לאחר כשנה עזבו סבי ואמו לעיר טריפולי, שם התאחדו עם אחיו עמוס. הוא עזר לפרנסה ותמך בהם מאוד. אמו איילה חלתה מאוד בטריפולי ולאחר חודשיים נפטרה. לאחר מות אמו אימץ אותו עמוס וטיפל בו כאחד מילדיו.
בנובמבר 1945 הייתה התפרצות אלימה נגד הקהילה היהודית. סבי ברח לטוניסיה לאחר שהתחפש לערבי ובעזרת תשלום למבריחים הוברחו דרך הגבול בין לוב לטוניסיה.
"...כשהגעתי לטוניסיה קיבלתי שם בדוי "יהודה כהן" ואומצתי בגיל 17 על ידי משפחה אומנת". בהתחלה היה לסבי מאוד קשה כיוון שלאשלט בשפה הצרפתית והיו לו מנהגים שונים, אך לבסוף השתלב והצטרף לתנועת הצופים.
סבי פעל במחתרת היהודית. פעם אחת סידר את מחסן הנשק והכניס לכיסו כדור חלוד. סבי הוציא את הכדור מהכיס מחשש שיתפוצץ ובבהלה הניח אותו בחוזקה על שולחן מתכת; באירוע זה לסבי נפתחו שלוש אצבעות והוא גובס עד הכתף.
סבי נשאר בטוניס כשלוש שנים ועבד במרפאה, שם פגש את אירן ז"ל. בהתחלה סבי לא הרגיש כלפיה רגשות רומנטיים, אך הם בילו המון זמן ביחד. כאשר סבי קנה כרטיס לאנייה "פאן יורק" הוא הלך להיפרד מאירן. אירן לא הייתה מוכנה לתת לסבי לעזוב ודרשה לעלות אתו יחד. כשהגיעו לנמל במרסיי התחתנו לאחר שסבי הבטיח להוריה של אירן ז"ל שיישא אותה לאישה. ב-13.9.1948 עגנה האנייה "פאן יורק" בנמל חיפה.
סבא שלי ואחיו עמוס שרדו את רדיפות הנאצים, לעומת אחותו מסעודה שנלקחה למחנה הריכוז "ג'אדו". בשנת 1974 עלה עמוס לארץ ובשנת 1967 מסעודה עלתה.
סבי נלחם להקמת המדינה, והקים את היישוב ינוב. באפריל 1988 קיבל סבי אות הכרה עם סיכת על"ה (עיטור לוחמי המדינה).
סבי עסק בפיתוח היישוב ינוב, והיה לו משק חקלאי.
אסכם בכך שלסבי וסבתי היקרים נולדו ארבע בנות וארבעה בנים: בנימין, יוסף, רות, איילה, נילי, אסתר, משה ויעקב.
