שוש טריסטר נולדה ב-6 ליוני 1935 בפולין, בעיר חודורוב.
כאשר פרצה המלחמה שוש הייתה ילדה קטנה, שגרה במהלך המלחמה בחודורוב ולבוב.
שוש מספרת:
" לפני המלחמה הייתי רק ילדה קטנה ואח צעיר ממני בשנה ורבע. חיים יפים של משחקים וטיולים. להורים הייתה חנות ספרים ולאמי חנות כובעים וכפפות. המטפלות, שהיו בבית, דאגו לשמח אותנו וללמד שירים וריקודים. בבית הייתה אווירה של אור ושמחה, הרבה יהדות, ושמירה על החגים. אהבתי מאוד לשחק בבובות, שהמטפלת הייתה מביאה לי ומלבישה אותן, המטפלת הצחיקה אותי, וגם אחי הקטן היה משתתף אתנו בטיולים ובמשחקים. אמי הייתה שעות בחנות, למרות שלמדה גם רוקחות, אך לא סיימה את הלימודים עקב פרוץ המלחמה. היינו משפחה גדולה, גם לאבי וגם לאימי היו אחים, אחיות, ילדים רבים, ותמיד התאספנו כולם בחגים והיינו שמחים.
היינו שמחים עד אותו יום בהיר בו קדרו השמיים עלינו. אבי הגיע הביתה והביא איתו בשורה שהולך לקרות משהו נורא בעיר שלנו. לא הבנו את פשר "הנורא". לא היו כלי תקשורת, לא רדיו, לא טלפון, והמידע שהגיע אלינו היה מחברים ומקרובים שהגיעו בלילה מהסביבה וסיפרו. הם סיפרו שבאזור שלנו כבר החלה הרדיפה- שריפת בתים, חנויות, וגירוש משפחות מבתיהם, כל זה החל בשנת 1939.
לא עבר זמן וגם אלינו הגיעו השיירות של נאצים. הם הקימו מפקדה ראשית בכיכר העיר, בבית הגדול ביותר. מהר מאוד גייסו יהודים צעירים לצורך עזרה לכל המבצעים שעמדו לבצע והוקם יודנראט. גם דודי נלקח למשימות האלה. לא הייתה אפשרות לסרב לגרמנים, כי כולם ידעו מראש מה יהיה גורלם. מתפקיד המועצה היה לרכז את היהדות המקומית. כמו למשל, ניתנה הוראה להביא למקום איסוף את כל הפרוות והמגפיים; בהמשך עקירת שיניים ואיסוף כל התכשיטים והזהב שהיו בנמצא אצל היהודים. בפעם אחרת נאספו דברי היודאיקה והמצעים החמים ועוד."
ילדים הופרדו מהוריהם ללא כל הודעה מראש; הגברים נלקחו – נחטפו למקומות של עבודות כפייה ועבודות בזויות.
את אבי חטפו מהרחוב כשהלך לחפש לנו אוכל, הוא נלקח למחנה אסירים שם קיבל מכות, ספג עינויים וכמובן הרעב. למזלו היו בכיסו מטבעות ספורים, שתמורתם הצליח לשחד שומר ולברוח מהתופת. כאשר הגיע הביתה היה חבול ומותש. אנחנו עדיין היינו בבית שלנו, למרות שכל הזמן היו אקציות ואמי הייתה היחידה שהסתירה אותי ואת אחי במקומות בלתי אפשריים. בזמן אחת האקציות כשאבי לא היה בסביבה, מפני ששוב יצא לשמוע מידע או להביא אוכל, החלו להישמע יריות וצעקות. החלה האקציה הראשונה, שעדיין לא ידענו מה יהיה בסופה. אמי אמרה לאחי ולי לעלות לגג, שם היו מאוחסנים כלים לפסח וריהוט לא שימושי. בכל הכוחות אמי הכניסה לתוך ארגז מלא כלים אותי, ולארגז השני את אחי הקטן, כיסתה אותנו בקש, חסמה את דלת הכניסה עם ארון כבד שהיה בסביבה, וזה מה שהציל אותנו מאותה אקציה.
בתוך אותו הארגז ישבתי מכווצת, רועדת וללא הגה, לא שואלת איפה אמא ומחכה. סביבי שמעתי יללות ויריות. פתאום הגרמנים עלו לעליית הגג שהיינו בה, צעקו ועם כידוני הרובים דחפו ודקרו את הארון שחסם את הכניסה. לאחר כמה דקות הם הפסיקו ולא הזיזו את הארון. כעבור רגעים נהיה שקט. התרוממתי מתוך הארגז ורק ראשי היה מעל; ראיתי מתוך הרווחים של קיר העץ, שממול הבית שלנו היה חלון פתוח לרווחה, עומדים שני נאצים, מחזיקים תינוק קטן ומנערים אותו ברגליים שלו ומעיפים אותו לחצר המרוצפת באבנים. ראיתי המון דם ניתז על האבנים. את השמחה והצהלה שיצאה מפיהם לא ניתן היה לשכוח לעולם. כעבור מספר רגעים כשהשתרר השקט בסביבה אמי הגיעה על מנת להוציא אותנו מהארגזים, והיא עצמה הסתתרה בתוך ארגז אחר מלא בכלי פסח. ברגע שאמא התקרבה אלי בשום אופן לא יכולתי לענות לה, ואף מילה לא יצאה מפי. חודשים לא דיברתי ולא אכלתי, הייתי ילדה בת ארבע. אמי ישבה ובכתה לידי ולא ידעה מה לעשות. כל זה היה בגטו כשלא יכולנו לצאת לחפש עזרה. אמי מצאה רוקח שיעץ לאמי לא לדבר אלי הרבה, רק ללטף אותי עד כמה שאפשר. זה לקח חודשים עד ששוב נאלצנו לעלות למעלה לעליית הגג; לא רציתי, התנגדתי, בכיתי, ואז אמי הבינה שיש שם לחפש את מקור הטראומה שלי. הראתי לה את המקום, אבל לא סיפרתי על התינוק שהוטל לרצפה. סיפרתי לה זאת רק כעבור שנתיים.
באחת האקציות בגטו יצאתי לחצר עם אחי הקטן והיו עוד ילדים בחצר. אבי לא היה בבית שכן נחטף לעבודות כפייה. אמי הייתה בבית, ראתה אותי מהחלון. באופן פתאומי נשמעו נגיחות וצעקות, יריות באוויר, התפרצו לחצר כמה נאצים עם כלביהם הרעבים על מנת לטרוף את מי שרק יוכלו. אותי תפס כלב טורף, את השיניים שלו תקע בפנים שלי ולא הניח לי. שטופת דם וצורחת שכבתי על הרצפה. הזוועה הזאת נמשכה זמן רב. כמה ילדים נחטפו ונגררו אחרי הכלבים הטורפים. יהודי שנקלע למקום גירש את הכלב ביזרת מקל גדול תוך שהגרמנים מביטים בנעשה. שכבתי מעולפת. כשאמי התקרבה אליי גם היא התעלפה, והיו צריכים גם לטפל בה. אותי העלו לדירת שכנים ובאמצעים הכי פשוטים שהיו הרתיחו סדינים וטיפלו בי. כל זה אבי לא ראה כי הוא לא היה בסביבה; השכנים המעטים שהיו לא נתנו לי סיכוי לחיות. קדחתי מחום גבוה, עקב זיהום קשה. המכרים סיפרו אחד לשני על המקרה ושלחו אלינו איש, שהרתיח חוטי ברזל ובכך תפר לי את הלחי הקרועה. כעבור שבועות התחלתי להתאושש.
באקציה אחרת, בפקודת היודנראט נאלצו כל היהודים שנשארו עוד חיים, להתאסף בכיכר העיר "ריניק". אבי לא היה איתנו, בגשם זלעפות עמדו מבלי לדעת אם הורגים אותנו במקום או לוקחים אותנו ברכבות, שידעו כבר לאן הן מובילות. עמדנו צפופים בכיכר, במעגל, בפקודה היה אסור להוציא כל הגה מהפה או לבכות, אחרת יורים בנו. פתאום מרחוק אנו רואים קבוצה של יהודים מגלגלים ארגז גדול לאמצע הכיכר. כעבור דקות, קבוצת יהודים, וביניהם אבי, מובילים את הרב של העיירה שלנו, חבול ומושפל. מובילים אותו, ולאחר מכן מכניסים אותו לתוך הארגז הגדול. יהודים אחרים עם מסמרים גדולים של חצי מטר, סוגרים את מכסה הארגז, ובתוכו המסמרים היו מופנים כלפי פנים הארגז. ניתנה שוב פקודה ליהודים-הגברים לגלגל את הארגז סביב לכיכר. אישה עם תינוק בידיים ושני ילדיה עמדה לידה החלה לבכות בראותה את הנעשה, ומיד בשנייה ירו עלייה והרגו אותה עם ילדיה.
בתום מספר סיבובים ניתנה הפקודה לעצור את הארגז באמצע הכיכר. כמה יהודים פתחו את הארגז. הרב הוצא מהארגז ללא רוח חיים כשכולו מדמם. ניתנה שוב פקודה וכל הגברים היו חייבים לעשות את הצרכים שלהם על הרב. לא נשארו עיניים יבשות. אחדים התמוטטו והתעלפו.
הגיעה שמועה שהולכת להיות אקציה גדולה. מי שיכול- שיברח או יסתתר. חלק מהצעירים הצליחו לברוח מהגטו ולהגיע לבריה"מ – ובכך ניצלו. אבי לא האמין שתהיה השמדה כללית, למרות הסבל שעברנו מדי יום. השמועה הייתה כי יהיה חיסול של העיירה. נודע לאבי שיש בונקר ביער, שיהודים הצליחו להכין מתחת לעצים. למזלי גם אבי היה איתנו באותו הערב, הלבישו אותנו הילדים בלבוש חם ויצאנו בלילה מבלי לדעת את כיוון הבונקר המוסתר. בעזרת יהודים בודדים שפגשנו בדרך, כיוונו אותנו בתוך היער ואמרו שלא ניתן ללכת לשם עם ילדים קטנים. מאחר ולא הייתה כל ברירה להוריי, המשכנו בקור ובחושך, הגענו למקום שלא נראה כמסתור. בחוץ עמדו שני יהודים ואישה אחת שחסמו לנו את הדרך; הם אמרו שעם ילדים אין אפשרות להתקרב לשם. אמי החלה לבכות ולבקש מהם שיכניסו אותנו. האישה פנתה לאמי ואמרה שנוכל להיכנס רק בתנאי אחד, ולאחר מכן נתנה לאמי משהו בתוך פיסת נייר. אמי הסכימה ונכנסנו. שאלתי את אימי: " מה זה, סוכריות?" אמי לא רצתה לענות לי והחלה לבכות. נכנסנו לבור. היה חשוך, רטוב וקר מאוד. היה חושך מוחלט. ישבנו על אדמה רטובה, קיבלנו פקודה לא לדבר ולא להשמיע קול. היינו צריכים לשבת בשקט וכך ישבנו שעות. פתאום שמעתי תינוק בוכה וכולם התחילו לרשרש ולזוז. ידעו את פשר הדבר שאני לא ידעתי. אחרי מספר רגעים נהיה שקט התינוק לא השמיע עוד קול.
רק כעבור שנים, בתום המלחמה, אמי סיפרה לי מדוע לא נתנה לי את הסוכרייה שקיבלה. היא חיבקה אותי, בכתה ואמרה: " רוז'ה, היום שאנחנו ניצלנו מהשואה, אספר לך מה זה היה; היו אלה כדורי מוות, שאמא הייתה צריכה לתת לילד ברגע שישמיע קול, בשביל שלא יסגיר את כל היהודים שהסתתרו."
ב- 1943,הייתה השמדה כללית בעיר. אמי החליטה ללכת לגויה שגרה מוץ לחודורוב ולבקש ממנה שתסתיר אותנו שכן כבר לא ניתן היה לברוח. אותה גויה בהתחלה הסכימה, בתנאי שהיא תבוא אלינו הביתה, ותיקח את מה שהיא רוצה. אמנם היא הגיעה, לקחה את הכל, אבל לא הסכימה לקחת אותנו אליה. גויה אחרת, תמורת שוחד, הסכימה לקחת רק אותי, בשביל שאעזור לה במשק בית. על אמא הוטל לצבוע לי את השיער לבלונד. אימי החלה לצבוע לי את השיער ובאותה שנייה הפסיקה בבכי חזק ואמרה לאבא ולאמא שלה, שמה שיקרה איתם יקרה גם עם הילדים, היא פשוט לא הייתה מוכנה למסור אותי. אחרי המלחמה נודע לאמא שלי שהגויה רוקנה את הבתים ליהודים ומסרה את הילדים לנאצים.
שוב חיפשו גויה שתסכים להסתיר אותנו לפחות עד יעבור זעם. אחת הסכימה וכשבאנו אליה בלילה בחושך, בקור, אמי הביאה אתנו גם את אחותה, שתי בנותיה ואת סבתי. מובן שהיינו צריכים לשחד אותה בעוד כסף שתסכים שנכנס לאסם ליד דיר חזירים. כך נשארנו חודשים רבים, עד שיום אחד נפתח השער של האורווה ובפתח עמד שוטר מקומי עם הגויה שלנו, שסיפרה לו כמה תרנגולות וחזירים יש לה במשק. אותנו השוטר ראה אך לא אמר מילה, סגר מיד את השער והלך מהמקום. הגויה התעלפה כי ידעה מה יהיה גורלה. התלבשנו וחיכינו שיבואו להוציא אותנו להורג, כי כבר חודשים לא היה יהודי בסביבה. עד למחרת הוא לא הגיע, ואף נאצי אחר או שוטר מקומי. לא הבנו מה קרה פה.
כעבור שנתיים נגמרה המלחמה, כשהרוסים שחררו את המקום. אבי ואמי חשבו על הסיבה שהשוטר המקומי שתק ולא מסר אותנו . כשאבי הבריא בתום המלחמה הוא שאל על אותו השוטר, הלך אליו ופנה בבקשה, שרק יאמר את האמת מדוע שתק ולא מסר אותנו. אבי אמר לו שבזמן הקרוב אנחנו עוזבים לפלסטינה. אותו שוטר נשבע בילדים שלו ובמריה הקדושה, שהוא לא ראה אותנו, אך שמע שלקחו אותנו ברכבת לאושוויץ, והוסיף, שאילו היה רואה אותנו, היה מוסר אותנו לגסטפו. זה עוד אחד הניסים שקרו לנו.
אחרי אותו המקרה החלטנו לחפור בור מתחת לדיר החזירים והאסם על מנת להיות מוסתרים עד כמה שאפשר. פה נשארנו 23 חודשים, בקור, ברטיבות, בלי אוכל, מפני שהגויה כבר לא רצתה להביא לנו מרוב הפחד שיתגלה שהיא מסתירה יהודים.
אבי ודודי זחלו בחושך לשדות בסביבה וחיפשו ירקות מתחת לשלג או נכנסו לדירים בסביבה ומצאו אוכל של החזירים והעזים. כך שרדנו 23 חודשים ברעב. הכוחות הלכו ואזלו. בהתחלה הציקו לנו מאוד הכינים, אך בהמשך היינו כל כך מלוכלכים שלא הרגשנו דבר.
סבלתי מאוד ממחלת עור קשה עקב המחסור בתזונה ראוייה ומחוסר היגיינה. נשר לי העור וגם הבשר מהידיים, ובהמשך גם כאבי בטן. אבי העסיק אותנו בסיפורים אישיים מעברו וגם סיפר לנו הרבה על התורה והתלמוד. הוא מצא זרדים וקש והרכיב לי משחקים וצעצועים. לא פעם הייתי רואה עכבר מטייל מעלינו, ועשיתי לו סימנים שיתקרב אליי. לא פחדתי, זה היה משחק שנמשך שבועות. גם פעם הופיעה יונה וגם לה סימנתי להתקרב. היא לא ברחה וחזרה פעמים רבות.
יום אחד אנחנו שומעים מטוסים מעלינו, ומתחילה הפצצה. לא ידענו של מי המטוסים ורק בהמשך אבי הבין שאולי זה סוף המלחמה והרוסים משחררים אותנו. אבי החליט באין ברירה לצאת מהבור ולבדוק את הסביבה. הוא התקרב למפקדה שהרוסים הקימו במקום. כשהתקרב אליהם הם רצו לירות בו כי חשבו שהוא מרגל. אבי התחיל להגיד להם שהוא יהודי ששרד את המלחמה וגם יש לו משפחה בסביבה. הוא הציע כי יתלוו אליו וביחד הגיעו לבור. המראה שראו זיעזע אותם והם לא האמינו כי היה אפשר לשרוד בתנאים אלה. מובן שהוציאו אותנו מהבור, שיקמו אותנו וכך נגמרה עבורנו תקופת הזוועות והסבל.
כעבור חודשים נתנו לנו לצאת מהאזור מכיוון שרצינו להגיע לישראל. לישראל יכולנו להגיע רק בשנת 1950, באותו הזמן הייתה תקופה קשה בארץ. היה צנע ומחסור במצרכים. כל זה לא השפיע אלינו במאומה, העיקר שאנחנו היינו חופשיים ומאד מרוצים בארץ שלנו.
מיד הלכנו לבית הספר, הנוער של אז לא קיבל אותנו יפה, את העולים החדשים. עברתי תקופה לא קלה של קליטה. הצלחתי לסיים את התיכון וגם אחי הצעיר ממני בשנה ורבע.
התנדבנו לשרת בצבא; שירתתי בחיל הרפואה בג'וליס, בדרום והייתי מאוד מרוצה. קצת לפני תום השירות תפסתי מרגל שעל כך קיבלתי תעודת הוקרה, והמעשה הוסבר בכל בסיסי הדרום.
אחי התנדב לנחל המוצנח, סיים שירות בהצטיינות, יצא ללימודים לארצות הברית, שם למד ארכיאולוגיה, את כל התארים עשה בהצטיינות בארה"ב. לא התקבלנו ללימודים בארץ כי היה לנו ממוצע בבגרות רק 7.
בתום 10 שנים של לימודים בארצות הברית ועם כל התארים שהצטיין בהם, חזר ארצה ולימד באוניברסיטאות ירושלים ותל אביב. אחי זכר את הקושי של להתקבל ללימודים בשל ציונים נמוכים ומכאן והלאה עזר לצעירים רבים להתקבל אחרי הצבא ללימודים אקדמיים.
בתום השירות התחתנתי עם שלמה וכעבור שנה הייתי כבר אמא. הבאנו לעולם שלושה בנים נהדרים. השלמתי לימודים ב"אוניברסיטה הפתוחה" וגם לימודי אומנות ב"סמינר הקיבוצים" וב"אוניברסיטה העממית". תוך כדי עבדתי במשרה מלאה בבנק הפועלים 30 שנה. כיום אני בפנסיה.
רק לפני ארבע שנים התחלתי לכתוב את זיכרונותי מתקופת השואה ובעקבות הכתיבה התחלתי גם לצייר על השואה. בהמשך הוזמנתי להרצות בפני תלמידי תיכון, וגם בטקסים של ערבי שואה. כמו כן השתתפתי בפרויקט תיאטרון "עדות" בבית הספר "אליאנס" בהנחייתם של עזרא ואירית דגן. הפרויקט עזר לי להיפתח ולספר בקלות רבה יותר את הזיכרונות שלי מהשואה.
משרד החינוך פנה אליי מספר שנים בבקשה להצטרף למסע בפולין, ותמיד סירבתי. השנה ב5.9.17 בפעם הראשונה, יצאתי עם תיכון אזורי " מקיף ז' " באשדוד, למסע בפולין. היה לי מאוד קשה לעבור את המסע, נפשית, לעבור את כל המקומות שהזכירו לי דברים דומים רק לא באותו האזור, שם הושמדה כל משפחתי.
התלמידים התנהגו למופת מכל הבחינות. היו בוגרים, רציניים, מתחשבים ומקשיבים; בערבי סיכום מדי ערב שיתפו פעולה בשיחות פתוחות וענייניות בנושאים שעברנו באותו היום. המורות המלוות והמדריכים היו נהדרים.
מטרתי ובקשתי הייתה אל התלמידים לאמץ תמיד מעשים טובים, אהבת אדם, עזרה והתחשבות – אלה יבטיחו עתיד טוב ולא יהיה יותר רשע והרג שישתלט על העולם ויהפוך את החיים לגיהנום.
תהיו תמיד חזקים ואוהבים והעולם יהיה יפה וטוב יותר."
