נועה בר דוד יא'3
מנשה רובין(ראובן)
(סבא שלי)
סבי, מנשה רובין(ראובן),בן לפאולינה ומשה רובין נולד בעיר פיטרה ניימס ברומניה ב-1934.
לפני מלחמת העולם הייתה לסבי ילדות מאושרת; משפחה יהודיית עם חמישה אחים ואחיות.
סבי למד בבית ספר עממי "נורמאלה" וקיבל שיעורי יהדות אצל הרב. בקהילה שלו לא שכחו את המסורת היהודית.
לאבא של סבא הייתה מאפייה משגשגת- "מאפיית העיר".
רוב היהודים באותה תקופה היו סוחרים,רופאים ואנשי עסקים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המצב השתנה לחלוטין ושרר פחד גדול בקרב היהודים.
במהלך המלחמה היה סבי בן 10. אבא שלו נלקח למחנות עבודה, שם עסק בבניית גשר, שיחבר בין שתי גדות נהר הדנובה. המצב בבית סבי התדרדר.
לאחר כמה חודשים,כשהגיעו הגרמנים לעיר, הם פלשו לביתם והשתלטו על חלק נרחב מהבית ולהם השאירו חלק קטן מאוד.
אמא של סבי, שנשארה לגדל את הילדים לבדה, החליטה להבריח את שלוש האחיות של סבי מרומניה. בעזרת כספים ששילמה לנוצרים הצליחה להבריח את הבנות אל מחוץ לגבולות רומניה ואחר כך לארץ ישראל.
סבי ושני אחיו הצעירים נשארו עם אמם ורוב הזמן התחבאו.
בזמן המלחמה הוקם מוסד קהילתי, ה"ג'ויינט", גוף אמריקאי שעסק בעזרה לילדים שהוריהם במחנות עבודה. סבי נשלח על ידי ה"ג'ויינט" לטרנסילבניה בעיר רג'יין למחנה ילדים, ושם סבי היה תקופה די ארוכה וגם למד עברית.
חשוב לציין,שמאותו רגע שאביו של סבי עזב את הבית לא היה למשפחה קשר איתו, ורק לקראת סוף המלחמה נודע למשפחת סבי, שהוא לא עמד בעומס העבודה ולא עמד בקור הקשה והוא נפטר שם.
בנוסף גילתה משפחת סבי, כי רוב בני המשפחה והמכרים היהודים שלהם נספו גם הם.
בשנת 1945 עם סיום המלחמה ניסתה משפחת סבי לעלות לארץ ישראל בדרך בלתי חוקית, אבל לא הצליחו לעבור את הגבולות והוחזרו חזרה. רק לאחר 4 שנים בשנת 1949 הם קיבלו רשות לעלות ארצה ועלו ארצה באנייה "טרנסילבניה".
בהגיעם לארץ ישראל שיכנו אותם במחנה עולים שנקרא "שער עלייה", ומשם העבירו אותם למחנות עולים בעפולה. בעפולה הקימה משפחת סבי הקימה את ביתה וסבי חזר ללמוד בבית הספר עד שהתאחדו עם כל המשפחה.
כששאלתי על ילדותו ובגרותו של סבי, על ההווי הקהילתי, תנועות נוער וכד', נאמר לי שבזמן שסבי היה ילד בשואה לא היה זמן להווי ולתנועות נוער; כל הזמו הם התחבאו וחיו בפחד מתמיד. סבי סיפר שמאוד קשה להסביר את מה שעבר עליו כילד וכנער.
בעצם חייו החלו עם עלייתו לא"י והקמת משפחתו.
במאי 2014 נפטר סבי באופן פתאומי כשהוא בן 78, ואני שמחה שלפחות הספקתי לשמוע ממנו את סיפור ילדותו בצל השואה ואחר כך חייו המאושרים בארץ ישראל לצד משפחתו.
יהיה זכרו ברוך!
