משה פרנק (נולד ב 1933)
( בן דוד של סבתי, שפרה ז"ל)
יליד זמושץ', פולין
בעבודה זו אציג את סיפורו ההרואי של משה, בן דוד של סבתי, שפרה ז"ל. בהיותו בן תשע בלבד מצא עצמו לבדו, ללא הוריו, שוכב בין שיחים, כואב ופצוע, נרדף מאימת האכזריות של הגרמנים.
ראשית דבר - נוף ילדותו
משה נולד ליעקב ושפרינצה, שהייתה אחות של אבא של סבתא שלי. המשפחה המורחבת גרה בעיר זמושץ' בפולין, במעיין אחוזה משפחתית מוגנת פיסית ורוחנית. המשפחה נחשבה למשפחה אמידה. המשפחה לא הייתה דתית, אך שמרה מסורת. האבא היה סוחר עצים מומחה שנסע הרבה לעסקיו, בעל ידע רב, שאותו העריץ משה. מבחינה רגשית היה קרוב יותר לאימו. זכורה לו "תמונת" שבת חגיגית בבית סבו בחברת כל בני המשפחה, הזמירות והמאכלים. בבית הייתה תלויה קופסת קק"ל, וכך נוצר הקשר הראשון של משה עם הרעיון הציוני בארץ ישראל.
המלחמה פורצת
בקיץ 1939, בהיותו תלמיד בבית הספר העברי "תרבות", פרצה המלחמה. למרות ההפצצות והישיבה במרתף משה חומק מעיני המבוגרים, יוצא לככר העיר ולעיניו מתגלים טנקים, שריוניות ואופנועים מסודרים ומאורגנים למופת. הגרמנים. יהודים רבים רוכזו בקסרקטין והובלו לעבודות במחנות עבודה, רדו בהם, השפילו אותם והיכו אותם במכות נמרצות אם לא עבדו מספיק מהר לטעמם. גם לייביש, אבא של סבתא , נאלץ לעבוד בעבודות כפיה ובקושי רב הצליח להשתחרר תמורת כופר. סבא רבא שלי, שהרגיש על בשרו את הדיכוי וההשפלה של הגרמנים, רכש עגלות , העמיס עליהן את כל המשפחה וברח דרך היערות מזרחה. אמו ואחיותיו, ובהם שפרינצה, אמו של משה, סרבו לעזוב ולהפקיר את הרכוש הרב שנצבר בעמל רב. הם סברו שטוב אם חלק מהמשפחה יישאר לשמור על הרכוש הרב. בהיותם בדרך סבא לייבוש ומשפחתו רצו לחזור, אולם למזלם נתפסו בידי הרוסים והוגלו לסיביר.
בזמושץ' הגרמנים ביצעו מהלכים מחושבים ומתוכננים, שנועדט להקשות על חיי היהודים. פורסמו כרוזים שדרשו להפלות את היהודים, עוררו שנאה אצל הפולנים באמצעות קריקטורות על היהודי המלוכלך והנצלן, גרשו יהודים ונישלו אותם מנכסיהם. למרות הקשיים עדיין המשפחה והסבתא של משה בכו על מר גורלם של הבורחים.
לאחר שהגרמנים התבססו בעיר הם החלו לרכז את היהודים באזור "העיר החדשה"; היהודים נאלצו תוך 24 שעות לפנות את הבתים ולעבור לגור באזור. הוטלו גזרות שונות כמו מסירת פרוות לחיילים הגרמניים- לאמו של משה הייתה פרווה שקיבלה ליום הנישואין והייתה קשורה אליה רגשית; היא לא הייתה מוכנה למסור אותה ולכן חתכה אותה לחתיכות קטנות ושרפה אותן.
העקירה הגדולה - הראשונה
בחודש אפריל 1942 הוקף האזור היהודי והיהודים לא יכלו עוד לצאת מהגטו. הם ציוו על היהודים לארוז חבילות קטנות ולהתייצב בכיכר. הם איימו שמי שיישאר בבית - ירו בו במקום. משה והוריו עמדו בכיכר ואימו הסתירה בגופה את המתרחש. כל מי שלא מצא חן בעיני הגרמנים חטף מכות רצח. הגרמנים שיסו כלבים באנשים. היה מתח נוראי. רק לפנות ערב התקבלה פקודה וכל האנשים העייפים והמותשים בליווי החבילות, הזקנים והילדים הובלו לקרונות הרכבת. אימו של משה אחזה בו בידו בכל כוחותיה. אולם כאשר דחפו אותם לקרון המשא, שהסריח מצואה, שתן וזיעה, החליק למטה ומצא את עצמו רועד מתחת לקרון רכבת.
עד היום הוא מדחיק את רגשותיו העזים כלפי אימו ולא מסוגל לחשוב מה עבר עליה ברגעים האלו, הרגע בו נפרד ממנה לעולמים.
הבריחה והחזרה ל"עיר החדשה"
משה חוזר לביתו ומגלה הרס רב וגופות יהודים בחצרות. הוא בורח ומחפש את שרידי משפחתו ומגיע לבית דודתו. שם הוא מוצא קרובי משפחה אחדים, שגם הם הצליחו לברוח מרכבת המוות.
הנותרים בחיים מחפשים עבודה כי הגרמנים הפיצו שמועה שהגירוש היה רק של הנצלנים. הדודים מצאו עבודות שונות במחנות עבודה ומשה- הילד נשאר בבית עם בת דודתו בת הארבע וחצי ודאג לאחזקת הבית ולהכנת האוכל. מדי פעם היו מגיעים אנשי גסטאפו ואס אס, לחפש ולתפוס יהודים. משה והנותרים מהמשפחה הסתתרו במחסה שחפרו תחת לרצפה , חיו על מזון בסיסי ושרותים מאולתרים.
צעדת המוות לאיזבצה
הגרמנים הכריזו כי זמושץ' צריכה להיות "נקיה מיהודים" וכי כולם צריכים לעבור לאיזביצה. נאמר כי מי שיימצא בעיר- דינו מוות. היה ברור לכולם כי זו מלכודת, אבל לא הייתה ברירה, וכך, הובלו כולם ב"מצעד המוות" לאיזביצה. תוך כדי צעדה נשמעו יריות, התחילה מהומה ויהודים רבים התחילו לברוח. גם משה ברח אל היער. הוא רץ ורץ מבלי לדעת לאן, בלי תחושת זמן עד שנתפס והובל בקרון משא, שם שררה צפיפות איומה. הוא הרגיש שהוא עומד להיחנק. הדוחק היה נורא. לפתע נשמע רעש של שבירה והקרון נשבר והתפרק. וכך הוא שוב מוצא את עצמו בריצה, מנגב את הדם מהשריטות, רץ ופונה לעבר היערות. שם נתקל בפרטיזנים, שנותנים לו אוכל , שתיה זוג גרביים וחולצה. הם נותנים לו סכין, ילד בן תשע, שאמנם לא יודע מה לעשות אתו, אך נותן לו תחושת ביטחון. הוא ממשיך בדרכו לאיזביצה לחפש את בני משפחתו שאבדו. והוא מוצא אותם באולם ציבורי, שוכבים על הרצפה עם משפחות רבות נוספות. הצפיפות הייתה רבה והפחד מפני העתיד הלא- נודעהיה גדול מאד.
החיסול הסופי באיזביצה
בני המשפחה הסתתרו במרתף מתחת לאולם עד שהגרמנים הגיעו עם כלבים ואמרו לכולם לצאת. כשיצאו החלו ביריות, הקיפו את המקום והפעילו מכונות יריה. משה הצליח לחמוק אולם החלו רודפים אחריו; הוא נפל אך תוף ערימת אשפה והתחפר בה. כעבור יומיים, כשהיה שקט, משה יצא מהמחבוא והחל ללכת לכוון זמושץ'. לאורך כל הדרך ראה גופות מוטלות ופולנים מחפשים שלל.
משה מגיע לזמושץ' ומגלה שמלבדו נותרו בעיר רק עוד שלושה ילדים.
מחשש שיתגלה הוא בורח וממשיך בחיי נדודים בחיפוש אחרי מזון. הוא מספר שקינא אפילו בחתולי הרחוב, שמצאו את מזונם בפחי האשפה, אבל לא היו נרדפים כמוהו. הוא מוצא מחסה לשבועיים בבית שכנים פולניים של סבתו, מאוחר יותר ישתמש בשם של ילד נוצרי מאותו הכפר כדי שיוכל להסתתר.יום אחד הוא התגנב למחנה עבודה כדי לקבל קצת מזון, ובבוקר הגיעו הגרמנים עם הכלבים. הוא הסתתר ורעד כשהכלבים רחרחו אותו, אולם נס קרה והוא לא התגלה. הוא שוב בורח לעבר הכפרים, עם אחת הילדות, ובלילות מתכסה בקש. לאורך כל הבריחה היה לו רצון עז לחיות. מדי פעם נתקל בחקלאים שרחמו עליו והציעו לו מרק חם.
ההצלה - הספר זכרוב ואשתו
בחורף 1943 היה קשה מאד. בלילות התחפר בערמות התבן והקש. הוא הבין שהוא צריך לחזור לזמושץ'. הוא מגיע לביתו של ספר פולני, שהכיר אותו ואת סבתו. על אף הסכנה הספר הכניס אותו לביתו, ואשתו דאגה לו לבגדים חמים ונקיים. הזוג לימד אותו להתנהג ולהתפלל כנוצרי-קתולי וענדו על צווארו צלב.
הספר ואשתו לקחו סיכון רב, כי הגרמנים רצחו כל מי שעוזר ליהודים. אולם מאחר שגרמנים רבים הגיעו למספרה הוא שלח אותו למספר מקומות. משה לא נשאר שם זמן ממושך בגלל הסכנה, ומכאן יצא לחוות בורובינה, לא לפני שהגיע לשם על סף קפאון באמצע הדרך.
השהייה בחוות בורובינה הביאה לשינוי, אבל כל הזמן חשש שיגלו שהוא יהודי. הוא התחיל ללמוד בסתר את סדר התפילות, אבל כל זה לא עזר התגלתה העובדה שהוא יהודי והוא נאלץ שוב לברוח. משה עבר שוב בכפרים, עבר מספר בתים ובכל פעם נאלץ לברוח מחשש שייתפס עד שהגיע לביתם של יאן ואנה, זוג ללא ילדים, שמתוך רחמים העניקו לו בית חם, והוא בתמורה עזר להם בעבודות המשק. הם חיו בצפיפות בחדר אחד אבל נתנו לו הרגשת בית. לימדו אותו את ערך עבודת הכפיים וכיבוד כל אדם באשר הוא אדם. הוא הלך לביה"ס ברגלים יחפות עד שאנה קנתה לו במתנה זוג נעליים. הוא הציג את עצמו כנוצרי, וכך כולם התייחסו אליו. באותו זמן החל להאמין בישו ובדת הנוצרית. אבל נותרה בו תקווה מעורפלת להגיע אל ארץ ישראל.
סיום המלחמה
סבא רבא שלי, לייביש פלשלר, שמע שמשה נשאר בחיים וחיפש אותו כדי להחזיר אותו למשפחה. אבל משה סרב. הוא לא רצה להיות יהודי ולכן ברח ממנו. סבא לייביש לא ויתר, הגיע עם קצין יהודי מ"הצבא האדום", הבטיח למשה שישלח אותו ללמוד כל מה שירצה, וכך הצטרף לדוד, שעבר לחיות בעיר ביטום בפולין. כל אותו הזמן המשיך להתנהג כנוצרי, להאמין בישו ובנצרות. מצד שני התחיל להשתתף בתנועת הנוער החלוצית, הצטרף לקיבוץ ילדים של תנועת "דרור" ועבר הכשרה לקראת עליה לא"י.
מאמונה בנצרות לציונות
החיים בקיבוץ בחברת ילדים יתומים, ניצולי שואה, השפיעו על משה, ולאט לאט נמשך לרעיון המדינה היהודית. וכך, כשהוא מחזיק תעודה מזוייפת, הצליח יחד עם ילדי הקיבוץ לעבור מספר מדינות עד שהגיעו לגרמניה. לאחר ששהה בבית מרפא באזור מינכן הועבר יחד עם ילדים ובני נוער למרכז, שהכשיר אותם למטרה אחת - לאהבת הארץ, להגיע לא"י ולהתישב בה.
בפברואר 1947 אנשי "הבריחה" ציידו את הילדים בתעודות מזוייפות והעלו אותם בצרפת על אוניית מעפילים בשם "תאודור הרצל". הצפיפות הייתה נוראית, התנאים ההגיניים היו גרועים ולאחר שבועיים באוניה , כשכמעט הגיעו לחוף, נעמדו לשיר את "התקווה" כשבאותו זמן הבריטים יורים על האוניה, קושרים אותה וגוררים אותה לנמל חיפה. העבירו אותם לאונית גרוש ומשם לקפריסין.
קפריסין
בקפריסין הועברו למחנות מוקפים גדרות תיל, צפיפות רבה וחוסר פרטיות; בנוסף, עקרבים, יתושים תנאים קשים ביותר. באחד המחנות רוכזו כל הילדים והוא הפך למחנה נוער. "הג'וינט" ו"הסוכנות היהודית" עזרו ותנאי החיים שופרו. במשך היום ארגנו כתות לימוד ללימוד ציונות ועברית. את הזמן הם העבירו גם בספורט- כדורגל, איגרוף והישרדות. הרצון להגיע לארץ היה כל כך גדול שיש כאלה שחשבו אפילו לברוח ולהגיע בשחיה אל הים. . משה מספר שהם נהגו גם לשיר ולארגן מקהלות. הם ערכו הצגות והכינו להן לבד את התפאורות. כל הזמן הייתה תחושה של משפחה גדולה, שתקוה גדולה מניעה אותה. גם היו שליחים שבאו מהארץ, הדריכו בהתנדבות, הלהיבו ותארו בפרוטרוט את החיים בקיבוץ אמיתי בארץ. היו ביניהם שליחים מקיבוץ תל יוסף. מגובשים ומעודכנים במה שקורה בארץ הם חיכו לעליה. יש כאלה שחיכו שנתיים.
העליה לארץ
באוגוסט 1947 משה זכה לקבל סרטיפיקט , רישיון כניסה לארץ, עבור ילד, וכך הוא הגיע לנמל חיפה. ריססו אותו בדי.די.טי, קיבל חיסונים ובפעם הראשונה בחייו נתקל בזיתים. הוא הועבר לקיבוץ תל יוסף, שם הצמידו לילדים מטפלת, שדאגה להם יום ולילה. היא ראתה בעבודתה שליחות בקליטת הילדים הניצולים.
משה חי בקיבוץ מספר שנים., למד בטכניון ארכיטקטורה והיה במשך שנים רבות מהנדס בעיריית תל אביב. הוא נשוי לאסתר ויש לו שני ילדים, איריס ואריק, וחמישה נכדים.
משה ממצה את חייו עד תום - הוא אדם פעיל מאד עד היום; נוסע לטיולים בעולם ובכל רחבי הארץ, מצייר, כותב פעיל ב"ארגון יוצאי זמושץ'" ואף פעיל בפייסבוק...
בשנת 1987 משה הפר נדר וחזר אל אדמת גרמניה כדי לפגוש את המצילים שלו. כאות הוקרה וכגמול להצלת חייו הוא דאג שיאן ואשתו אנה הוק יוכרו כ"חסידי אומות העולם". במהלך שנים רבות הוא נסע לפולין והעביר הרצאות לתלמידי בי"ס. הוא ממשיך להעביר את המסר לדורות הבאים, שחייבים לזכור ולא לשכוח!".
