אסתר מירון (בשנות ה-90 לחייה) נולדה בעיירה יאנושהאזה שבמערב הונגריה, למשפחה יהודית דתית אורתודוכסית אנטי ציונית, הבכורה מבין שלושת ילדיהם של שרה ואברהם לוינגר.
הלדבריה, יאנושהאזה הייתה קהילה יהודית מגובשת ומלאת שמחה השומרת על המסורת באדיקות. היא זוכרת את השירים והניגונים היפים מהבית ואת החיבור הגדול שהיה לקהילה עם הרבנים. מתוך 5,000 תושבים שחיו בעיירה, 600 איש היו יהודים והיא גדלה עם התחושה שהיא גם פטריוטית הונגרייה וגם יהודייה.
סביב גיל 13 הגיעה המכה הגדולה, היא הרגישה שהיא כבר לא רצויה. זה קרה אחרי האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה, במארס 38', כשהיטלר נכנס לווינה. היא זוכרת שישבה עם סבה בבית על הספה ושמעה את היטלר צורח על המרפסת וראתה איך הפנים של סבה לאט־לאט נפלו.
ב־1943 עברה אסתר לבודפשט. במארס 1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, שבזמנה שהתה בבית דודתה היא נעצרה. את העצירה הזאת אסתר זוכרת במיוחד. אסתר נעצרה מכיוון שהסתובבה בחוץ אף על פי שנאסר על היהודים לצאת החוצה בשעת הכיבוש. לרוע מזלה, ראה אותה שוטר ודיווח על כך לנאצים.
בחצות הלילה הנאצים התפרצו לבית דודתה ולקחו את אסתר למעצר כשהיא מלווה בשישה אנשי צבא ומשטרה של נאצים והונגרים, שם לקחו ממנה פרטים וזרקו אותה לחדר מעצר גדול שבו שהו בנוסף שתיים עשרה בחורות מהרחוב כאשר שתיים מהן יהודיות. בחדר מעצר היו תנאים סניטרים איומים (החדר היה חשוך, מסריח, מלא חרקים ,מיטות ברזל וכו'). הכניסו אותה לשם ומבחוץ סגרו את הדלת. סגירת הדלת לוותה בקול חזק של טריקת הדלת, זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שלה , שבו היא הרגישה שחייה נגמרו. בזמן המעצר הארוך והממושך (שערך חודש ימים) אסתר נלקחה פעמיים בשבוע לחקירה גם כי הייתה פעילה במחתרת קומוניסטית (קומוניזם הוא אויב אידיאולוגי של הנאציזם), גם כי נתפסה מסתובבת ברחוב , למרות האיסור על כך ובנוסף כשנתפסה הייתה ללא תלאי צהוב.
בחקירות אסתר התבקשה למסור מידע על המחתרת הקומוניסטית, שבה לקחה חלק אך היא לא נענתה לדרישה ולכן "חטפה" מכות איומות. בנוסף, בסוף כל חקירה (שהתרחשה בקומה השלישית) גלגלו אותה במדרגות בחזרה לחדר המעצר. בכל תקופת המעצר משפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה. הם שיערו שאסתר נרצחה.
לאחר מכן אסתר הועברה למחנה ריכוז בקישטרצה, שהיווה בשבילה מעין גן עדן. מפקד קישטרצה כונה ע"י רבים מהיהודים במחנה "הונגרי יקר מאוד", הוא קיבל ראשון את התואר חסיד אומות העולם. הוא נתן להם הקלות מרובות ובנוסף יידע אותם לגבי מה שקורה בחוץ- ההשמדה ההמונית.
יום אחד "הגיעה" פקודה שלפיה צריך להכין את אנשי המחנה לעלות על רכבת, כאשר כולם ידעו שמי שעולה על רכבת נוסע ולא חוזר-הם ידעו שזה הסוף. אבל במהלך הנסיעה התרחש דבר מפתיע. הרכבת נסעה ופתאום נעצרה והקטר עבר לאחור ונסע חזרה לבודפשט ומשם לקישטרצה. רק לאחר מספר שנים הבינה אסתר מדוע הדבר התרחש- קורטי קיבל פקודה מנשיא ארצות הברית (רוזוולט) להפסיק מידית את המשלוחים לאושוויץ ולכן הרכבת חזרה להונגריה. כש- 1,500 אנשי המחנה חזרו לקישטרצה כולם בירכו ברכת הגומל, גם מי שלא האמין.
תקופה מסוימת לאחר החזרת הרכבת להונגריה ("הנס הגלוי"), יחידת אס אס השתלטה על המחנה ועל השמירה ההונגרית. בנוסף היא הביאה איתה שתי משאיות שחורות במטרה להכניס את כל אנשי המחנה לתוכן. כשלוש שעות לאחר ההשתלטות הרכבת כבר דהרה לכיוון אושוויץ. התנאים ברכבת היו מזעזעים. הייתה צפיפות נוראה (כ-100 איש בקרון שגודלו קטן מאוד). בקושי היה אויר ולפחות רבע מהאנשים שהיו בקרונות מתו במהלך הנסיעה. למחרת, בארבע לפנות בוקר הורידו אותם מהרכבת ונעשתה סלקציה ע"י מנגלה, לצד ימין- הצד "שמיועד" לחיים נשלחו אסתר וכ- 125 מתוך 1,500 האנשים שנסעו עימה ברכבת.
בסתיו 1944 הועברה מאושוויץ לבירקנאו. אסתר מספרת שהיו בבירקנאו כ-30 בלוקים ובכל בלוק כ-1,000 אנשים סה"כ כ-30,000 יהודים. אסתר שהתה בבלוק הילדים. לאחר זמן קצר שרדו לא יותר מ500 איש (!!!). בין יולי לאוקטובר עברה אסתר את הסלקציה של מנגלה 17 פעמים ובכל פעם נשלחה לצד ש"מיועד לחיים". אסתר טוענת שהיא נראתה יחסית בריאה ומכיוון שעמדה בין אנשים כחושים בלטתה "לטובה" וכך כנראה ניצלה כל סלקציה מחדש.
לבלוק 12 (הבלוק של אסתר) היה סדר יום עמוס וקבוע, בשלוש לפנות בוקר נערך מסדר בוקר עד שמונה בבוקר, לאחר מכן קיבלו "ארוחת בוקר" (מים שחורים) והיה להם קצת זמן חופשי. בזמן החופשי התבטאה ערבות הדדית (הם שרו שירים יחדיו וסיפרו סיפורים ). לאחר מכן, הם קיבלו ארוחת צהריים ונערך מסדר צהריים עד שבע בערב ואז כל "אנשי הבלוק" שוחררו לישון. גם בשינה אנשי הבלוק סבלו, הייתה צפיפות איומה והיה בקושי מקום לישון.
כל ערב הביאו לבלוק הילדים בבירקנאו נשים שכרעו ללדת. הבלוק היה ארוך ובאמצע היה תנור ומעין מעקה. התינוק רק יצא מרחם אמו ומיד הוא נלקח, חתכו את חבל הטבור, אחות עטפה אותו בנייר ויצאה איתו. האמהות לא ראו את התינוק יותר. לאחר מכן אסתר ואנשי הבלוק עזרו ליולדת לקום וניקו אותה מהדם כדי שתוכל להיות כשירה למסדר בוקר שנערך כמה שעות אחרי. הרי למחרת היא צריכה לעמוד בסלקציה. כבר בלילה היו צריכים לספור אותה, ואם לא היו מוצאים אותה שם, היו יורים במישהו. באותה תקופה אסתר הייתה בת 17 או 18, וזו הייתה הפעם הראשונה בחייה שראתה אישה יולדת.
אמה ואחותה של אסתר נספו בשואה, אך אחיה ואביה ניצלו. במהלך השואה שלמה לוי (אחיה של אסתר) עבר בין מחנות עבודה ומחנות ריכוז שונים (מסע מייגע זה התחיל כשהיה בן 13) ללא משפחתו. הוא עבר טלאות רבות. לאחר השואה הוא הצטרף למחתרת של פרטיזנים שעסקה בחיסול פושעי מלחמה נאצים.
בנובמבר 1944 הועברה למחנה הריכוז לנצינג, ששימש כמחנה הנשים הצמוד למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. אסתר עבדה במפעל פלסטיק, סבלה מתת־תזונה ומטיפוס ולכן אושפזה בבית החולים של המחנה. היא הרגישה שהסוף קרב. חצי שנה לאחר מכן פשטו הכוחות האמריקאיים על המחנה. הכוחות האמריקאיים בישרו לאנשי המחנה שהם חופשים והם ציפו שאנשי המחנה ישמחו, אך המצב הגופני והנפשי של אנשי המחנה היה רע מאוד ולכן, הם היו אדישים לשמע הבשורה. אסתר הועברה לבית חולים של הצלב האדום, ופעם ראשונה אחרי תקופה ארוכה הרגישה שמתייחסים אליה כאל בת אדם. כשרק הגיעה לבית חולים זה סחבו אותה והניחו אותה על מיטה עם סדין לבן ובאותו רגע אסתר חשבה לעצמה שחבל על הסדין.
בסוף 1946 היא עלתה על אוניית מעפילים בדרכה לארץ ישראל. משנעצרה על ידי הבריטים, נכלאה במחנות בקפריסין. שנתיים לאחר מכן עלתה לארץ והקימה בית יהודי בא"י. היא למדה היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, עבדה בארכיון הציוני המרכזי וחקרה את תולדות הנהגת התנועה הציונית. אסתר הקימה בית מפואר בישראל ושושלת של שתי בנות, נכדים ונינים.
לאסתר לקח זמן, אבל כעבור כמה שנים בארץ הרגישה פתאום שייכת.היא זוכרת במיוחד את הבחירות הראשונות שהצביעה בהן, כי אז הכתה בה התחושה שהיא שייכת, שהיא אזרחית.
לאחר חורבן משפחתה בשואה היא הקימה משפחה בארץ, היא התחתנה והביאה ילדה לעולם וכשהנכדה הגיעה זה כבר לא היה חלום עבור אסתר, זו כבר הייתה מתנה.
הערכים שהנחו את אסתר בחייה הם להישאר אנושית ועזרה הדדית. בדרך כלל אנשים שנמצאים במצבי קיצון, לדוגמא רעב, עלולים להתנהג ולהתנהל כמו חיות ולנסות להציל את עצמם בכל מחיר, אך אסתר דגלה בכך שלא יגרם מצב שמישהו ימות בגללה. אסתר מספרת על מקרה שבו הייתה ילדה במחנה העבודה לנצינג "שהייתה עם" 40 מעלות חום. אסתר התעקשה על כך שאותה ילדה תצא לעבוד למרות החולי כי ידעה שאם לא, תרצח ע"י הנאצים. אסתר "חיפתה" עליה בעבודה אבל הנאצים עדיין זיהו שהילדה החולה לא מתפקדת ועקב כך חייל נאצי כיוון אל הילדה החולה רובה במטרה לירות בה ולרצוח אותה אך אסתר צעקה עליו בגרמנית שלא ירה בה. החייל הנאצי שהופתע מהתעוזה של אסתר הפיל מרוב בלבול את הרובה וכך הילדה החולה נשארה בחיים.
אסתר מבקשת להעביר לדורות הבאים שחובה לפעול ביחד לקיים חברה המבוססת על ערכים שיויוניים, אנושיים ויהודים, שנוכל למסור את האבוקה שקיבלנו מאלה שנשארו שם – לבננו, לבני בננו ולדורות הבאים אחרינו.
משנת 1996 אסתר היא יושבת ראש עמותת יוצאי הונגריה בישראל. היא פועלת למיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה ומסייעת להם בהתנדבות בהליכים לקבלת פנסיה ופיצויים מממשלות הונגריה וגרמניה. עד כה סייעה ליותר מ-1,000 ניצולי שואה בהגשת תביעות לפיצויים ופנסיה. אסתר היא חברה בעמותה פרלמנטרית ישראלית לזכר השואה, בוועדה ההונגרית של הקרן לרווחה לנפגעי השואה, בחוג לזכר קהילות מערב הונגריה שהיא הקימה ובאיגוד הארכיונאים בישראל. בנוסף, השנה אסתר נאמה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטקס הממלכתי שנערך ב"יד ושם".
בשנת 2003, ליוותה אסתר משלחת מטעם חיל האוויר הישראלי, במסגרתה נערך מטס היסטורי של שלושה מטוסי קרב ישראליים מעל מחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו.
