכניסה להרצליה. לאחר שנה שם הם עברו להתגורר ברמת עמידר.

 

 

 

 



קשרים
תמונת פרופיל
here go friends
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
חברי קהילה בודפשט
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text