מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה – 1944
מתוך הרצאה של דוד גור במוסד "e;יד ושם"e;, מרץ 2015
בסוף שנת 1943, תחילת 1944 היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה ע"e;י הגרמנים. כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה ב-19.3.1944, הבינה ההנהגה שיהדות הונגריה היא שארית יהדות אירופה וכי חובתה ואחריותה של ההנהגה לעשות הכל להצלת יהדות הונגריה. הסיבות שהכריעו חד משמעית בעד הבחירה בהצלה ולא בלחימה היו:
העדר תנאים טופוגרפיים – רוב שטח הונגריה מישור רחב ידיים, עני ביערות, ללא אזורי ביצות.
העדר זמן – עם כניסת הגרמנים להונגריה הגזירות האנטי-יהודיות רדפו זו את זו במהירות מסחררת. תוך פרק זמן קצר רוכזו היהודים בגטאות ותוך כמה שבועות יהדות הפרובינציה גורשה לאושוויץ. לא היה זמן להתארגנות.
העדר שכבה של נושאי נשק – רוב הגברים היהודים בגילאים 21 – 42 שרתו בעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי ומשנת 1942 היו רובם בחזית הרוסית. אלה שלא גויסו לפני כן, בין הגילאים 18 – 48 נקראו לשרות לאחר כניסת הגרמנים. עם נשים וילדים בלבד לא ניתן לארגן התנגדות מזוינת.
העדר אמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית – אווירה של עוינות, וזרות שררה בקרב אזרחי הונגריה. לא ניתן היה לצפות לסיוע כל שהוא מהמקומיים הלא יהודים.
כיבוש הונגריה הפתיע את השלטונות ההונגריים וגם את המוסדות היהודיים, פרט לתנועות הנוער הציוניות. כבר בערב הכיבוש ולמחרת הורו לחברי התנועה הבוגרים מעל גיל 17, להחליף את זהותם, לזהות ארית ולרדת למחתרת. כך בזהות החדשה, החוקים האנטי-יהודים שיבוא, לא יחולו עליהם, ואז יוכלו לפעול ולהציל אחרים. החלטה אסטרטגית זו היוותה את תחילתה של הפעילות המחתרתית. בשלהי שלטון סלאשי הציבור היהודי בבודפשט ראה באנשי המחתרת ובראשי המחתרת הנהגה אלטרנטיבית של היהודים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין בהצלת חבריהם ובהצלת רבבות יהודים שלא הכירו. החלטות הנהגת המחתרת על פעולות ההצלה היו אוטונומיות. הם לא קיבלו הוראה מאיש, לא מגורמים מקומיים ולא מחו"e;ל. לפעילי המחתרת הייתה אפשרות בכל רגע נתון למלט את עצמם. הם לא עשו זאת, נשארו על משמרתם והסתכנו שוב ושוב בהצלת אחרים. הם הצליחו להציל מעל 30,000 נפשות.
יוזמותיו של מחתרת הנוער הציוני בהונגריה בשנת 1944 כללו את פעולות ההצלה הבאות:
שיגור 200 שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה כדי להתריע על הגרושים הצפויים ומטרתם.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל.
הקמה והפעלת 55 בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות.
אספקת "e;תעודת חסות"e; (Schutzpass) לעשרות אלפים יהודים כדי לדחות את הקץ.
שיגור שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה
מהיום הראשון של הכיבוש הגרמני הקהילות היהודיות של ערי השדה היו מנותקות מסביבתן, מהמוסדות היהודיים המרכזיים בבודפשט (Budapest) ומכל העולם. השימוש בתחבורה ציבורית היה אסור ליהודים, הטלפונים נותקו, מכשירי הרדיו חויבו להימסר לשלטונות. מחתרת תנועות הנוער, מיוזמתה, שלחה שליחים לפרובינציה המנותקת, להתריע על הצעדים האנטי-יהודיים הצפויים: על הגטואיזציה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו תעודות מזויפות, כסף והוראות לנוער היהודי איך לברוח לבודפשט.
השליחים היו מצוידים בתעודות מתאימות למילוי תפקידם המסוכן. לא תמיד הצליחו השליחים ליצור קשר עם חברים או עם יהודים מקומיים, כי היו מקרים בהם נתקלו בחוסר אימון מוחלט מצד מנהיגי הקהילה. התיעוד הקיים מצביע על כ-200 שליחים שהגיעו ל-300 קהילות ומחנות עבודות כפייה במהלך שנת 1944.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל
דרך המילוט היחידה ממחנה הריכוז, ממחנה השמדה ומהמוות הבטוח, הייתה העלייה - לברוח מעבר לגבול רומניה, בכיוון ארץ ישראל, פלסטינה דאז. כך החלה ההברחה המאורגנת של הנוער היהודי (טיול- שם צופן עברי גם בפי המבריחים המקצועיים) לרומניה דרך ערי הגבול סגד (Szeged), קולוז'וואר (Kolozsvár), בקשצ'אבה (Békéscsaba ) ונאגיוואראד (Nagyvarad). ההברחה התחילה בבודפשט, בהרכבת קבוצה המועמדים להברחה, ובהכנה פרטנית של כל אחד. הכנה זו כללה דאגה ללבוש מתאים, לתעודות, לשינון שמותיהם החדשים. היה דרוש לספק לכל אחד כסף הונגרי וגם רומני. המועמדים קיבלו תדריך איך להתנהג ברכבת, היכן עליהם לפגוש את המבריח וכיצד לזהות אותו. היה עליהם לעבור את טבעת כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה וסוכני החרש המנסים לזהות וללכוד יהודים מסתווים, להיכנס לבית הנתיבות בבודפשט ולקנות כרטיס לרכבת. במשך השעות הארוכות של הנסיעה היה עליהם להתנהג מבלי למשוך תשומת לב ולהראות את התעודות בטבעיות לבודקים החשדנים. את הלילה בעיר זרה עברו בעזרת המבריח. אחר כך חצו את הגבול ברגל בלילה ושלחו בחזרה את הסימן המוסכם שהבריחה הצליחה. בהגיעם לעיר הגדולה הראשונה בצד הרומני – ארד (Arad) או טורדה (Turda), מאחר שלא דברו רומנית, נעזרו ביהודים מאזור הגבול אשר דיברו גם הונגרית כדי להגיע לבוקרשט (Bucharest ). במבצע המסוכן הזה נתפסו מספר אנשים בעת הנסיעה ברכבת, גם בערי הגבול ולפעמים גם בצד הרומני.
מבצע ההברחה המאורגן נפסק ב-23.8.1944. רומניה הפסיקה את תמיכתה בגרמנים והצטרפה להלחם לצד ברית המועצות. הגבול הרומני-הונגרי הפך לשדה קרב. לפי הרישומים בספרי הקהילות של הערים ארד ו-טורדה 15,000 בני נוער יהודי עברו את הגבול באופן בלתי לגאלי בפרק זמן שבין החודשים אפריל - אוגוסט 1944.
הקמה והפעלת חמישים וחמישה בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות
ב-15.10.1944, לאחר העלייה לשלטון של מפלגת ”צלב החץ” הפשיסטית הצטוו קבוצות גיל שונות של יהודים גברים ונשים, להתייצב לעבודות כפייה. מצב זה גרם לכך שהאוכלוסייה הבוגרת בבודפשט נעלמה וילדים רבים נשארו ללא הורים. תוך פרק זמן קצר הקימו חברי תנועות הנוער הציוני חמישים וחמישה בתי ילדים בחסות ”הצלב האדום הבינלאומי”, במסגרת המחלקה A שבראשה פעל נתן קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית. בבתי ילדים אלה שרדו 6,000 נפשות.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות דאגה לאספקה רצופה של מזון בסיסי לבתי ילדים ובחודשי החורף הקרים גם לחומרי הסקה. חברי מחתרת תנועות הנוער לוו את עגלות האספקה והגנו על משלוחי המזון מפני התנכלויות של קבוצות חמושות של אנשי "e;צלב החץ"e;, או מפני החרמה שרירותית על ידי יחידה צבאית.
אספקת "e;תעודת חסות"e; ובית המלאכה לזיוף מסמכים
משנת 1941 השגרירות השוויצרית ייצגה בהונגריה את בריטניה הגדולה וגם את ענייני ארץ ישראל, כחלק מהאימפריה הבריטית, ואת סידורי העלייה לארץ ישראל. שלושה שבועות לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה (Normandy) על ידי כוחות בעלות הברית ב- 6/6/1944, אישר פורום שרי הממשלה ההונגרית את התזכיר של שגרירות שוויצריה למימוש 7,800 סרטיפיקטים שהיו ברשות המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ואשר הונפקו ע"e;י הרשויות בפלסטינה.
ב – 24/7/1944 נפתח משרד לרישום בקשות העלייה ולארגון העלייה תחת שלט: "e;מחלקת ההגירה, ייצוג אינטרסים זרים, שגרירות שוויצריה"e;. עד לסיום התהליכים האדמיניסטרטיביים של ההגירה, המבקשים קיבלו תעודת חסות - Schutzpass לפיו הם רשומים בדרכון קולקטיבי שהגדיר אותם עד ליציאתם מהונגריה כאזרחים שוויצריים אשר נמצאים בחסות הנציגות השוויצרית. משרד רישום זה מוקם ברחוב וואדאס (Vadász) 29 ב-"e;בית הזכוכית"e;, בנין שנהנה ממעמד אקסטריטוריאלי.
מחודש אוגוסט פעל משרד של תנועות הנוער הציוניות ב"e;בית הזכוכית"e; בניהולו של רפי בנשלום. במשרד זה חילקו פעילי המחתרת את התעודות המזויפות, קיבלו את משימותיהם, תדרכו את המועמדים לבריחה מעבר לגבול, לשם הגיעו המסרים המוצפנים על הצלחה בגניבת גבול ומשם כיוונו את השליחים-הקשרים למחנות עבודות הכפייה. ל"e;בית הזכוכית"e; הגיעו הידיעות על חברי מחתרת שנתפסו ונכלאו ומשם דאגו לפדותם מהשבי. במשרד "e;החלוץ"e; התנהלו הדיונים והמשא ומתן עם נציגי קבוצות האנטי גרמניות והאנטי פשיסטיות על שיתוף פעולה – ללא ידיעת הנהלת "e;בית הזכוכית"e;. גם ההתייעצויות של הנהגת מחתרת תנועות הנוער הציוניות נערכו עתה בין כותלי "e;בית הזכוכית"e; הבטוחים במקום במקומות המפגש המזדמנים והמסוכנים בבתי קפה ובפארקים.
במחצית השנייה של אוקטובר, לאחר הפוץ' של מפלגת "e;צלב החץ"e;, נפתחו ביזמת מחתרת תנועות הנוער שערי "e;בית הזכוכית"e; ונבלעו לתוכו עריקים ממחנות עבודות הכפייה, משפחות הפעילים הציוניים, חניכי תנועות הנוער ואחרים. "e;בית הזכוכית"e; אשר התרחב להיות שלושה מבנים. הנוער הציוני ב"e;בית הזכוכית"e; ייזם מפעל הצלה אדיר ממדים ובעל שאיפה יומרנית: לספק תעודת חסות לכל דורש כדי להרוויח זמן ולדחוק את הקץ !! הדפסת התעודות נעשתה ב,בית הזכוכית"e; וגם ממשרדי "e;הצלב האדום הבינלאומי"e; ומה"e;קונסוליה השוויצרית"e; שהוקמה במיוחד למטרה זו. יחידות שלמות של עובדי כפייה הוחזרו בעזרת תעודות אלה מהגבול הגרמני. במבנים של "e;בית הזכוכית"e; מצאו מקלט מעל 4000 יהודים אשר זכו לשחרור ב-18 בינואר 1945 ע"e;י הצבא האדום.
במאי-יוני 1944 התארגנה ברית אנטי גרמנית בשם "e;החזית ההונגרית"e; בהשתתפות כמה מפלגות ואישים מתנגדי המשטר. הם נזקקו לתעודות מזויפות ופנו אל מחתרת תנועות הנוער הציוניות בבקשה לספק להן מסמכים שיאפשרו להם לשנות את זהותם ולפעול במחתרת. בקשותיהם נענו. המסמכים העיקריים שסופקו לקבוצות שפעלו נגד המשטר היו: תעודה של רישום מגורים קבועים, מסמכים צבאיים ותעודות של עובד מפעל צבאי. הודות לקשרים אלה שנוצרו סיפקו החוגים האנטי גרמנים דירות, מקומות מסתור ומקומות עבודה לחברי תנועות הנוער הציוניות.
מסיבות בטיחות החליף בית המלאכה לזיוף מסמכים את מיקומו ואת הסוואתו כמה פעמים. בתחילת דצמבר המקשר שהחזיק את הקשר עם העולם החיצון, לא הופיע במועד שנקבע וגם לא מאוחר יותר. על פי החוקים הבלתי כתובים של המחתרת, בית המלאכה עזב מייד את מיקומו. ב-21.12.1944 במקום העבודה החדש, שמוקם בסניף של משרד מהנדס העיר בש'ד ארז'יבט 13 נתפסו שלושה חברים מצוות בית המלאכה, עם כל הציוד. השלושה (דוד גור, מיקי לנגר, אנדריי פאברי) נחקרו באכזריות במשרדי מפלגת "e;צלב החץ"e;. מיקי לנגר הוציא את נשמתו מעוצמת העינויים. השניים שנותרו בחיים נלקחו לבית הסוהר הצבאי המרכזי בשד' מרגיט, שם נמשכו חקירותיהם ועינוייהם. ב-25 בדצמבר, שחררה אותם הנהגת המחתרת יחד עם 115 אנשי מחתרת נוספים שהיו כלואים באותו מתקן.
הקהילה היהודית בבודפשט, הונגריה
חיים גיוזלי
בודפשט בירת הונגריה הוכרזה כעיר בשנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (Buda), אובודה (Obuda) ופשט (Pest).
תולדות היהודים בבודה (Buda)
בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (Ofen). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.
המתיישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאבים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסייה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה – סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.
ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.
ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החופשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).
במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי-כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (Kunitzer), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837-1828.
היהודים באובודה (Obuda)
נקראה גם אקווינקום (Aquincum) ברומית, אלטן אופן (Alten-Oven) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.
במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב-1526 ע"י הסולטאן סולמן לטורקיה.ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (Lob), וב-1727 כבר נמנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (Zichy). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).
יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.
בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (Lajos), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.
פשט (Pest)
יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (Erzsebetvaros, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.
ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.
ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בענייני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסירבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים – עמם נמנו רוב יהודי הבירה – שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אילמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).
בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראלי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדולDohany) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה. ברח' דוהאני.
בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא-יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ-3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.
ב-1877 נפתח בבודפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם.
בודפשט
המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופת שגשוג ופריחה תרבותית לקהילה היהודית בבודפשט. היא אף הייתה מרכז של עיתונות יהודית, ויצאו בה לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (Israelita Magyar). כמו כן יהודים מילאו תפקיד חשוב בייסודם ובעריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (Nyugat).
באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (Miklos Horthy). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שהתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.
בשנת 1930 התגוררו בבודפשט 204,371 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות חוקי ההפליה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושירותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, אף שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה.
ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (Zsido Tanacs). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (Kistarcsa), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רישיון.
לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (Szalasi), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" – 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (Hegyeshalom). אייכמן ריכז את היהודים בשני גטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ-70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות ניטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (Charles Lutz) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (Raoul Wallenberg; נולד ב-1912 ופעל בבודפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזויפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזויפות שהונפקו בבודפשט הגיע ל-100,000.
ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קרבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).
עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-50% מיהדות בודפשט נספו בשואה.
ציונות
בודפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (1860 – 1904), ושל מקס נורדאו (1849 – 1932), סופר ופיזיקאי, ממייסדי הקונגרס הציוני העולמי, ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון (1897).
ב-1903 נוסדה בבודפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכבייה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.
העיתונות הציונית בבודפשט נולדה ב-1905, עם פרסום "Zsido Neplap", שנסגר כעבור שנתיים. "Zsido Szemle " החל לצאת ב-1911, באותה שנה בה הופיע הרבעון Mult Es Jovo.
ב-1940 הגיעו לעיר מנהיגים ציונים מטרנסילבניה, ביניהם רודולף קסטנר וארנו מרטון, ותרמו לחיזוק הפעילות הציונית. מצבם של יהודי הונגריה בשלהי שנות ה-30 ובתקופת השואה הלך והחמיר, והתנועה הציונית ורעיונותיה צברו פופולריות הולכת וגוברת.
אחרי השואה חידשו הארגונים הציוניים את פעילותם בבודפשט. אולםב-1949 אסר המשטר הקומוניסטי את פעילותם, וכמה מנהיגים ציונים נשפטו באשמת "קשירת קשר".
המשטר הקומוניסטי
אחרי השואה, ניצולים רבים נהיו ציונים ועלו לישראל. אחרים נשארו בהונגריה, שם פנו רבים עורף למסורת היהודית, אם משום טראומת השואה, אם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה. ב-1956, אחרי המרי ההונגרי נגד הסובייטים, עזבו את בודפשט כ-25,000 יהודים.
בתקופה הקומוניסטית, הקהילה היהודית בבודפשט הייתה תחת סמכותה של מחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968, בכל אחד מ-18 המחוזות האדמיניסטרטיביים של העיר היה תמיד לפחות בית כנסת אחד, ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני. בכל מחוז היה גם רב, תלמוד תורה ואולם לימוד. בעיר פעל גם בית ספר תיכון יהודי, ובו למדו כ-140 תלמידים. הקהילה החרדית ייסדה ישיבה ובה למדו 40 תלמידים. בית המדרש לרבנים, שחודש אחרי המלחמה, היחיד מסוגו במדינות הקומוניסטיות, המשיך בפעילות הודות לתמיכת התנועה הנאולוגית. החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר, שנפטר בשנת 1985, הוא פרסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.
בתקופה הקומוניסטית יצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (Uj-Elet), וכן פעלו בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושירותי שחיטה ואפיית מצות.
שנה מספר היהודים אחוז היהודים באוכלוסייה
1813 5,525 0.7
1848 18,265 13.8
1869 44,890 16.6
1880 70,227 19.7
1910 203,687 23.1
1920 215,512 21.6
1935 201,069 18.9
1941 184,453 15.8
1946 96,000 9.5
1967 50,000 3.9
1976 80,000 4.0
2001 80,000 4.0
תחיית החיים היהודיים
בשנים 1989-1990, בעקבות השבת הדמוקרטיה להונגריה, חלה התעוררות יהודית בבודפשט, וכיום שוב פועלים בה בתי כנסת, מרכזים קהילתיים, מוסדות תרבות וחינוך, איגודי ספורט וארגונים ציוניים.
בודפשט היא כיום הקהילה היהודית הגדולה בהונגריה ובמרכז אירופה, ובה 23 בתי כנסת ובתי תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי ספר יסודיים, 3 גני ילדים, בית חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי עלמין.
בבודפשט נמצאים גם המשרדים הראשיים של הארגונים היהודיים הארציים.
שתי הקהילות העיקריות הן הקהילה הנאולוגית, והקהילה החרדית. זו האחרונה התמזגה בתקופת המשטר הקומוניסטי, בשנות ה-50, אל תוך קהילת בודפשט, חידשה את עצמאותה בשנת 1994, ויש לה מוסדות, בתי כנסת, בתי עלמין, בתי ספר, מקווה, וחנויות כשרות משלה.
בקיץ 1999 נערך בבודפשט פסטיבל יהודי, על ידי מרכז התרבות והתיירות של הקהילה. הפסטיבל כלל קונצרטים, תפילות בציבור, מופעי קברט, ירידי ספרים, סרטים, ועוד.
פעילות תרבותית
המרכז הקהילתי "באלינאט" נוסד ב-1995. יש בו פעילויות מגוונות, כגון תיאטרון חובבים, מועדון לאם ולילד, "ברית עברית עולמית" – מועדון לעברית, "קמפותורה" – לימוד תנ"ך לילדים, באמצעות תוכנת מחשב, ריפוי בדיבור, חוגי אמנות ויצירה לילדים, ספריית אודיו, חוגי יוגה, שחמט, ועוד.
שחקנים יהודים צעירים וותיקים ייסדו את תיאטרון "ריבארי", ויש גם תיאטרון לילדים.
כמו כן פועלות בבודפשט חמש מקהלות יהודיות, מקהלת ילדים, להקת ריקודי עם, שתי להקות כלייזמרים, תזמורת נוער, פאב יהודי ושירות פנויים פנויות.
מוסדות חינוך עיקריים:
• בית המדרש לרבנים (נוסד ב-1877), בראשותו של ד"ר יוסף שווייצר, רב ראשי.
• "יהלום", אוניברסיטה יהודית.
• מכללת בודפשט לעסקים, נוסדה ב-1995. כל הסטודנטים לומדים נושאים יהודיים בנוסף למערכת השיעורים הרגילה.
• תיכון "אנה פרנק". נוסד ב-1919, בשם תיכון הקהילה היהודית בבודפשט.
• בית הספר וגן הילדים "לאודר יבנה". נוסד ב-1990. מוסד חינוכי ליברלי ובו לימודי חול, היסטוריה יהודית, ספרות, יהדות, ועברית.
• בית הספר של הקרן האמריקאית. נוסד ב-1990, בחסות קרן רייכמן, ובו לימודי יהדות.
• מרכז "פוראס" ובו מאגרים חינוכיים אור קוליים בנושאים יהודיים, מיועד למורים ולתלמידים.
• המרכז ללימוד מחשבים "אורט".
• המרכז החינוכי היהודי "בית פרץ".
לפני המלחמה ב-1900 ישבו בבודפשט כ-170,000 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כרבע. גם בין שתי מלחמות העולם היו היהודים 25-20 אחוזים מתושבי העיר.
רוב היהודים היו בעלי מלאכה וסוחרים. הואיל וליהודים היה תפקיד מכריע בייסוד הקפיטליזם המודרני בהונגריה, גרו בבודפשט מספר גדול של אנשי עסקים ותעשיינים יהודים. עיר הבירה הייתה גם מרכז ארצי של פעילות אינטלקטואלית, מקצועית ואמנותית תוססת, ויהודים רבים שהיו פעילים בתחומים אלו באו לגור ולעבוד בה.
בין שתי מלחמות העולם היו יהודי בודפשט מאורגנים בחמש קהילות, אחת אורתודוקסית וארבע נאולוגיות: הקהילה האורתודוקסית האוטונומית והקהילות הנאולוגיות של פשט, בודה, אובודה (Obuda) וקובאניה (Kobanya). הוותיקות שבהן, קהילות פשט ובודה, נוסדו ב-1800. הקהילה היהודית האורתודוקסית נפרדה מקהילת פשט ב-1870, לאחר ההפרדה הרשמית של הזרמים הדתיים בהונגריה. הקהילה הנאולוגית של פשט והקהילה האורתודוקסית של בודפשט היו הקהילות היהודיות הגדולות בהונגריה, היו להן רשתות ענפות של מוסדות וארגונים, ולנשיאיהן היו תפקידים בכירים גם במוסדות הארציים של הזרמים הדתיים שהשתייכו אליהם.
בודפשט הייתה מקום מושבם של המוסדות המרכזיים של שני הזרמים הגדולים: "e;e;המשרד הארצי של האיזראליטים (ארגון הגג של הזרם הנאולוגי-Israelites) ו"e;e;המשרד הראשי של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות"e;e;. מלבד הקהילות היהודיות פעלו מבודפשט מוסדות יהודיים ארציים למיניהם, כגון בית המדרש לרבנים של יהודי הונגריה, המוזאון היהודי ההונגרי וחברת הספרות של האיזראליטים (IMIT).
בשלטון הונגריה עד 1944 ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,453 יהודים שהצהירו על יהדותם ו-37,931 יהודים מומרים, מתוך אוכלוסייה של 1,164,963 נפשות. עד הכיבוש הגרמני, במרס 1944, חיו יהודי הבירה בבטחה יחסית, אם כי יהודים גויסו לעבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, ויהודים שלא יכלו להוכיח שהם אזרחי הונגריה גורשו מהונגריה לאוקראינה הכבושה ב-1942. גם החוקים האנטי-יהודיים המפלים שנחקקו בהונגריה מאז החוק האנטי-יהודי הראשון ב-1938 והצווים שהוצאו בהתאם להם הקשו על חיי היהודים יותר ויותר.
הכיבוש הגרמני. צבא גרמניה כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. מועצה יהודית הוקמה כבר למחרת: קציני הקומנדו של אייכמן ציוו על מנהיגי הקהילה היהודית של פשט להקים את המועצה המרכזית של יהודי הונגריה. שמו שטרן (Samu Stern) מונה נשיא המועצה, והיו בה שמונה חברים: חמישה נציגים נאולוגים, שניים אורתודוקסים וציוני אחד. ב-31 במרס 1944 הורה אייכמן שגם היהודים המומרים יסורו למרותה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה.
בתחילת אפריל 1944 תפעלה המועצה היהודית המרכזית – שהייתה לה סמכות כלל-ארצית – את המחלקות האלה: נשיאות, מחלקה פיננסית, מחלקה סוציאלית, מחלקה כלכלית-טכנית, מחלקת חינוך, מחלקת תרבות, מחלקת יחסי חוץ, מחלקת דת, מחלקת שיכון, מחלקת תחבורה ומחלקה נפרדת לטיפול בענייני היהודים המומרים. המועצה המרכזית פרסמה את הודעתה הפומבית הראשונה – ההודעה על הקמתה – ב-6 באפריל 1944, בעיתון היהודי הרשמי היחידי, "e;e;עיתון יהודי הונגריה"e;e;. הפרסום הותר אך היה כפוף לצנזורה גרמנית. בתחילת אפריל, על-פי פקודת הגרמנים, ערכה המועצה המרכזית של יהודי הונגריה מיפקד אוכלוסין של הקהילות היהודיות במדינה, כדי להעריך את נכסי היהודים ולהיערך לקראת גירושם. יותר מ-175,000 יהודים השתייכו על-פי המיפקד לשלוש הקהילות הנאולוגיות של בודשפט: 161,511 מהם השתייכו לקהילת פשט, שהייתה הגדולה בהונגריה, 11,269 מהם השתייכו לקהילה הנאולוגית של בודה, ו-2,231 לקהילה הנאולוגית של קובניה. המיפקד לא ציין נתונים של שאר הקהילות היהודיות בבירה.
בסוף אפריל 1944 הפכה המועצה המרכזית, שעד אז פעלה על-פי פקודות של הגרמנים, לחלק אינטגרלי של המנגנון המינהלי ההונגרי, שנותר על כנו והחזיק בסמכויותיו גם לאחר הכיבוש. שינוי זה בוצע על-פי צו ממשלתי שפורסם ב-22 באפריל 1944 "e;e;בעניין האוטונומיה וקידום האינטרסים של היהודים"e;e;. הצו קבע שכל יהודי החייב בנשיאת טלאי בצורת כוכב צהוב כפוף למרותה של המועצה היהודית, שנקראה מעתה "e;e;ברית יהודי הונגריה"e;e;.
המועצה היהודית החדשה התכנסה לאסֵפת היסוד שלה ב-15 במאי 1944. במתכונתה החדשה היא הייתה כפופה גם לרשויות השלטון ההונגרי וגם לרשויות השלטון הגרמני. עם חבריה נמנו כעת חמישה מחברי המועצה המקורית (שלושה נאולוגים ושני אורתודוקסים) ועוד ארבעה נציגים חדשים ובהם נציג של המומרים. בעקבות ההפיכה של פרנץ סלשי (Ferenc Szalasi) באוקטובר 1944 ירד שמו שטרן למחתרת, וב-22 באוקטובר 1944 מונה ליוש שטוקלר (Lajos Stöckler) נשיא המועצה. המועצה המרכזית של יהודי הונגריה, בשני גלגוליה, פעלה מ-20 במרס 1944 ועד 21 בינואר 1945.
על-פי הסכם בין רשויות השלטון ההונגריות לבין הגרמנים, את יהודי בודפשט היו אמורים לרכז בגטאות ולגרש לאחר שתוכרז הפרובינציה ההונגרית יודנריין (נקייה מיהודים). בצווים שהוציא ראש העיר בודפשט ביוני 1944 בצעד מקדים לריכוז יהודי העיר הוקצו להם מגורים בבתים שכונו אז "e;e;בתי כוכב צהוב"e;e;. בתוך שבוע אחד שהסתיים ב-24 ביוני 1944 נדרשו יותר מ-200,000 יהודי בודפשט לעבור לבתים שיועדו להם ב-14 רובעי העיר. בסופו של דבר סומנו בכוכב צהוב יותר מ-2,000 מבתי העיר, שביותר ממחציתם כבר גרו יהודים קודם לכן. את פיזור היהודים ברחבי העיר נימקו שלטונותיה בניסיון למנוע את הפצצת בודפשט בידי בעלות הברית, שיבקשו בוודאי להימנע מפגיעה ביהודים. כ-19,000 דירות שהתפנו מדייריהן היהודים בעקבות ריכוזם נמסרו לידי נוצרים. את מעבר היהודים לבתים שהוקצו להם ארגנה המועצה היהודית. בתחילה הורשו היהודים לצאת מבתי הכוכב הצהוב בין שתיים לחמש אחר הצהריים, ולאחר מכן הותר להם לצאת כבר באחת-עשרה בבוקר – לסידורים, לקניית מצרכים ולהשתתפות בטקסי דת.
גירושים. ב-6 ביולי 1944, לפני המועד המתוכנן לגירוש יהודי בודפשט, לנוכח דרישות ואיומים של מדינות ניטרליות ושל בעלות הברית, עצר מיקלוש הורטי (Miklós Horthy) עוצר הונגריה את גירוש היהודים, וכך עוכב זמנית הגירוש של יהודי בודפשט. מצב יהודי בודפשט החמיר באוקטובר 1944, כשניסה הורטי לפרוש מן המלחמה. הגרמנים בתגובה תמכו במהפכה שחולל ב-15 באוקטובר 1944 האגף הימני הקיצוני של מפלגת צלב החץ ההונגרית בהנהגתו של פרנץ סלשי, ומאז ואילך השליטו אנשי צלב החץ טרור בעיר.
כמעט מיד לאחר השתלטותו של סלשי החלו ההונגרים לגייס לעבודת כפייה יהודים מבתי הכוכב הצהוב, ועד 26 באוקטובר 1944 גייסו כ-25,000 מהם, גברים בני 60-16 ונשים בנות 40-16. תחילה נשלחו רובם לעבודות ביצורים ברחבי העיר ולעבודה במפעלים שייצרו בעבור הצבא. ב-6 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות. יהודים רבים שכבר גויסו לעבודת הכפייה ועוד יהודים אחרים שנתפסו הוצעדו מבודפשט לרייך השלישי. מי ששרדו מהצעדות ומעבודות הפרך בביצורים בגבולות פוזרו במחנות ריכוז ברייך השלישי באביב 1945, שבועות אחדים לפני תום המלחמה.
הקמת הגטו, מוסדותיו והחיים בו. הגטו הראשון, שכונה "e;e;הגטו הקטן"e;e; או "e;e;הגטו הבין-לאומי"e;e;, הוקם בבודפשט בנובמבר 1944 בעבור כ-15,600 יהודים שהיו ברשותם מסמכים או דרכונים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרסו עליהם את חסותן. היהודים ה"e;e;מוגנים"e;e; נדרשו לעבור לדירות שקודם לכן גרו בהן כ-4,000 דיירים. דיפלומטים של מדינות ניטרליות טענו כי יהיה קל יותר להגן על היהודים שבחסותם מפני אנשי צלב החץ אם יתגוררו באותו אזור. הגטו הבין-לאומי הוקם בפשט, ליד הדנובה, בקרבת פרק סנט אישטוון (Szent Istvan), ויהודים שהיו להם תעודות של שווייץ, שוודיה, פורטוגל, ספרד והוותיקן נדרשו לעבור ל"e;e;בתים המוגנים"e;e; עד 20 בנובמבר. מספר התושבים בגטו הקטן גדל בהתמדה כשעברו אליו גם יהודים שהחזיקו תעודות מזויפות.
ב-29 בנובמבר 1944 ציווה שר הפנים גבור ויינה (Gábor Vajna) להקים ליהודי הבירה את הגטו של פשט – "e;e;הגטו הגדול"e;e;. גטו זה הוקם ברובע השביעי, שכבר היה מאוכלס בצפיפות ביהודים, בקרבתם של שלושה בתי כנסת גדולים ששכנו ברחוב דוהני (Dohány), ברחוב רומבך (Rumbach) וברחוב קזינצי(Kazinczy). היהודים הצטוו לעבור מבתי הכוכב הצהוב אל הגטו עד 2 בדצמבר, והגטו נסגר ב-10 בדצמבר. הגטו הגדול הוקף גדר קרשים, ועל ארבעת שעריו, אחד לכל אחת מרוחות השמים, שמרו אנשי צלב החץ ושוטרים. נאסר על נוצרים לגור או לעבוד בתחומי הגטו.
בתחילת ינואר 1945 עברו כ-10,000 מתושבי הגטו הבין-לאומי אל הגטו הגדול, משום שאנשי צלב החץ פשטו לעתים קרובות על הבתים המוגנים באמתלה של בדיקת תוקף המסמכים שבידי התושבים, ולאחר הבדיקה ירו ביהודים והדפו אותם למימי הדנובה. לבתי החולים היהודיים הגיעו מדי יום יהודים פצועים ששרדו מהיריות והצליחו להיחלץ מהמים הקפואים. בינואר 1945 חיו בגטו הגדול כ-70,000 יהודים. קצתם עברו אליו מרצונם בדצמבר 1944 ובינואר 1945, לאחר שלא יכלו לשאת עוד את סכנות החיים במחבוא. בין 12 ל-24 בדצמבר 1944 הובאו לגטו הגדול כ-6,000 ילדים יהודים מבתי ילדים שפעלו מחוץ לגטו בחסותו של הצלב האדום הבין-לאומי. רוב תושבי הגטו היו ילדים וקשישים, שכן יהודים בגיל העבודה גויסו לעבודת כפייה או הועברו בידי ממשלת צלב החץ לעבודה בשירות הגרמנים.
המועצה היהודית ניהלה בגטו תחומים שונים של החיים בו. משרדיה נמצאו במטה של הקהילה הנאולוגית של פשט, בתוך הגטו. רשמית הועסקו במועצה 800 עובדים, אך בפועל עבדו בשירותה הרבה יותר אנשים, ובהם בני נוער שהוטלו עליהם שליחויות מסוכנות של העברת מסרים ושמירה על הקשר עם גורמים מחוץ לגטו. המועצה חילקה את הגטו לעשרה אזורים, ולכל אחד מהם מונו מנהיג וסגנים. מנהיגי האזורים הופקדו על הספקת המזון וארגון חלוקתו, על רישום האוכלוסין בהם ועל שמירת החוק. מאחר שמשפחות רבות ללא קשר ביניהן נאלצו לגור יחד בצפיפות קשה ביותר, מינתה המועצה היהודית גם מפקחים לכל בית ולכל דירה.
שירות הסדר היהודי, בפיקודו של מיקשה דומונקוש (Miksa Domonkos), היה אחראי לשמירת הסדר והביטחון בגטו. השוטרים היהודים לבשו בגדים אזרחיים מסומנים בכוכב צהוב, ופריט המדים היחידי שסיפקה המועצה היה כומתה שחורה. הם היו חמושים באלות גומי, אך אלו הוחרמו לעתים קרובות בידי חיילי ס"e;e;ס ואנשי צלב החץ. כשהלך המצור על בודפשט והחמיר והעיר הופצצה, הייתה משימתם הקשה ביותר של השוטרים היהודים לשכנע את תושבי הגטו לצאת מבתיהם כדי להצטייד במזון, מים ודלק וכדי לקבור את המתים.
משלושת בתי הכנסת שבתחום הגטו הגדול, סגרו הגרמנים תחילה את בית הכנסת שברחוב קזינצי. שני האחרים – ברחוב דוה ני וברחוב רומבך – שימשו בידי אנשי צלב החץ אחרי הפיכת סלשי מחנות מעצר ליהודים. עם זאת, מכיוון שנמצאו בתחומי הגטו, לאחר הקמתו נערכו תפילות בשלושתם. שלושה רבנים דאגו לצורכי הדת של הקהילה ולטקסים ושירותים כגון קבורת המתים. למען המומרים שגרו בגטו ערכו כמרים שהיו להם אישורי כניסה לגטו טקסים במקומות ציבוריים כמו בית הקפה פולגר (Polgár) לשעבר.
בגטו הגדול פעלו כמה מטבחים ציבוריים. בעת המצור על בודפשט, מאמצע דצמבר 1944 ואילך, נפגע הגטו מפצצות ונגרמו נזקים למבני ציבור. מים למטבחים הובאו מבתים שצנרת המים עדיין פעלה בהם ומבארות ארטזיות (שמולאו בעפר כשסופקו לאזור מים במערכות מסודרות וכעת שבו תושבי הגטו וחפרו אותן). כמו כן השתמשו גם במי המעיין שסיפק את המים למקווה של העדה האורתודוקסית. קרשים שנאספו מהריסות בתים שנפגעו בהפצצות שימשו חומרי בעֵרה לבישול ולהסקה.
הבעיה הקשה ביותר של תושבי הגטו הייתה המחסור במזון. הרשויות העירוניות הקצו לתושבי הגטו 800-700 קלוריות לאדם ליום – לעומת 1,500 קלוריות ליום שהוקצבו לאסירים בבתי הכלא. בלי המזון שסיפקו מפעם לפעם הצלב האדום הבין-לאומי ודיפלומטים של מדינות ניטרליות והמזון שרכשה המועצה היהודית מתקציבה, היו יהודי הגטו הגדול גוועים ברעב. בדצמבר 1944 הוקצו לילדים 931 קלוריות ליום, ולחולים – 1,355 קלוריות ליום. כשכיתר הצבא האדום את בודפשט בסוף דצמבר 1944 הלך וגבר הקושי להשיג מזון, והתמותה מרעב בגטו עלתה.
גם המצב התברואה והטיפול הרפואי בגטו הקשו מאוד על תושביו. היה מחסור במים ובחומרי ניקוי, ובבתי החולים לא היו די מקומות אשפוז, תרופות וציוד רפואי. בין רבי-הקומות המרובים של מרכז העיר לא היה בגטו מקום להיפטר מהאשפה ולא היה די מקום לקבור את המתים. עד 24 בדצמבר 1944 נקברו המתים בתוך הגטו, בבית הקברות רקושקרסטור (Rákoskeresztúr); לאחר מכן, בגלל המצור על בודפשט, שוב לא הייתה גישה לבית הקברות. לזמן קצר התאפשרה קבורת המתים בבית העלמין הישן ברחוב קרפשי (Kerepesi), אך מתחילת ינואר 1945 לא יכלו עוד היהודים לצאת מתחומי הגטו. מעתה ואילך הונחו הגופות בכיכר קלאוזל (Klauzál) שבגטו ובבניין המקווה של הקהילה האורתודוקסית, ולאחר מכן גם בחצר של בניין המועצה היהודית ובחצרות בתי החולים. כששוחרר הגטו הגדול היו מונחות ברחביו כ-3,000 גופות שלא נקברו. רובן נקברו בשבועות שלאחר השחרור בקברי אחים ליד בית הכנסת הנאולוגי ברחוב דוהני; הקבורה האחרונה התבצעה ברחוב זה ב-17 בפברואר 1945. עד אז נקברו 2,281 גופות ב-24 קברי אחים. בית העלמין דוהני עדיין קיים .
השחרור. היהודים שנשארו בגטו הקטן שוחררו ב-16 בינואר 1945, ופשט כולה ובכללה הגטו הגדול שוחררה בידי הצבא האדום כעבור יומיים. בסך הכל שוחררו כ-70,000 יהודים מהגטו הגדול וכ-30,000 יהודים מהגטו הקטן. נוסף עליהם שרדו עוד אלפי יהודים, אם במקומות מחבוא (בעזרת מסמכים מזויפים, בסיוע של אנשים פרטיים ובמנזרים) ואם בבתים מוגנים מחוץ לגטו, כמו למשל "e;e;בית הזכוכית"e;e; המפורסם ברחוב ודס (Vadász) 29 ברובע החמישי שצירות שווייץ קבעה בו את משכנה של מחלקת ההגירה שלה.
בודפשט שוחררה ב-13 בפברואר 1945, והונגריה כולה שוחררה ב-4 באפריל 1945. בשבועות שלאחר השחרור עוד מתו אלפי יהודים מרעב, ממחלות ומתשישות.
תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
לעשות הכול כדי להציל חיים
מטרות
* להתוודע למבצע הצלת היהודים של תנועות הנוער הציוניות בהונגריה ולבחון את הקשיים שעמדו בפני חברי תנועות הנוער בהונגריה במלחמת העולם השנייה.
* לבחון כיצד יכולים בני נוער לסייע בשימור זיכרון ומבצעי ההצלה שעשו חברי תנועות הנוער בפרט.
מעטים יודעים על המבצע של מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה להצלת יהודים בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944.
הצבא הגרמני נכנס להונגריה רק ב-1944. משנכנסו הגרמנים להונגריה, התגייסו חברי תנועות הנוער היהודיות הציוניות לסייע לאחיהם לצרה, בסיכון עצמי מתמיד, כשאימת הגירוש וההשמדה על-ידי הנאצים מרחפת מעל ראשם.
בפעילות זו נתוודע להיבטים שונים של מבצע ההצלה ההרואי של חברי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה במלחמת העולם השנייה.
