דף לכבוד / לזכר
אסתרה לולה אלבחרי
נולדה בסראייבו ב16 ליוני 1905 לאברהם אלבחרי ולרבקה לבית מאסטרו
.
. התגוררה יחד עם אחותה שריקה ברחוב אוגוסטה הרמבשיצה 21 בסראייבו
יחד עם אחותה שריקה הייתה בעלת הדירה בה נולדתי ברחוב קובאצבה 9
נספתה במחנה יאסנובאץ בקרואטיה
הקהילה היהודית
בסרייבו חיו זו ליד זו שתי קהילות יהודיות, הספרדית והאשכנזית. לשתיהן אופי עיקרי של אירגון דתי, דאגה לצורכי האוכלוסייה בתחום הפולחן והחינוך הדתי. הקהילה מייצגת את היהודים בפני השלטונות, תוך שמירה על מעמד משפטי מיוחד ומוכר בפני השלטון.
הפעילות ההומניטרית והספורטיבית, התפתחה בידי אגודות וולונטריות, שנוסדו בשלהי המאה ה-19, ותחילת המאה ה- 20, והרחיבה את העשייה היהודית למען הקהילה.
לפני הכיבוש האוסטרו - הונגרי של בוסנה והרצגובינה היו בסרייבו רק כמה משפחות אשכנזיות, אשר הגיעו עם הכיבוש הגרמני של סרייבו בשנת 1687. הם היו מעטים, ופרט לבודדים שנטמעו בין הספרדים, רובם עזבו את סרייבו, ונדדו לגלויות אחרות.
ב1878 מגיעים יהודים אשכנזים מהממלכה האוסטרו- הונגרית, בעיקר מאזורים סלאביים. ידיעת השפה מקלה עליהם את ההשתלבות, ויצירת הקשרים, עם האוכלוסיה המקומית. הגורם העיקרי להגירתם היה הגורם הכלכלי, ויכולותיהם הטכניות והכלכליות היו נחוצות בבוסנה באותה עת. היהודים נשלחו לשרת בבוסנה את שרותם הצבאי, ואחרי שסיימו אותו נשארו והתחתנו במקום. מלבד זאת, באזורים אלה בבוסנה לא הייתה אנטישמיות.
עם בואם של היהודים האשכנזים לבוסנה, לא הייתה קיימת שום אפשרות להתקרב לקהילה הספרדית של העיר, בעיקר בגלל סגירותה, התבדלותה, והאורינטציה המזרחית שלה, מה גם שהם דיברו לדינו, בעוד שהאשכנזים דיברו יידיש. האשכנזים באו מאזורים, שנחשבו תרבותיים, ובוסנה נחשבה לאוריינטלית ונחשלת.
על מנת לתת מענה לצרכים הדתיים - חינוכיים ופוליטיים של חברי הקהילה, הם מייסדים את הקהילה האשכנזית, ב - 24 לספטמבר,1879. וב - 1883 השלטונות מכירים בה סטטוטורית, כמייצגת את היהודים האשכנזים בעיר.
ב - 1922 נבנה בית הכנסת האשכנזי בעיר. בית הכנסת הזה משמש עד היום את הקהילה היהודית בסרייבו. מספרם של חברי הקהילה האשכנזית בשנה זו הוא 1300.
הקהילה המבוססת והגדולה מבין השתיים הייתה הקהילה הספרדית. הם הביאו עמם לא רק את שפתם – הלדינו, אלא את מנהגיהם, שיריהם ואת לבושם המיוחד, אותו לבשו בספרד. עם הזמן, כדי לא להתבלט, הם החליפו את לבושם המסורתי בבגדים, שהיה נהוג ללבוש בעיר, ואת הלבוש המיוחד שמרו לאירועים וחגים. הנשים חבשו לראשן את הטוקאדו, כובע קטן, הרבנים לבשו בגדים מיוחדים, וחבשו לראשם טורבאן בצבע ירוק, שהעיד על מעמדם.
ועד הקהילה מנה 12 נבחרים, שנבחרו על ידי כלל חברי הקהילה, בתנאי שהיו בני 24, עצמאיים, והקפידו על תשלום המס, בסך 6 גרושים לשנה. הנבחרים בחרו את ראש הקהילה וארבעה סגנים. המועמדים היו גברים עצמאיים, בני לפחות 30 שנה ולא חלו עליהם האיסורים, שמונעים מהם להצביע.
הקהילה התנהלה על פי כתב יסוד, שטאטוט", כפי שכתבו באותיות עבריות. 29 הסעיפים של השטאטוט כללו את כל ההיבטים וההסדרים של חיי הקהילה הספרדית בסרייבו.
"הפניקס", הפינקסים של קהילת סרייבו, הם מסמך נדיר וייחודי, שאין לו אח ורע בקהילות אחרות ביוגוסלביה. זהו קובץ רשומות יבש, ענייני ובלתי מלוטש. הוא כלל את תקנות הקהילה משנת 1731. נרשמו בו פעולותיו הכספיות של ועד הקהילה. הפנקסים נכתבו בחלקם בעברית וחלקם בלדינו. למרות שאין בהם סדר ומיון, הם מאפשרים הצצה נדירה בחיי קהילה מיוחדת זו.
הפניקס הישן, שבו נרשמו המאורעות, למן בואם של היהודים לסרייבו, נפל קורבן לדליקה, שהחריבה את העיר. גורלו של הפניקס החדש היה גם הוא טרגי: במלחמת העולם השניה, בסתיו 1941, נכנס אדם במדי קצין גרמני למשרדי הקהילה ודרש באיומים את הפנקסים. עובדי הקהילה נבהלו, ומסרו לו את התעודה יקרת הערך. לאחר המלחמה נערכו חקירות וחיפושים מקיפים אחר הפנקסים, אך לשווא, הם לא נמצאו.
כך נעלמו העדויות על קורות יהודי סרייבו, ונותרו מהם רק תצלומים של דפים בודדים.
מוסדות ואירגונים קהילתיים
ב - 1907 הוקם בית הספר היהודי על ידי הקהילה הספרדית. ב- 1919 נוסד בית הספר "שפה ברורה" ללימוד השפה העברית. ב-- 1920 לומדים בו 221 תלמידים ב-7 חוגים.
חברה קדישא
במסגרת הקהילה המאורגנת עם מעמד אוטונומי, הייתה לחברה קדישא הספרדית מסורת ממושכת של טיפול בסדרי קבורה וטיפוח בית הקברות העתיק, שהוקם עוד מאמצע המאה, ה - 17, בשיפולי הר הטרבביץ. ביוגוסלביה לשעבר הוא הוכרז אתר היסטורי, אבל אין קוברים בו יותר.
אגודות תרבות
"לה לירה", מקהלה ווקאלית, ואחד הנכסים התרבותיים של הקהילה, נוסדה ב- 1910. היא כללה ברפרטואר שלה שירי עם ורומנסות ספרדיות, ושירים יוגוסלביים.
המקהלה השתתפה בתפילות חג בבית הכנסת, והופיעה בקונצרטים ברחבי בוסנה ויוגוסלביה. בשנת 1934 ערכה מסע קונצרטים בארץ ישראל,חבריה נפגשו, בין היתר, עם "הראשון לציון", הרב הספרדי, הרב יעקב מאיר.
"לה בנבולנציה"
אגודה תרבותית חברתית, נוסדה בשנת 1892. מטרתה - הפצת השכלה בין המבוגרים, הקניית מקצועות מלאכה שונים לבני הנוער, תמיכה כספית והשגחה מקצועית אחר התקדמותם. טיפלה גם במימון למודים גבוהים באוניברסיטאות בבלגרד וזאגרב. בהמשך הורחבו המשימות בתחומים של טיפוח תרבות יהודית, הוצאת ספרים במדעי היהדות, חיזוק העיתונות היהודית, הקמת מוזיאון יהודי והשתתפות בייסוד סמינר תיאולוגי בעיר. כמו כן, הוקמה ספריה ובה מספר מרשים של ספרים במדעים, אומנות וספרות יפה. האגודה אירגנה קורסים להרחבת אופקים של סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים.
"לה גלוריה"
אגודה עממית, שטיפחה את רגש ההשתייכות לעדה. עיקר מאמציה רוכזו בארגון אירועים חברתיים להמונים בגני העיר ובתיאטרון העירוני. לאירועים היה אופי פולקלורי ספרדי, והשפה לדינו. "לה גלוריה" טיפחה במיוחד את הבנות, תמכה בהן, ושימשה כאגודת הכנסת כלה.
עזרת יתומים
נוסדה ב - 1918 על רקע של הפער החברתי ההולך ומחריף בין שכבה מצומצמת של עשירים לבין הרוב חסר המקצוע וההכנסה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, כשרבים מהאבות והאחים לא שבו, הושיטה האגודה יד ליתומים, וחילקה תמיכה כספית סדירה על בסיס חודשי. למשפחות המיותמות היא סיפקה גם טיפול רפואי, תרופות, ספרי לימוד, בגדים ונעליים. המסעדה שנפתחה נתנה ליתומים ארוחת צוהריים חמה יום- יום. האגודה הייתה מקובלת מאד על בני הקהילה, ורבים תרמו לה בנדיבות, והיו מספר נדיבים, שהורישו לה בתי דירות ורכוש. היו תוכניות להקים בית יתומים יהודי מודרני, אך גם התוכניות וגם המגרש שנועד לכך, ירדו לטמיון עם הכיבוש הגרמני.
אגודות לטיפול בחולים
שתי אגודות לטיפול בחולים היו בסרייבו: האחת - לטיפול בגברים חולים, והשניה - לטיפול בנשים חולות.
שתיהן נוסדו לפני מלחמת עולם הראשונה והרחיבו את פעילותן בין - 1918 ל-1941. מטרת האגודות הייתה טיפול בחולים נזקקים, דאגה לאשפוזם, טיפול רפואי ותרופות. חולים כרוניים זכו לדאגה מיוחדת, וקיבלו לביתם ארוחות חמות, הסקה בחורף וטיפול אישי ורפואי.
משגב לדך ו"לה הומנידד"
שתי האגודות טיפלו במצוקה הכלכלית של חלק מהאוכלוסיה היהודית. עיסוקן העיקרי היה, להלביש ולהנעיל ילדים נזקקים. האגודות נוסדו ב- 1894, והמשיכו את פעולתן בין שתי מלחמות עולם. שתיהן עבדו בצוותא, אשכנזים וספרדים. פעמיים בשנה צויידו הילדים במערכות שלמות של לבוש והנעלה: בסוכות- לחורף, ובפסח - לקייץ.
אחדות {אחדוס}
נוסדה ב – 1906 על ידי בעלי מלאכה, פקידים וזבנים. מטרתה - תמיכה ועזרה הדדית בעת מצוקה, וטיפוח פעילות תרבותית בקרב הקהילה, במיוחד, הפולקלור המזרח אירופאי.
בר כוכבא
נוסדה ב – 1908, ומטרתה - טיפוח תרבות הגוף ובניית דמות חדשה של "מכבי" לצעירי הקהילה. לרשותה עמד אולם ספורט של בית הספר היהודי הספרדי.
תנועות הנוער
אחדות "הצופים" של סרייבו הצטרפה ב - 1926 לתנועה הצופים הארצית. מנתה חברים רבים, ועסקה בפעילות ציונית ענפה: מחנות קיץ כלל ארציים, ומפגשים עם חברי התנועה מרחבי יוגוסלביה.
השומר הצעיר
ב - 1931 נוסדה התנועה בוועידה בסלבונסקי ברוד. במרכז העבודה החינוכית של התנועה, העלייה לארץ ישראל, בנין הקיבוץ, וחיי שיתוף על בסיס אידיאולוגי סוציאליסטי. לתנועה היו קשרים מצוינים עם הקהילה ועם הורי החניכים. התנועה תרמה רבות לשילוב בין הספרדים והאשכנזיים.
תכלת לבן
תנועת הנוער החלוצית של מפא"י, {מפלגת פועלי ארץ-ישראל} הקבוץ המאוחד. נוסדה ב- 1936, עם פרישת 30-40 חברים מהשומר הצעיר. טיפחה חינוך ימי ודייג. חלק מחבריה עלו לארץ והתיישבו בקיבוץ "אפיקים".
בית"ר
לתנועה זו השתייך מספר חברים מצומצם, ופעילותה לא ניכרה בקהילה.
מתתיה,
אגודת הנוער היהודי העובד.
ב - 1923 פרשה קבוצת חברים ופעילים מ"פועלי ציון", וייסדה חוג חדש של פועלים, זבנים ושוליות מקרב הנוער היהודי. בין פעולותיה: חוג דרמה, תזמורת כלי פריטה וכלי נשיפה, תזמורת ג'אז, חוג לספרות, הרחבת השכלה, חוג למשוטטי הרים, ספריה ועזרה הדדית. ערב מלחמת העולם השניה היו בה כ - 1000 חברים. 90% ספרדים, 10% אשכנזים.
בית המדרש התיאולוגי התיכוני
ב - 1928 נוסד בית המדרש, אשר הכשיר מורים ו"כלי קודש" מוסמכים לשתי הקהילות. בית המדרש הוכר על ידי ממשלת יוגוסלביה. עד אפריל 1941 סיימו את הכשרתם שלשה מחזורים ובהם 41 תלמידים.
ארגונים ומוסדות כלכליים
הייתה זו אגודת אשראי, מלאכה וגאולה. ב - 1918 נוסד הבנק היהודי הראשון. ב - 1920 הוסב שמו ל - "בנק היהודי המרכזי". בשנת 1930, בעת המשבר הכלכלי העולמי, נסגר תוך תשלום כל חובותיו.
ב - 1923 נוסדה "אגודת- האשראי בע"מ", ושמה "מלאכה". חברים, שפרשו מהאגודה, ייסדו את אגודת האשראי "גאולה".
עיתונים
בסרייבו פעלו מספר עיתונים יהודיים, ביניהם ב - 1918 "זידובסקי סבייט". [ העולם היהודי]. ב - 1924 "נארודנה זידובסקה סאבייט" [ ההכרה היהודית העממית], וב- 1924 הופיע גם שבועון חדש בשם "יברייסקי זיבוט" [החיים היהודיים]
בתי כנסת
"אל קאל גרנדה" נבנה במאה ה- 16 ונשרף. תחתיו בנו ב - 1909 בית כנסת חדש "אל קאל נובו".
"אל קאל די ביאלבה", הוא בית הכנסת של שכונת בילבה., נבנה ב- 1891. בתי כנסת נוספים היו, "אל קאל די מאצ'י בוכור, ברחוב ווקה קראדזיצה, וברחוב שלמה אלבחרי, בבית הקהילה הישן "אל קאל די לוס מודוס".התפיסה והארכיטקטורה של בתי הכנסת שאבה את השראתה מבתי הכנסת בספרד. (אל קאל = הקהל)
ב- 1926 החלה בנייתו של בית הכנסת הספרדי הגדול, ליד הנהר מיליאצקה, ברובע יוקרתי בין ומוסדות חינוך ובניני ממשלה. הרעיון שעמד מאחרי בניית בית כנסת גדול ומפואר היה, להחזיר באמצעותו את היהודים אל חיק היהדות, ולטפח קשר רגשי דתי ותרבותי בקרב אלה, שהתחילו להתרחק מן הדת.
המשבר הכלכלי הכלל עולמי, מצא את הקהילה עם חובות כבדים ומשכנתאות, אשר צריך היה לפרוע.
הקהילה עמדה בפני פשיטת רגל. בוויכוח שהתעורר, טענה האופוזיציה שקמה, כי הוועד נטל בשם הקהילה משא כבד ללא נשוא, וכי העיסוק סביב הבנייה גרם לכך, כי הקהילה הזניחה את תפקידיה החברתיים חינוכיים, ושיעבדה את כל נכסיה בבניין המפואר.
למרות זאת, כולם היו גאים מאד בבניינם החדש והמפואר, שנבנה בסגנון המאורי, והכיל כ- 1000 מקומות ישיבה.
בפנים בית הכנסת היה פאר רב: עמודי שיש ירוק,ארון קודש משיש ורוד, הקירות עשויים פראסקות, בהם משובצים פסוקים מהתנך באותיות זהב. היה זה, ללא ספק, בין בתי הכנסת היפים באירופה.
ב - 14 בספטמבר, 1930, נחנך בית הכנסת בפאר רב, ובייצוג של משלחות מכל קהילות ישראל ביוגוסלביה. לטקס שיגרו השלטונות את בכירי הפקידים, וביניהם נציגו האישי של המלך.
העיר זכתה לבנין פאר שהפך עד מהרה לאתר תיירות.
.
בשנת 1929 היו בסרייבו 8501 יהודים: 1217 אשכנזים ו - 7284 ספרדים. בשנה זו היו מאוגדים כ - 7000 חברים משלמי מס באגודות היהודיות השונות בעיר, כ- 400 חברי ועדים פעילים, המקיימים מידי שבוע כ- 20 ישיבות, לכל הפחות, בממוצע-7 התכנסויות חברתיות בשבוע.
ב – 1941, לפני פרוץ המלחמה, היו בסרייבו כ- 11400, שהיוו 12.30% מכלל תושבי העיר. עליה זו במספר היהודים בעיר מאז 1929 מוסברת, בנהירת יהודים מערי השדה, בעקבות המשבר הכלכלי ב – 1930.
השואה
הגרמנים נכנסו לעיר ב- 15 באפריל, 1941. למחרת היום חדרו הגרמנים, ואיתם המון מוסט, לבית הכנסת החדש והמפואר, ובמשך יומיים נמשכה הביזה וההרס של בית הכנסת. נבזזו נברשות ענק, שטיחים, ספסלים, חלונות, דלתות, וכל אשר ניתן היה לבזוז.
בבית הכנסת שכנו ארכיון מסודר, ספריה עשירה, מוזיאון ומסמכים של הנהלת הקהילה, שכללו רישומי נישואין, לידות, פטירות וכל התכתובת של ועד הקהילה.
בחצר הקדמית של בית הכנסת שרפו הבוזזים את כל הספרים ומסמכי הארכיון והמוזיאון. כך אבדו מסמכים ומוצגים היסטוריים, תרבותיים ואתנוגרפיים יקרי ערך.
מיד עם הכיבוש הגרמני אוסטשי של סרייבו, הוטלו על היהודים מגבלות שונות: נאסר עליהם לנסוע בתחבורה ציבורית, אסור היה להם לקנות סחורות מסוימות, לבקר בתאטרון ובקולנוע, וגם לא להידבר ולהיפגש עם יהודים אחרים.
על היהודים הוטלו הגבלות תנועה, והם חוייבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם. כל אחד יכול היה להתנכל להם, בלי שום הגבלה ובלי חשש לעונש שיוטל עליהם בשל כך.
היהודים הוצאו מחוץ לחוק, ונאסר עליהם לעסוק במלאכתם. בתי המלאכה, מפעלים ובתי המסחר נלקחו מהם, והפקידים בשרות הממשלתי והציבורי פוטרו ללא שום זכויות ופנסיה.
כל הפעולות של הטלת מגבלות וטרור נעשו, כדי לבודדם משאר העולם, ללא יכולת להתנגד לצעדים הבאים של גירוש והשמדה.
ב - 24 באפריל, 1941, פורסמה בעיתונות של סרייבו ההחלטה, על סיפוח בוסנה והרצגובינה למדינת קרואטיה העצמאית, בראשה עמד בוזידור ברלו ופרופ חאקיה חאדזיץ.
ב - 11 במאי,1941 פורסם הצו, כי בכל המפעלים, בתי המלאכה ובתי המסחר של היהודים יוצב נאמן מטעם הממשל. כל הנאמנים היו פושעים ושודדים ידועים לשמצה, ועל החלטותיהם לא היה שום ערעור.
ב- 1 באוגוסט 1941, בעקבות מעשי חבלה, שאירעו ברכבת בסוף יולי, הוצאו להורג עשרה יהודים ב - Varca.
ב -1 בספטמבר 1941, נשלחו כ- 1000 יהודים למחנה קרושביצה, ליד טראבניק. ב- 15 –16 בנובמבר נשלחו כ – 3000 יהודים למחנה המוות ביאסנובאץ'.
בין התאריכים 12 –23 בדצמבר,1941 נשלחו נשים וילדים למחנה ג'אקובו, ושמותיהם מופיעים בחוברת של מחנה גאקובו, בהוצאת אתר הזיכרון יאסנובאץ'. זהו המשלוח, שאמי ואני היינו בו, וממנו הוציאה אותי דודתי, אנגלה. בין השמות בחוברת של מחנה גאקובו, מופיע שמן של אמי ודודותיי, אסתרה וחניקה אלבחרי, ובנות משפחה נוספות.
ב- 30 באוגוסט, פורסם הצו, על העברת כל הרכוש היהודי למשטר החדש.
עד אוגוסט 1942, נשלחו למחנות המוות כ - 8500 יהודים מסרייבו. המעטים שברחו, חברו לפרטיזנים ולחמו בגרמנים ובאוסטשים. רבים מהם סיימו את המלחמה עם דרגות קצונה גבוהות ואותות הצטיינות. כמה מיהודי סרייבו קבלו את אות הגבורה הגבוה ביותר, ביניהם נסים אלבחרי.
נעזרתי במקורות הבאים:
1. "תולדות יהודי יוגוסלביה" – כרך ראשון, מאת יקיר אבן-טוב
בעריכת צבי רותם, בהוצאת "התאחדות עולי יוגוסלביה", תשל"א-1971.
2. יעקב מאסטרו "קהילת סרייבו בזמננו" - חלק מתוך הספר "תולדות יהודי יוגוסלביה",
כרך שני. בעריכת צבי לוקר, בהוצאת "התאחדות עולי יוגוסלביה" – תשנ"א
עמ' מ-249 עד – 299: "קהילת סרייבו, בין שתי מלחמות עולם".
3. ד"ר מוריץ לוי - Dr. Moric Levi
"ספרדים בבוסנה" - . Beograd, 1969 "Sefaradi u Bosni’’
4. אברהם פינטו - "יהודי סרייבו, בוסנה והרצגובינה"
יסוד הקהילה והתבססותה
מעריכים שראשוני היהודים שהתיישבו בניש היו רומניוטים, אך תיעוד בכתב לנוכחות קהילה יהודית ספרדית בעיר הוא מ-1651 עת שלטו העות'מאנים במקום. בני הקהילה היו סוחרי מלח וטקסטיל, וכן עסקו בחלפנות כספים. ב-1695נבנה בית הכנסת ולצידו מקווה ומלדארי. במחצית השנייה של המאה ה-18 מתועדים ביקורי שד"רים מארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בניש שני בתי כנסת. ב-1879 חרב בית הכנסת המרכזי במהלך דליקה שפרצה בו. ב-1900 מנתה הקהילה 800 נפשות, וב-1902 הוקם ארגון "ציון" שנטל חלק בפעילות התנועה הציונית. בהמשך הוקם בית ספר יסודי לבנים, בו התקיימו גם שיעורי עברית ולמדו בו 82 תלמידים.[4] לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הגירה הדרגתית של יהודים מהעיר ואוכלוסיית הקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1921 נימנו בעיר 547 יהודים.[5] ב-1924 נבנה בית כנסת מרכזי חדש לבני הקהילה.
שואת יהודי ניש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בניש אחת מ-117 הקהילות המאורגנות בממלכת יוגוסלביה ומנתה 430 נפשות. לאחר פרוץ המלחמה הגיעו לניש פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה ופולין ומספר בני הקהילה האמיר לכדי 970 נפשות.[5] באפריל 1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי הצבא הגרמני חולקה יוגוסלביה למספר אזורי כיבוש: גרמני באזור סרביה, איטלקי באזור מונטנגרו,
העיר ניש נכללה בשטח הכיבוש הגרמני, ובסמוך אליה הוקם מחנה ריכוז בשם "הצלב האדום" (Crveni Krst), בו נכלאו החל מאוקטובר 1941, בני קהילות יהודיות מדרום סרביה ובכללם קהילת ניש, אך גם פעילים קומוניסטים יוגוסלבים. בית הכנסת הוחרם על ידי הוורמאכט ושימש את הגרמנים כמחסן. בפברואר 1942, לאחר בריחת עצירים ממחנה הריכוז הוצאו להורג הגברים היהודים אשר היו כלואים בו מקרב בני קהילת ניש. במקביל הובלו הנשים והילדים למחנה הריכוז סיימישטה הסמוך לבלגרד ונרצחו באמצעות משאיות גז.[7],[8]
מתיעוד רישומי המעצרים בניש עולה, כי בעיר נעצרו 738 מבני הקהילה היהודית[9] ורק אחד מבני הקהילה חזר להתגורר בעיר לאחר השואה. בראשית המאה ה-21 התגוררו בניש 36 יהודים, ונערכו עבודות לשיקום בית העלמין היהודי העתיק.[10] גם מבנה בית הכנסת שוקם ומשמש כמרכז תרבות, מוזיאון ואולם קונצרטים.
מתוך האנציקלופדיה היהודית-נכתב 1906
NISH (NISSA):
City of Servia on the Nissava. Its Jewish community dates from the beginning of the eighteenth century, as is shown by a question put to Rabbi Moses Amarillo of Salonica by Gershon, the first chief rabbi of Nish, who had been elected in 1728 (?anukkah, 5489). Gershon, while drawing up a bill of divorce, asked for information on the Hebrew spelling of the words "Nish" and "Nissava," "because this is a new community and such bills have never been written here" (comp. Amarillo, "Debar Mosheh," p. 169).
By the end of the eighteenth century Nish possessed an important rabbinical school. The local cemetery still contains the tombs of the rabbis of this period who constituted the religious tribunal, namely, Ra?amim Naphtali Gedaliah (d. 1790); Jacob Téba (1802); Abraham Ventura, son of the author Shalom Ventura (1805); and Judah Moses Heli (see below). In the nineteenth century the Meborah family produced two rabbis, Pesa? Meborah (d. 1829) and Jacob Meborah (d. 1831). In the last days of Turkish government the chief rabbi Ephraim Meïr Alkala'i, known as "Mercado Alkala'i" (1874), had great influence with the Ottoman empire. While Midhat Pasha, the grand vizier of the sultan 'Aziz, governed the district of the Danube, he appointed or dismissed the pashas of Nish according to the nature of the information furnished by Alkala'i, at whose house each new governor of the city spent the first few days of his appointment. In 1873 Alkala'i was decorated by the sultan 'Aziz with the Order of the Medjidie of the fourth class.
Nish produced two rabbinical authors: Judah Moses Heli (1807), mentioned above, author of "Kema? Solet" (limited ed., Salonica, 1815), and Abraham Moses Sid (d. 1876), author of several works printed at Salonica, among them "?ippazon Pesa?," "Tasheb Enosh," and "Ke?ir ?i??im."
The Jews of Nish number about 700 in a total population of 21,000. They have but one synagogue and a school which accommodates eighty-two boys, who are taught Hebrew and Servian. There are, on the other hand, four Jewish philanthropic-societies which undertake the care and burial of the dead, and provide aid to orphans, widows, and the sick. There is besides a woman's society.
- Moses Amarillo, Debar Mosheh, Salonica, 1742-50;
- Franco, Histoire des Israélites de l'Empire Ottoman, Paris, 1897.