ליה פישר יא5

יוסף פישר

אקדים ואומר שלשמחתי בשנת 1997 סבא החל לכתוב את קורות חייו ביומן, ולכן יש לי את הזכות לקרוא את מילותיו וללמוד את חייו בלי צנזורה. בעת שאני כותבת עבודה זאת, זו העת הראשונה בה אני קוראת את היומן.

סבא יוסף נולד לשמואל בן בנימין ולאה פישר בעיירה יהודית אובער ווישאו (סוס) שבמחוז מרמורש באזור טרנסילבניה הנמצא בצפון רומניה.

בעיירה היוו היהודים  כ - 50% מכלל האוכלוסייה. הילדים בעיירה של סבא דיברו בכל השפות ובנוסף לכך באידיש, שהייתה שפת האם.

הילדות של סבא :

סבא כותב : "הבית שלנו לא היה בית עשיר אבל גם לא בית עני. אבי היה אדם מאוד חרוץ וכשרוני, היה סנדלר מומחה ובילדותו למד לנגן על כינור שבנה במו ידיו… עוד בטרם אבי גויס לצבא, הרכיב קאפלה (להקה) עם שני בני דודים ושני חברים.

אמי הייתה אישה חזקה וחרוצה, כריזמטית ועם הרבה חוכמת חיים.

מעולם לא היה חסר בבית פת לחם או בגד ללבוש, גדלתי בבית עם הרבה אהבה והמון תשומת לב מההורים"

סבא מספר שהחל מגיל 14 הייתה חובה על כל בן להתייצב לחצי יום בשבוע לגדנ"ע, שם הנוצרים עסקו בספורט ולמדו להחזיק נשק בעוד שאת היהודים העבידו בפרך בסלילת כבישים וחפירות, מי שלא היה רגיל לעבוד היו מכים אותו, אבל סבא לעולם לא קיבל מכות.

בתקופת החורף של 42' תודרכנו להיות מוכנים, לישון עם בגדים ולהניח את הנעליים צמוד למיטה כדי להיות מוכמנים שתמיד נוכל לעזוב את הבית ולברוח מהר בעת הצורך.

סבא כותב ביומן שאמו התעקשה כל הזמן לנהל שגרה רגילה וחיים רגילים למרות חוסר השלווה שהורגש בבית.  

שנה לאחר מכן ב-1943 נשלח ללמוד בישיבה תיכונית בבודפשט, שם למד שנה אחת. סבא מספר ביומן שביום ראשון אחד הוא היה עד ראייה לכניסתו של הצורר אדולף אייכמן לבודפשט בעד שהייתו ביישבה.

כבר למחרת החלו להישמע אזעקות בעיר, מטוסים של ארצות הברית ובריטניה הופיעו מדי פעם מעל בודפשט ונשמעו קולות פיצוץ.

"החיים התחילו להיות קשים" סבא כותב. שמועות על יהודים שנזרקים מחלונות ברכבות הופצו, החלו לחלק כרטיסי מזון אך קיצצו את המנות לחצי.

כמה ימים לפני פסח 1944 אחותו איטה התקשרה אליו וביקשה ממנו שיחזור מהר הביתה לעיירה,  היות שדודו משה חולה מאוד. סבא החליט לחזור עם חבר קרוב שלו משה ישראל לעיירה.

"הגענו לתחנת הרכבת. בדרך אל הקופה ניגשו אלינו שני אנשים לבושים אזרחי, ענדו צלב קרס וביקשו ממשה ישראל להתלוות אליהם, לאחר מכן התברר לי שלקחו אותו לבית סוהר ומשם לאושוויץ" את משה ישראל סבא לא זכה לראות שוב.  זה היה האבדן הראשון שחווה עד כה.

סבא עלה לקרון בו ישבו כל החיילים ההונגרים, שזימרו שירים אנטישימיים; הם לא חשדו בו שהוא יהודי בגלל שהיה בעל עיניים כחולות ושיער בהיר.

גטו ווישאו.

כשהגיע לעיירה יצאה הודעה שחל איסור על יהודים לעזוב את בתיהם. "הבית שלנו היה ברובע בו הוכרז הגטו. כל הגברים במשפחה התכנסו אצלנו בבית וניסו להגיע לרעיון או פתרון לגבי מצבו. לאחר כמה שעות הגיע דודי הרמן שחזר מאוקראינה, שם שימש כמגלה מוקשים וראה את כל שיטות המוות החדשות, במיוחד את הירי לבורות פתוחים שהוכנו מראש. בסוף המבוגרים החליטו ללכת על לסמוך על ההשגחה העליונה. הם, וכמובן שגם אני, האמנו שהקדוש ברוך הוא לא יאפשר לעשות בנו שפטים, כפי שזה קרה במציאות לאחר חודש"

בית המשפחה של סבא, שהיה בכותל הגטו, היה בית קטן עם שני חדרים, מטבח, מרפסת, רפת ומתבן.

יום אחד התחילו להגיע לעיירה יהודים רבים מהכפרים, חלקם על עגלות רתומות לסוסים ורבים מהם ברגל. לבית של סבא הגיעו שלוש משפחות עם הרבה ילדים.

סבא מספר ביומן שמעטים מהנוצרים בסביבה שיתפו פעולה אקטיבית עם הז'נדרמים, באחד מן הימים הגיעו אליהם שני נוצרים  וכמה ז'נדרמים ודרשו בתוקף ממשפחתו ומשאר המשפחות שגרו אצלם את כל התכשיטים, דברי הכסף והנחושת. "אמא נתנה להם את טבעות הנישואים ופמוטי השבת מנחושת. הם איימו שבמידה ויתגלה שהסתרנו דבר מה- יהיה איום ונורא"

בגטו הייתה צפיפות נוראית, מחלות שונות פרצו וסבא מספר שכמעט ולא היה בית שאין בו מת. ״מבני משפחתי מתו בגטו דוד צעיר שלי שהיה בן 40, אשתו של דוד הרמן ושני בני דודים שלי״

יום אחד סבא התגנב מהגטו, שוטר הונגרי תפס אותו ונתן לו שתי סטירות. הוא לקח אותו ונעל אותו בחדר בעירייה ואתו היו עוד כמה נערים שננעלו שם. למחרת ראש הקהילה היהודית  בא לעירייה מלווה בקצין משטרה ושיחררו את הנערים.

ביומנו הוא מספר שהאנשים בגטו התהלכו כמוכי צרעת. הוריו של סבא תכננו להבריח אותו ואת אחותו הגדולה איטה אל חברים נוצרים גרמניים.

״איני יודע למה זה לא יצא לפועל. ככל הנראה מכיוון שהביטחון והאמונה בקדוש ברוך הוא היו ככ חזקים. לרגע לא חשבו על תאי גזים וקרמטוריום. מי האמין שדבר כזה יכול לקרות ליהודים דתיים? איש לא האמין שאלוהים יאבד שליטה ויאפשר לצאן מרעיתו, לצאן קדושים, להיות מובלים כצאן לטבח״

במאי 1944 הגיעה פקודה שצריך להתכונן לנסיעה . הייתה שמועה בגטו שמעבירים את היהודים לחוות חקלאיות בפולין ובגרמניה. הצבא הסובייטי היה במרחק של 80 קמ מהעיירה באותו זמן.

המשך הפינוי - והסיפור שאני בתור דור שלישי שמעתי פעמים רבות :

בוקר אחד הגיעה הפקודה ,שהיהודים צריכים להגיע עם תיקיהם לבית הכנסת הגדול. אמא של סבא תפרה תיק לכל אחד והכניסה לתיקים צנימים, אורז, סוכר וכו׳. כל המשפחה יצאה לרחוב וסבא שלי נשאר עם אביו אחרונים בבית.

״את הרגעים האחרונים בבית, לבד עם אבא, קשה לי לתאר. אבי לקח סכין חד, חתך את שמיכות הפוך והשחית כל דבר בעל ערך שהיה בביתנו. עמדתי מאובן. הייתי בהלם. לפני זה הוא לקח את הכינור ופירק את מיתריו, שבר את הקשת, השחית את הגיטרה, את הבס ואת התופים. הוא עשה זאת בנחישות ובקשיחות״

אבא של סבא הרגיש שהוא עוזב את הבית לתמיד, ולכן לא רצה להשאיר דבר לנאצים,  שלא יתענגו על דבר מחפציו. בבית הכנסת הגדול התבצע טרנספר .

לאושוויץ.

העלו את כולם לרכבת בקר עם כחמישים קרונות. לכל קרון נדחסו 60 אנשים ובכל קרון שני אשנבים קטנים ומסוגרים. המשפחה של סבא התמקמה בפינה ליד החלון . סבא מספר שהיה חם וכולם הזיעו מהצפיפות הרבה. הם הוחזקו בקרונות בערך 20 שעות והתינוקות והילדים בכו בכי מצמרר. הייתה זו הפעם הראשונה שהיה מסחור במים. ״אנשים התחננו והתפללו לאלוהים, ולמרות התחנונים והבכי "א ביסלע וואסר"- שום כלום. מאז אני מאוד רגיש לבכי של ילד. אני פשוט לא מסוגל לשמוע בכי של תינוק או ילד זה גורם לי מתח נפשי בל ישוער עד כדי איבוד שיווי המשקל״

רק יום למחרת הרכבת התחילה לנסוע לכיוון לא ידוע.

סבא היה רעב, אך בעיקר צמא. הוא אכל דג מלוח ולחם ולגם חומץ, שהיה בתיק המצרכים שאמא ארזה. מובן שזה עשה אותו לעוד יותר צמא.

כשהגיעו לגבול הונגריה- אוסטריה הרכבת נעצרה וחיילים גרמנים החליפו את ההונגרים. החל לרדת גשם. סבא לקח מאביו את האולר שלו וקדח חור בעץ . כך סבא התחיל לאסוף מי גשם בסיר קטן, ואותם נתן לאחיו הקטן ולאחיותיו .

״הנסיעה ברכבת לבירקנאו-אושוויץ ארכה 3 ימים. הבכי והסירחון היו מעבר לתפיסת אדם. ברכבת לא היה מקום אפילו לשבת וודאי לא לשכב. היינו עייפים ותשושים כשהגענו לבירקנאו. את התמונה הזו קשה לתאר. קשה לי להמשיך לכתוב היום. אני לוקח פסק זמן״

״עוד בטרם פתחו לנו את הדלתות ראיתי דרך האשנב מהומה גדולה סביב הקרונות. חיילי אס אז עם כלבים ונשים בפיג’מות רצים בלי הפסקה. נשמעו פקודות בגרמנית ולפתע נפתחו במהירות הדלתות. אנשי הפיג’מות עלו לקרונות ודחפו אותנו החוצה וצעקו. את כל החבילות נאלצנו להשאיר בקרונות. רצנו כולנו מפוחדים מאוד. היה אסור לשאול שאלות. היינו כל המשפחה ביחד והשתדלנו לא להתנתק. תוך 3 דקות הגענו לשער פתוח,  שעליו נכתב בגרמנית ״העבודה משחררת״.

הפגישה עם מנגלה

״בשער עמד קצין אס אס, שהביט בנו וסימן עם המקל ימינה ושמאלה. זה היה מנגלה יימח שמו. כשהגענו למנוחה היינו מבולבלים לגמרי. כהרף עין הפרידו בינינו. תוך שניות נפרדתי מכל המשפחה. אנשים ניסו לעבור מצד לצד, אף אחד לא ידע מה יקרה לאלה ומה לאלה״

לאחר מכן סבא הובל למגרש המסדרים. סודרו בחמישיות, התפשטו והובלו ערומים בקור למבנה ענק, שם קיבלו פיג’מות מדי אסירים. באותו הזמן בני משפחתו של סבא כבר לא היו בחיים. ארובות פולטות עשן היו כ-300 מטר מהם ואנשי הפיג’מות הוותיקים יותר במחנה דאגו להסביר לסבא כי אלה בני משפחתו בעשן הנפלט. סבא לא האמין.

יציאה מאושוויץ למחנה עבודה

כעבור כמה ימים מכריזים שבעלי מקצוע- נגרים, פחחים וכו׳- יצעדו צעד אחד קדימה. סבא צעד צעד קדימה ולקחו אותם אל שער היציאה מהמחנה וחילקו להם צידה לדרך.

מעט האוכל היה אמור להוות האוכל שלהם לשלוש הימים הבאים, אך סבא היה כל כך רעב שסיים הכל תוך כדי ההליכה לקרונות.

מטהאוזן

״הגענו למחנה הריכוז (עבודה) מטהאוזן. צריפים מסודרים, מבהיקים מלובן. כבישים, שבילים, הכל מבריק. הוחזקנו במסדר שעות רבות והקאפואים, מצויידים במקלות הכו בנו בלי כל סיבה. פתאום תפסו אותי בחוזקה שני גברים. אחד החזיק בי חזק מאחור והשני הוריד את נעליי וזרק אותן. לא הספקתי לצעוק. בנעליים היו מטבעות זהב לעת צרה . זה היה רכושי האחרון מהבית. זרקו לי כפכפי עץ ענקיים, שחתכו את רגליי, אבל הייתי חייב לנעול אותן תמיד. הם היו צריכים לסחוב אבנים גדולות על הכתף, אך סבא הצליח להתחמק מסחיבת האבנים״

מחנה העבודה גוזן 1

למחרת העבירו אותם ברגל למחנה העבודה גוזן 1.

״הייתה קבלת פנים מפחידה ביותר של צעקות ומכות. ראשי המחנה היו גרמנים אסירים פוליטיים ופליליים, שהועברו מבתי סוהר בגרמניה ובאוסטריה למחנות ריכוז. חלק גדול מהשוהים שם, שהיו לוחמים ספרדים, התפגרו מעבודות קשות ומתת תזונה. אלה שנשארו קיבלו על עצמם לרדות בנו - היהודים- בצורה אכזרית ביותר. הם היו נורא אנטישמיים״

סיפור על אבא ובן ממחנה העבודה

״האחראי על סדר והמשמעת ועל חלוקת המזון היה פולני נוצרי, ג’ינג’י צעיר ואנטישמי. אדם רע מאוד. יום אחד הוא התנפל על אבא ובנו , שניהם ג’ינג’ים , במכות התנפל עליהם וציווה על הבן , ילד כבן 16, שיעסוק לאביו. הנער לא הסכים אז הנער הפולני האנטישמי סטר לו ואמר לו , כך חזק תסטור, אבל הילד לא סטר. האבא של הילד התחנן בפניו בהונגרית, תן לי חזק, תסטור לי. האבא לא רצה שהפולני ירביץ לבנו. נראה לי נמשך לנצח. חשבתי איך אני הייתי נוהג לו הייתי במקומו״

גוזן 2

לאחר מכן סבא נשלח למחנה חדש ענק עם 15 צריפים גדולים. הסטטוס החדש של היהודים במחנה זה היה אסירים פוליטיים, Yetrefling בגרמנית. במחנה היו אנשים מיוון, איטליה, אלבניה, יוגוסלביה, רוסיה, אוקראינה, צרפת, ספרד, פולניה ועוד. לאסירים שם היו סימני היכר כך שתמיד ידענו מי הוא מי. היהודים במחנה כובדו במשולש אדום, שניתן לאסירים פוליטיים לקומוניסטים ולמתנגדי שלטון.

בתחילת 1945 הובאו אסירים נוצרים, רוסים ואיטלקיים למחנה. הם היו לבושים בפרוות ובגדים יפים, אך גם אותם היכו, השפילו והלבישו בפיג’מות. הם תוך שניות הפכו לקבוצת כבשים מפוחדים וצייתנים.

סבא כותב "הרוסים הצליחו לשרוד ולהישאר בחיים, כי הם היו רגילים לכפור, ידעו לעבוד ולא היו מפונקים בניגוד לאיטלקים שדמו יותר ליהודים מכל הבחינות והם מתו כמו זבובים"

בצריף חיו כ-1000 איש בשיטת "המיטה החמה". המיטות היו בנות 3 קומות, כל שתי מיטות מחוברות. למטה ישנו שני מבוגרים וגם באמצע שני מבוגרים ולמעלה שלושה נערים. המזרנים היו מיוטה ממולאים במעט קש. ולכל מיטה שתי שמיכות. "ישנו כמו סרדינים על הצד, להסתובב מצד לצד היה אפשר רק ביחד. זה היה סיוט"

היה צורך לשמור על הבגדים והנעליים. פחדו מגניבות. מי שנתפס במסדר שחסר לו פריט- יכול היה לשלם על כך בחייו. לכן הם קיפלו את בגדיהם והניחו אותם ואת הנעליים מתחת לראשם כשהלכו לישון.

"לפעמים היו האוקראיניים מתגנבים מבלוקים אחרים וגונבים בגד מסוים, וכדי להשלים את החסר היינו קונים מהם בחתיכת לחם את הפריט החסר"

באחד מן הימים ישב סבא  בשירותים, שהיו באורך של כ-100 מטר, כשלוח רחב מפריד נמוך. אפשר היה בקלות להגיע עם היד לצד השני וכך שדד אוקראיני מסבא  את הכובע מראשו.

המשמעת במסדר ובעבודה הייתה קשה וחזקה. מי שלא היה זריז ותחמן- לא החזיק מעמד בימים הראשונים. היו מעירים אותם ב-4 בבוקר והיו צריכים לרוץ למקלחת ולרחוץ פנים, ולאחר מכן לרוץ לעמוד בתור לקבל קפה שחור ללא סוכר או תה, ואז לרוץ למסדר עבודה. ראש הבלוק ואיש צבא ערכו את המסדר ואם מישהו היה חסר -היו סופרים מחדש ושולחים חיילי אס.אס עם כלבים לחפש את האחרים ולמצוא אותם חיים או מתים. במסדר הם הוחזקו שעות רבות ואנשים פשוט היו מתמוטטים. רבים תלו את עצמם עם החגורה בכל מיני חורים במחנה כי לא יכלו לסבול את ההשפלות.

"עסקנו בבניית מנהרות מתחת לאיזה הר, חפירה עם מקוש ואת, סחיבת חומרי בנייה, יציקת בטון וכו'. בעלי המקצוע לא רעבו ולפעמים גם הביאו חתיכת לחם ונקניק . אבל היו גם קאפואים נוצרים, אוקראיניים ופולניים, שהיו מכים אותנו בלי הפסקה ובלי סיבה. מעטים הצליחו לשרוד ולהסתדר עם מסגרת עבודה זו, חשבתי שאני לא אצא חי הפעם"

בדיעבד עכשיו ידוע שהמנהרה שבנו הייתה לבניית גוף המטוסים של היטלר, והפצצות שהוכנו. המנהרה הייתה נעולה עד שנת 2011, כשדוד שלי, דוד פישר, הגיע לצלם שם סרט תיעודי על סבא והתעקש לפתוח את המנהרה.

הם עבדו 10-12 שעות על בטן ריקה, מורעבים ועייפים. היו הרבה גניבות של אוכל, מה שגרר הרבה בכי ומריבות. סבא נשבע ביקר לו שמעולם לא גנב אוכל ממישהו אחר.

עם התחלת ההפצצות שביצעו בנות הברית ריכזו אותם בשטח חקלאי פתוח, שגודר ונשמר ע"י חיילים.מוזר שרצו להשמיד אותם, אך כשהיו אזעקות הפצצות שמרו עליהם, אבל שמרו כדי שלא יברחו , ומי שנתפס בורח בזמן הפצצה- הולבש שלטים עם ציון העבירה, ואחר כך מצאו אותו חבול, פצוע, זב דם והוצא להורג בתלייה ליד שער המחנה במהלך מסדר.

"מאות מטוסים כיסו את השמיים, תותחי נ"מ גרמנים ירו והפילו שני מטוסים. לאחר מכן רוכזנו במנהרה, מתחת להר בקרבת המחנה. הכניסה למנהרה הייתה סיוט. בפנים חושך מוחלט והקפואים עם החיילים הגרמנים היכו בנו כדי שניכנס מהר. אבל עקב החשיכה אנשים לא התקדמו והם צעקו והרביצו בנו ללא רחמים. אנשים נדרסו ונפצעו. כשהמנהרה נסגרה עלינו עם שערי הברזל בעודנו בפנים אנשים נבהלו והתחילו לרוץ לעבר הכניסה. כעבור שעה לערך הצלחתי לצאת משם בלי פגע. איך? אני לא יודע. ההישרדות במחנה היתה, יום יום, נס ומעשה חוכמה וגבורה. אני לא מאמין שעברתי את הזוועות האלה. כל זה נראה לי עדיין כמו חלום רע"

סבא מספר ביומן רבות על חווית המוות במחנה; אנשים מתו כמו זבובים ממכות, מרעב, ממחלות ובעיקר משלשולים. מי שחטף שלשול - דינו נחרץ. היו רופאים, אך לא היו לי האמצעים לעזרה לחולים, רק תחבושות מנייר. כל בוקר היו המתים מסודרים כמו סרדינים ליד הבלוק.

באוקטובר 44' הגרמנים החליטו שהאקדמאים- רופאים, רוקחים, עו"ד -לא יוצאים לעבוד במנהרה, אלא נשארים במחנה ובקרבתו.הם עבדו בעבודות רס"ר ועבודות מטבח. סבא עבד כשרת בניקיון הבלוק. האחראי על האחזקה שם לב שסבא מאוד חרוץ ועובד טוב ולכן לא היכה אותו, ואפילו פינק אותו במרק מתחתית הסיר, שם המרק היה יותר סמיך עם יותר ירקות.

חורף בגוזן

החורף באוסטריה - קור כלבים ושלג. לא היו, כמובן, בגדי חורף מתאימים. את הרגליים עטפו בנייר משקי מלט, שמצאו במחנה, וגם התכסו בניירות אלה מתחת למעיל, הם היו קושרים את הנייר לגופם כדי שיעזור לשמור על חום הגוף.הבלוקים של יהודי הונגריה התרוקנו. הקור העז, העבודה הקשה, המזון המועט והמכות גרמו לאנשים להיחלש ולמות.

סבא נפגע נפשית מהקורה בבית התברואה, שכונה על ידי סבא "בית חיסול"- לשם הובאו אנשים עם שלשולים. היו שם 200 אנשים עור ועצמות שניים במיטה. רזים, כחושים ורק עיניהם בלטו. כל החולים נידונו להישלח לקרמטוריום במטהאוזן. סבא כותב שהזעקות, הבכי והתפילות של האנשים בחיסול בלוק 13 ו-5 מלווים אותו כל חייו. בגלל התנאים האיומים והעבודה הקשה בגוזן, ממוצע הזמן שאדם יכול היה  להחזיק שם היה בערך 4-5 חודשים עד שמת. סבא החזיק שם יותר מהממוצע.

צעדת המוות למטהאוזן

"באפריל 1945  לפני הכניעה הטוטלית, כשעמדנו במסדר (רק יהודים היו במסדר), כולם התלחשו שמובילים אותנו אל "הצלב האדום", אני לא האמנתי. הצעדה הייתה ממחנה גוזין למטהאוזן בליווי חיילים מבוגרים וכלבים. כל מי שלא עמד במשימה, נורה והועמס על עגלה.איש אס.אס על אופנוע ליווה אותנו, ירה כדור בראש לכל אלה שלא עמדו בצעדה. בדרך ליקטנו עשבים ושבלולים. צעדנו מבלי לקבל דבר מה לאכול. הגענו למטהאוזן, אבל לא למחנה מסודר אלא לשדה המוקף בגדר תיל גבוהה ומגדלי שמירה. מחנה של אוהלים ענקיים, שם לא היו עבודות או מסדרים, רק מדי פעם היו עבודות לשירותים שונים.

הניסיון להתאבד

כעבור כמה ימים כשהרעב השתלט על סבא והציק לו מאוד הוא התקרב לגדר ליד מגדל השמירה במטרה שהחייל יירה בו. החייל איים על סבא שיירה בו אם לא יתרחק מהגדר, אך סבא המשיך להתקרב לגדר והחייל אמר לו " לך, תתרחק מהגדר, חבל שאירה בך, טיפש צעיר שכמותך, עוד מעט תשתחרר" סבא מציין שהחייל גם זרק לו חתיכת לחם.

צעדה נוספת

הצעדה  אורכה היה 70 ק"מ והיא שהובילה לגונצכירהן.

"כעבור כמה ימים הצעידו אותנו שוב במשך כשלושה ימים. בלילות כשישנו ירד גשם זלעפות ונרטבנו עד לשד העצמות. חלק מאיתנו נרדמו שם לתמיד. למחרת בבוקר כשהמשכנו בצעדה אני זוכר שלעסתי עשב כמו בהמה  ואספתי שבלולים, את חלקם מצצתי ואת חלקם שמרתי לערב. התאכזבתי לראות שהשבלולים ברחו לי מכיס הג'קט . מצאתי בשדה איזה עצם גדולה של בהמה כלשהי, שרפתי אותה ונגסתי בה ולעסתי עשב"

רבים נפלו שם, לא הצליחו לעמוד בקצב, והשורות הידלדלו.

מחנה המוות גונצכירהן

כשהגיעו לשם חשבו שהגיעו למקום הבראה ראו משרדים, ערוגות, דשאים, אך כל זה היה בלבול במתכוון.

סבא אומר שמהרגע הראשון ידע שהגיע למקום חיסולים,כיוון שפרט לרישום חד פעמי בכניסה, אף אחד לא התעניין בהם שם. הם אספו את המתים וקברו אותם.

שם פגש את בן ציון שטרן, שמאוחר יותר התחתן עם איטו, אחותו של סבא,  היחידה ששרדה את המלחמה. גם בן דוד שלו הרשי פרל היה שם. הם היו מגויסים בצבא ההונגרי לעבודות כפייה ושימשו גם כמגלי מוקשים .

"בתוך המחנה האנשים הצטופפו בצריפים על הרצפה, מיטות לא היו. חלק גוססים וחלק גם מתים ואין מקום להצטופף ביניהם. לא נשאר לי מקום ונאלצתי לישון בחוץ תחת כיפת השמיים" לאחר כל יום עבודה היו עושים מבחן למצב בריאותו של האסיר כדי לבחון את כושרו. היו מעמידים אותם ליד המיטות ובמקום מסויים היה סרט לבן ובמרחק של כחמישה מטר העמידו כיסא מעץ ללא משענת וכל אחד שהגיע לכיסא היה צריך לעלות עליו בלי להיעזר בידיים ולעמוד מספר שניות עם שתי רגליו על הכיסא. מי שהצליח נשאר ומי שלא נלקח באותו היום לאן שהוא. יותר לא ראינו אותו. ליד הנבחן עמדו קצין אס.אס הבלוק עלטזטאר והבלוק שרייבק (הפקיד) שרשם את כל מי לא עבר. זה היה מבחן לחיים או למוות, אין מבחן חוזר"

באחד מהימים כשהרעב הציק מאד לסבא הוא נכנס לאחד הצריפים ומצא שם את בן דודו, הרשי. שהיה אחד מעובדי הכפייה של הצבא ההונגרי. סבא שמח מאוד לקראתו. הרשי נראה בסדר וסבא אמר לו שהוא מאוד רעב. הרשי הוציא מתיקו סלק מסוכר מלוכלך מאוד וגם קופסה עם אבקת שיניים שהייתה ידועה כמשחת שיניים.  הרשי אמר לסבא שייקח קצת אבקה בכף יד וינגוס מהסלק וזה יחיה אותו. זה באמת איפשר ועזר לסבא להמשיך לחיות.

רגע השחרור

"ערך החיים של אדם יהודי היה פחות משל חתול ברחוב. ברגע השחרור שכבתי ביער, תחת עץ, על שמיכה שאירגנתי . הייתי מאוד חלש. ימים רבים לא אכלתי דבר. פתאום אני רואה שהפוסט, החייל הגרמני, יורד ממגדל השמירה ועוזב. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. לא הבנתי מה קורה. פתאום אני שומע צעקות שמחה ורעש של טנקים, ובן עירי, בצלאל, שהיה יותר חזק ממני, מגיע אליי בריצה ומביא כל מיני קופסאות של קונסרבים.  הוא הולך להביא עוד. אבל במקום להביא עוד הוא מגיע אליי בפנים מכוסות דם;  מישהו החטיף לו עם הרובה שלו.  אני עומד אובד עצות ואז הוא אומר לי "פיש פיש יוסל'ה אדים א זיס יוהר" תשתין, תשתין, יוסלה, ברכה על הראש. זו הייתה התרופה היחידה שיכולתי להגיש כחיטוי. חבשתי את ראשו עם חולצתי ובינתיים החשיך;  חלק מהצריפים התרוקנו ומצאנו מקום לישון.

בבוקר החלנו ללכת ועזבנו את היער. ליד בית כפרי גדול  עמדו שולחנות בחוץ עם סירים מלאים תבשילים ולחם בשפע. אכלנו לשובע והמשכנו ללכת, התיישבתי בצד הכביש ואמרתי לבצלאל, שאינני מסוגל להמשיך ללכת.  הגיע ג'יפ עם חיילים אמריקאים, הושיבו אותי על הג'יפ ולקחו אותי לבית חולים בעיר וולס. את בצלאל קסירר לא פגשתי עוד לעולם, הוא נפל במלחמת השחרור.

התעוררתי בבית חולים בין סדינים לבנים לבוש בפיג'מה. רופאים ואחיות היו סביבי אבל תמיד הייתי רעב;  נתנו לי מעט מדי אוכל. ניסיתי לברוח באחד מן הימים אבל תפסו אותי והחזירו אותי למיטה. לאחר שישה שבועות במיטה הועברתי למחנה באזור לונץ. שם היה תענוג- הייתי בחדר עם שני צעירים במיטה צבאית עם סדינים לבנים, אוכל בשפע ואת המשפחה והבית דחקתי הצידה.לא הייתי מסוגל לחשוב על זה בכלל.אבל בלילות חלמתי חלומות זוועה; החברים שאיתם חלקתי את החדר העירו אותי ומדי פעם בטענות שאני מפריע להם, אבל גם הם הפריעו כשדיברו או צעקו בשנתם"

צריך לחזור הביתה

כאב עצום סבא הרגיש אז ולא רצה לעזוב את המחנה, שנוהל ע״י הצבא האמריקאי עם מטבח מסודר, אוכל בשפע, מקום לינה וטיפול רפואי. סבא ידע שאין לו אף אחד בבית;  אף אחד לא יהיה שם.

״יצאתי מהעיר לונץ באוסטריה ועצרתי בווינה לכמה שבועות. חיפשתי ברשימת החוזרים, אולי אגלה מישהו ממשפחתי. אך לא מצאתי.  השארתי תמונה שלי על הלוח במרכז הקהילה היהודית בווינה ומשם המשכתי לבודפשט.  מבודפשט נסעתי לבוקרשט ומשם חזרתי לטרנסילבניה. פגשתי מבני עירי פה ושם, אבל לא ראיתי או גיליתי על אף אחד מבני משפחתי. הייתי אובד עצות. השתחררתי בחמישי במאי וחזרתי הביתה באוקטובר אחרי הרבה תלאות, מחלות וחמישה חודשי נדודים. אחותי, איטו, חזרה באמצע נובמבר, חלשה וחולה. עד לרגע בו ראיתי את איטו הייתי בטוח שלא נשאר אף אחד ממשפחתי. ברגע שהיא נכנסה לבית בו התגוררתי זמנית, הפכנו לבולי עץ. לא הוצאנו הגה מהפה"

מצד אבא של סבא חזר רק הרמן, אחיו הצעיר ביותר של סבא רבא שלי, ומצד אמו של סבי חזרה שיינדל, אחותה הצעירה ביותר של סבתא רבתא שלי.

"הייתה לי הרגשה איומה שנשארתי בחיים. ההרגשה הזאת מלווה אותי כל חיי ואיני מסוגל להשתחרר ממנה"

סבא עלה על אונייה מקונסטצה ברומניה והמטרה הייתה, כמובן, להגיע לארץ ישראל, אך הם גורשו לקפריסין. בקפריסין הגיעו שליחים מארץ ישראל, שאימנו אותם לקרב פנים מול פנים. סבא  אומן להיות מ״כ -מפקד כיתה.

ב48' הגיע לארץ וגויס לטובת הפלמ"ח כמפקד כיתה. כשסבא הגיע לארץ ישראל הוא נלחם במלחמת העצמאות ונפצע מרסיסי כדור בידו. סבא נלחם בכל המלחמות.

הוא התחתן עם סבתי מלי בשנת 1951, גם היא ניצולת שואה, וביחד הקימו משפחה לתפארת עם 7 ילדים, ששניים מהם נפטרו בילדותם.

סבא שלי היה בן אדם מיוחד. על פי הסיפורים הוא היה אדם אמיץ, חזק, שלא נשבר בקלות, אבל גם רגיש. הוא היה בהחלט דמות להערצה. הוא עבר זוועות, שהשאירו בו צלקות לכל חייו, ועוד משפיעים על דור ההמשך. עם זאת המשיך את חייו ולא נתן לטראומה לשבור אותו.

סבא עבד ב״מקורות״ כמנהל, ניפץ הרים, סלל כבישים, הקים את ארץ ישראל.

סבא  נפטר בשנת 1998, ולכן לא זכיתי לראותו, אך סיפור חייו בהחלט השאיר בי חותם עמוק והפך אותי למי שאני היום.

פה בתמונה אפשר לראות את סבא שלי מימין בפברואר 49, בעודו לוחם מפקד.

סבא יוסף בשנות ה20

הסרט התיעודי שבו נמצאים אבי ואחיו , מסע על פי יומנו של סבא שלי . בתמונה המנהרה שחפרו בגוזן 2.

הספר שנכתב על סבי ותורגם ב3 שפות, גרמנית, אנגלית ועברית. הוצאה אוסטרית, הספר משווק בכל העולם.