קמינקה של אבא ואמא
גירסא מותאמת ל"ממוריאליין"
סיפור קורות הורי אניה ואליעזר שרון – קוזקובסקי
מעיירת הולדתם קמינקה, דרך שהותם באורל בתקופת השואה, הצטרפותם לקיבוץ של שארית הפליטה בפולין, נדודיהם באירופה ב"נתיב הבריחה" ועד לעלייתם לארץ
חקר וכתב: זאב שרון
דצמבר 2012
המשפחות של אבא ושל אמא חיו לפני המלחמה בקמינקה, עיירה קטנה בחבל ביאליסטוק בפולין.
כשביקרתי בקמינקה בשנת 2003 מצאתי כפר קטן והוא כיום בחבל גרודנו בבלרוס.
יהודים כבר לא היו בקמינקה. בבתיהם חיים זה שנים רבות משפחות של "גויים". בבית של הגולדברגים, שם חיו אחיה ואחיותיה של סבתא פייגה, היתה הקליניקה האזורית, מעין בית חולים קטן שנתן שירותים לכפרים ולקולחוזים בסביבה. פעם היה זה בית גדול עם חצר גדולה ובחצר באר. הבאר חרבה ברבות השנים, כמו הקהילה היהודית כולה.
ממול, מעבר לכביש המרוצף אבנים, עמד הבית של משפחת סידרנסקי ובו גרו אמא נחמה, אחותה רחל והוריה פייגה ושייל. כמה בתים ליד בית סידרנסקי, לכוון הכנסיה וליד בית-הכנסת, גרו בני משפחת קוזקובסקי, משפחתו של אבא.
הם גרו כולם ברחוב ארוך, רחוב שצ'וצ'ין קראו לו אז, שתחילתו בכיכר הכנסיה והשוק וסופו בגבול העיירה. אם תמשיך ללכת בו לאטך תגיע לעיר הקטנה שצ'וצ'ין, מהלך של כחמשה-עשר ק"מ. ברחוב מקביל לרחוב שצ'וצ'ין גרו האחים של שייל ובסוף אותו הרחוב גרה משפחתו של גדלק'ה עפרון, בן-דודה של אמא. מאחורי רחוב זה היה האגם הקטן. אמא זוכרת שבחורף החליקו על מימיו הקפואים.
אבא ואמא הכירו זה את זו בילדותם, אך לא היה ביניהם קשר מיוחד. הקשר נוצר שנים אחר-כך, לאחר המלחמה והשואה והמסתור באורל והרפטריאציה. אמא מספרת כי אבא אליעזר, לייזר כפי שנקרא בפי מכיריו, נענש פעם בבית הספר על כך שיצא לעזרת ילדה שתלמיד גוי הציק לה. העונש היה לעמוד על ברכיו בפינת הכתה כשעל כתפיו העמיסו את התיקים של כל תלמידי הכתה.
סבא שייל, אביה של נחמה אמי, עבד לפרנסתו כחייט שהתמחה בתפירת מעילים לגויים עשירים. הוא היה אדם ישר והגויים העריכו אותו. שייל היה גם עוזרו של רב העיירה ובבית-הכנסת היה לו מושב קבוע. המשפחה גרה בבית-עץ שבחצרו צמחו עצי-פרי. כמו כל הבתים היהודים בעיירה פנתה דלת הכניסה אל הרחוב. בבתים השכנים גרו הוריו, אחיו, אחיותיו ומשפחותיהם. במשפחתו של שייל היו חמישה אחים ושלוש אחיות. אחת מהן, חייק'ה, עברה הכשרה חקלאית ועלתה לארץ-ישראל בשנות השלושים.
סבתא פייגה היתה מבנות משפחת גולדברג הענפה. היו במשפחה זו שנים-עשר בנים ובנות, רובם גרו בקמינקה עם משפחותיהם. אלקנה וחנה היגרו לאמריקה בשנים של ההגירה הגדולה בתחילת המאה העשרים, שם החליפו את שמותיהם לאלקס ואן. סבא רבא, משה-אהרון וסבתא רבא רחל, גרו בבית הגדול ממש מעבר לכביש. זה הבית שהפך לאחר גירוש היהודים מקמינקה לקליניקה. בבית הזה גרו גם הירשל ויצחק ואלתר ומשפחותיהם. אלתר עסק בסחר יערות ועצים והיה אמיד במונחים של הימים ההם. הוא חי שם עם שיפרה אשתו ושתי בנותיהם הקטנות רבקה ופייגל. את תמונתה של רבקה מצאתי כעבור שנים רבות בבית אמא. היא נספתה בשואה כשהיתה בת ארבע-עשרה ועמה ניספו גם אחותה בת הארבע ואמא שלהן. אלתר ניצל כי שירת כקצין בצבא הרוסי.
את סבא זיסקו קוזקובסקי וסבתא נחמה, הוריו של אליעזר אבי, לא הכרתי מעולם. אפילו תמונה שלהם לא ראיתי מעולם. גם לא שמעתי עליהם דבר מאבא. אבי נפטר בגיל צעיר, כשסיים קורס לקצינים בכירים במשטרת-ישראל ועמד לקבל תפקיד חדש. מעולם לא שוחחנו על הימים "ההם". מסתבר שגם עם אמא לא שוחח על ימי ילדותו. "האנשים היו סגורים אחרי המלחמה", הסבירה לאחר שנים רבות, כשהתחלתי לחקור ולגלות את סיפור משפחתי.
קרוב לודאי שהמשפחה הגיעה לא מזמן מגרודנו. ככל הנראה הגיעו לקמינקה לאחר שהסובייטים פלשו לגרודנו וסגרו שם את בית-הספר היהודי "תרבות" בו למד אבא אליעזר. כשבדקתי במרשם התושבים שהתקיים בקמינקה בשנים 1850, 1856 לא מצאתי קוזקובסקי בין התושבים. כלומר, שורשי המשפחה הינם במקום אחר, לא בקמינקה, סביר לכן שהגיעו מגרודנו, העיר הגדולה.
בית קוזקובסקי היה ליד בית-הכנסת. היה זה בית חדש שרק חציו היה גמור. בחצר היה סוס של סבא זיסקו. איני יודע במה עסק לפרנסת המשפחה. אמא חושבת שהיה "בליגולע", עגלון. את סבתא נחמה אמא זוכרת כאשה גבוהה ויפה. היא עבדה כתופרת בביתה.
בבית אמא דיברו אידיש ופולנית. כך גם בבית אבא. הם למדו בבית-הספר הפולני שבעיירה אליו הגיעו תלמידים מהכפרים ומהחוטורים שמסביב לקמינקה. בערב קיבלו הבנות לימודי העשרה בשיעורים פרטיים. יהודי דתי היה מגיע בערב הביתה ולימד את רחל, אחותה של אמא א-ב עברי. כשגדלה, רצתה רחל ללמוד באוניברסיטה בגרודנו אולם לא התקבלה בגלל יהדותה.
בקורות חיים (רזומה) שהכין אבא עם התגייסותו למשטרת-ישראל כתב: "בגיל 6 נכנסתי לבי"ס "יבנה" ומשנת הלימודים החמישית עברתי לבי"ס "תרבות". עם כבושה של פולין ע"י בריה"מ נסגר בית-הספר ואת לימודי הפסקתי בשנה העשירית. ברשת בתי-ספר "תרבות" התנהלו הלימודים בשפה העברית." הלימודים היו בתשלום וניתן להניח כי מי ששלחו את ילדיהם לבית-ספר זה היו אנשים בעלי אמצעים, או רצון חזק להעניק לילדיהם חינוך יהודי וציוני.
קמינקה היתה עיירה שחיו בה כחמש-מאות תושבים, מחציתם יהודים. היו בה שני בתי-כנסת, מסעדה ואפילו בית-מרזח שבעליו היה יהודי. גם בית-ספר גדול היה בקמינקה ששירת את הישובים באזור כולו. את בניין בית-הספר, העשוי עץ, ראיתי בעת ביקורי בקמינקה בחודש יוני 2011 הוא כבר לא היה בשימוש ולידו נבנה בית-הספר החדש העשוי אבן.
ה"גלאח" - הכומר, שהיה בין מורי בית-הספר, הרשה לתלמידים היהודים לא להצטלב ולא להשתתף בתפילות היומיות.
במרכז העיירה ניצבה הכנסיה הקתולית ומאחוריה בתי הנזירים. ממגדל הכנסיה אפשר לראות את העיר גרודנו. היהודים התפרנסו בעיקר ממלאכה וממסחר וכאשר השלטונות הרשו זאת עסקו גם בחקלאות ובגידול ירקות. יש ברשותי סרט שצולם במצלמה ביתית בשנת 1935 ובה נראית זלדה רזניק מציגה בגאווה את גן הירקות שלה.
המלחמה פרצה בפולין ב-1 בספטמבר 1939. כעבור ימים הגיעו הסובייטים לקמינקה במסגרת הסכם המרמה המפורסם שעשו עמם הגרמנים (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). לאחר הגעתם סגרו הסובייטים את כל העסקים הפרטיים. הם סגרו גם את בית הספר, הביאו מרוסיה מנהל חדש ומורות צעירות והחלו ללמד את השיטה הסובייטית, בשפה הרוסית.
אמא זוכרת כי הסובייטים הקרינו סרטים ברחבה ליד ה"קלוייסטר" (הכנסיה) והזמינו את הנוער לצפות בהם. אמא רצתה לראות את הסרטים אבל אמא ואבא שלה לא הרשו לה ללכת לשם לבדה כי: "הייתי קטנה". אז היא לקחה אתה את אחותו של לייזר, אבי והלכה אתה לצפות בסרטים. כיוון שכך, גם אמא שלה, פייגה, הצטרפה ובאה לראות את הסרטים הסובייטים.
חבר לבית-הספר הרוסי שאמא למדה בו, גוי ושמו אולי סטאשק, מחק בצבע את עיניו של סטלין בלוח מודעות. סטאשק נעלם. בקמינקה פחדו אפילו לדבר על המקרה. אפילו אמא שלו פחדה לדבר על האירוע. גם זו היתה השיטה הרוסית.
אלתר גולדברג, שנחשב בעיני הרוסים ל"קולאק", בעל רכוש, חשב שדרך טובה להציל את עצמו מגירוש לרוסיה תהיה גיוס לצבא והוא אמנם התגייס לצבא הפולני. הוא לא חשב אז שבמעשה זה יציל את חייו, לא רק את חירותו.
הגרמנים פלשו לרוסיה בהפתעה גמורה ביום שבת 22 לחודש יוני 1941. בשעה 1400 התחילה הפצצה על גרודנו. מהבית בקמינקה שמעה אמא את ההפצצות וגם ראתה מטוסים רוסיים שנפלו בסביבות הכפר. עברו ימים ספורים והגרמנים נכנסו גם לקמינקה. הצבא הסובייטי נסוג בבהלה מזרחה.
גם אליעזר ברח מזרחה. ברזומה שלו מצאתי שכתב בכתב ידו הברור: "בשנת 1941 בפרוץ מלחמת העולם השניה, ברחתי מזרחה. כשמשפחתי הענפה לא הצליחו לעזוב ונשארו במקום עם פלישת הגרמנים. באותה שנה התנדבתי לשורות הצבא האדום ונשלחתי לחזית".
בעדות אחרת מצאתי כי הוא היה בן שבע-עשרה כשהתנדב לצבא האדום וכשפרצה המלחמה היה עם יחידתו בשצ'וצ'ין ויחד עמה עזב מזרחה. משפחתו נשארה מאחור בקמינקה: אבא, אמא, ארבעה אחים ואחיות ובהם בן ובת תאומים שנולדו זה מכבר. לא הצלחתי למצוא את שמותיהם והם נותרו חסרי-שם.
שייל ידע מה עליו לעשות. עוד לפני המלחמה אמר לבני המשפחה ולכל מי שרצה להקשיב לו שבקרוב תהיה מלחמה ושיהרגו בה יהודים. הוא הלך בחשאי בין חברים לשכנע לפחות את הצעירים שביניהם שיברחו. הוא הלך אליהם בשעות היום כי בלילה הדבר היה עלול לעורר חשדות בקרב השלטונות הסובייטים.
אמא מספרת כי כשהתקרבו הגרמנים אמר שייל להירשל גולדברג, גיסו : "בוא לברוח. הם יהרגו את היהודים". לדבריה הוא ידע את הדברים מהרוסים שסיפרו לו כי הגרמנים הורגים יהודים.
הרוסים המליצו לו לא לנסוע ברכבת כי הגרמנים מפציצים את הרכבות, כדי לפגוע בצבא האדום הבורח מזרחה.
תמורת שק תפוחי-אדמה קיבל שייל מאיש הנ.ק.ו.ד. סוס ועגלה. אמא: "הסוס היה זקן ובקושי הלך". ביום השני למלחמה העמיס שייל על העגלה שמיכות וציוד בסיסי, אסף את אשתו ושתי בנותיו והחל במסע מזרחה. פייגה כלל לא רצתה לעזוב את ביתה והוא הרים אותה בידיו והושיבה על העגלה. הוא לא ידע לאן לנסוע אבל ידע בהחלטיות שאסור להם להישאר בקמינקה. המסע היה ארוך ורווי באירועים קשים. ארבע שנים קשות עברו עד ששבו לקמינקה ומצאו שהעיירה התרוקנה מכל היהודים שהיו בה.
איש מאנשי העיירה לא הצטרף אליו. להיפך, הגויים סיפרו אחרי המלחמה, כי החברים שלו אמרו: "שייל אוט משוגע גווערן", שייל השתגע (בכך שברח).
וכך, החבילות על העגלה, פייגה יושבת ביניהן ושייל ושתי בנותיו הולכים מאחור, שמו פניהם מזרחה. הצטרף אליהם כלבם הקטן. קילומטרים רבים הוא ליוה אותם ויום אחד נעלם. הגויים סיפרו אחרי המלחמה שהוא חזר הביתה. חייו לא היו בסכנה. הוא לא היה יהודי. הוא היה כלב.
אחרי שצ'וצ'ין הם עברו גשר שמעל נהר. השייגץ (נער פולני) העביר אותם במעבורת תמורת תשלום ששייל שילם לו. אלפים אחרים שרצו לעבור נשארו בצד המערבי של הנהר.
הם המשיכו בדרכם. כעבור ימים הסוס סירב ללכת, הוא היה חלש מדי כי לא אכל. לא היה להם זמן לעצור ולהאכיל אותו. כשהיו גם הם רעבים מאד, שייל מכר את הסוס והעגלה לגוי ובכסף קנו אוכל.
בצהרי אחד הימים התנתקה אמא ממשפחתה. הסיפור היה כך: הם הגיעו לעיר שאת שמה אמא אינה זוכרת, אך היא זוכרת כי היה זה עדיין בפולין. קצין רוסי עצר אותם ובדק תעודות, אבל לא היו להם תעודות מעבר מתאימות. פייגה עברה את בדיקתו והמשיכה ללכת. את אמא הוא עיכב. היא היתה צעירה והיו לו כוונות נוספות. הוא "רצה להכניס אותי ליער" סיפרה. היא התנגדה, והוא הוציא אקדח. אמא אמרה לו: "או שאתה תהרוג אותי או שמישהו אחר יהרוג אותי"... היא הראתה לו איזו תעודה כלשהי שהיתה ברשותה. הוא הסתכל בתעודה וזרק אותה. כשראה שלא יצליח במזימתו שלח אותה לדרכה בצירוף קללה עסיסית.
בינתיים ראתה אמא שנשארה לבדה, המשפחה נעלמה. העיר היתה ריקה מאנשים, "כולם ברחו להציל את חייהם". היא יצאה מהעיר והמשיכה בדרך, לא יודעת מה לעשות. בדרך פגשה זוג עם ילדים שאלו אותה: "ילדה, לאן את הולכת"?
השיבה להם כשהיא בוכה: "איבדתי את ההורים שלי".
אמרו לה: "אל תמשיכי ללכת לבדך. חזרי אחורה".
היא חזרה ופגשה את המשפחה. הם ישבו וחיכו לה.
כך המשיכו והלכו 400 ק"מ, יום ולילה. הם ישנו בשדות. יום אחד, מספרת אמא, התעוררה אמא שלה וראתה שהיא ישנה בלילה על קבר, היא נבהלה והתחילה לרוץ. בכל פעם ישנו שעה שעתיים ואחר כך המשיכו ללכת הלאה.
בקר אחד יצאו מהיער לאזור כפרי, זה היה ליד הכפר סטולפצה שבגבול בין ביילורוסיה לרוסיה. אבא שלה התיישב על הארץ ואמר: "תמשיכו אתן, אני לא יכול להמשיך ללכת". רגליו לא יכלו לשאת אותו יותר. כולן בכו ולא ידעו מה לעשות. לפתע הגיעו, רכובים על סוסיהם קצינים רוסיים ושאלו בחשדנות: "מה אתם עושים כאן"? אמא, הצעירה במשפחה, היתה זו שהשיבה להם, "כי תפסתי טוב יותר את השפה הרוסית". אמרה לאנשי הצבא שהם הלכו כבר מאות ק"מ והנה אבא שלהם לא מסוגל להמשיך. אחד הקצינים אמר להם "תעברו מהר את הכביש ותשכבו בשדה כי עוד מעט, עוד חמש דקות, מתחיל כאן קרב". הם עברו במהירות ושכבו על הארץ בשדה תירס. אבא שלה אמר להן לשכב על הארץ רחוק אחת מהשניה.
ואמנם, בתוך זמן קצר התחיל קרב מלווה בהפצצות. אמא ראתה חיילים רגלים נופלים. מרחוק שמעו צעקות של פצועים. אבא שאל כל פעם "רוחק'ה את כאן?", "אניה את חיה?" וכך שוב ושוב. כשתם הקרב והם קמו וכל אחד לקח את החבילה האישית שלו, ראו מולם גבר גבוה ורזה. הוא שאל בפולנית "למה אתם בורחים?". כתשובה סיפרו לו סיפור כלשהו. הוא דרש שיתנו לו את החבילות שכל אחד ואחת מהם נשאו ולא – יהרוג אותם. הם נתנו לו את החבילות ונותרו בחוסר כל.
הם המשיכו ללכת. מקומיים אמרו להם לחצות את העיר סמולנסק ושם ימצאו תחנת רכבת שתיקח אותם מזרחה. כשהגיעו לתחנת הרכבת ראו אלפי אנשים מחכים, אולי רבבות. באותו יום לא עצרה רכבת. הרכבות שעברו היו עמוסות בחיילים. הם חיכו שם כ-24 שעות עד שהגיעה רכבת שבדרך כלל היתה מיועדת להובלת סוסים ועלו עליה.
בדרך עצרה הרכבת והקטר נסע לו. הם ישבו וחיכו. אבא ואחותה רחל ראו מרחוק כפר והלכו אליו כדי לקנות אוכל. הם חזרו עם תפוחי אדמה מבושלים ועם שומן חזיר. זו היתה הפעם הראשונה בחייהם שאכלו חזיר. הם נתנו גם לאמא פייגה והיא אכלה. אמא חושבת שאילו ידעה מה הגישו לה כנראה שלא היתה מסכימה לאכול.
הרכבת המשיכה במסעה. בתחנות בדרך נתנו להם לאכול חתיכות סוכר עם מים רתוחים. כך נסעו ימים רבים, עצרו ונסעו, כחודש ימים נסעו ברכבת, מלוכלכים, שורצים כינים.
בכל תחנה היתה אמא קופצת מהרכבת לחפש ולקנות משהו לאכול. פעם חזרה וראתה שהרכבת איננה. אנשים שנסעו בקרון אחר, פתוח, הושיטו ידיים ותפסו אותה. כשהרכבת עצרה היא פגשה את הוריה בוכים "איפה הילדה?".
הרכבת נשאה את שייל, פייגה ושתי בנותיהם מזרחה. היו בה קרוב לוודאי פליטים רבים שנסו מפני הגרמנים הנאצים (רבבות פולנים נסו מזרחה מפני הגרמנים המתקדמים). רוב היהודים המשיכו לארצות האסיאתיות החמות של ברית-המועצות, אך שייל העדיף להישאר באורל הקרה.
הם הגיעו לצ'ילבינסק, עיר המחוז ופנו למשרדי הנ.ק.ו.ד., שם הסבירו כי אמנם אין להם תעודות אך הם הגיעו מפולין. הם קיבלו מכתב המאשר להם לנסוע לקולחוז המרוחק מהעיר מרחק של 60 ק"מ, מהלך של יום נסיעה בעגלה רתומה לשוורים. "נתנו לנו משהו לאכול" וגם נתנו מקום לישון בו את הלילה.
בקולחוז. למחרת באו עם עגלה רתומה לשני שוורים ולקחו אותם לקולחוז הקטן, רחוב אחד כולו, צ'רדינצ'ובה שמו. כל היום נסעו בעגלה, בלי אוכל. לאנשי הכפר הסבירו שמגיעים אנשים שברחו מהגרמנים. כולם לא יצאו לעבודה באותו היום וחיכו להם ברחוב. הם רצו לראות, מספרת אמא, כיצד נראים האנשים שהגיעו. מעולם לא ראו יהודים.
הם לנו כשבוע ימים "אצל גוי אחד". ישנו על הרצפה, בבגדים. היה כבר חורף וקר מאד. הטמפרטורה היתה מינוס 38 – 40 מעלות. אוכל כמעט ולא היה. "שתינו מים". אשה מבוגרת, "בבושקה", שגרה ממול הביאה להם שני תפוחי אדמה. "אחד", היא אמרה, "בשבילי והשני לארבעתכם". בסיביר תפוחי האדמה מאד גדולים וטעימים והם נעמו להם מאד.
חיש מהר הגיע נציג השלטון: "אצלנו כל אחד עובד", אמר. מספרת אמא: "יום אחד מגיע לפתע אדם ושואל מי זאת אניה"? אמרתי לו: "אני". הכריז האיש: "הנ.ק.ו.ד. מזמין אותך", השבתי לו: "למה אני? אני הקטנה במשפחה, תדברו עם אבא ואמא שלי". האיש צעק עליה "את אניה? אז תבואי לנ.ק.ו.ד." שמה היהודי של אמא, נחמה, הוסב לשם המתאים לשפה הרוסית, אניה.
היא הלכה. היה שלג עמוק והיא צעדה בו ברגלים יחפות כי לא היו לה נעליים. בנ.ק.ו.ד. ראו את רגליה האדומות מקור. שאלו "למה באת?" היא השיבה (אבא תידרך אותה לא לדבר הרבה) "אבא אמר שאם הנ.ק.ו.ד. מזמין אז באים". הוא אמר לה "את יודעת שצריך לעבוד?" אמא אלתרה מהר תשובה וענתה לו "כן, אבל אתה חושב שאני יכולה לעבוד ככה, ללא נעלים? באנו מפולין והגרמנים לקחו לנו הכל". הוא אמר "נדאג לכם".
דאגו להם לגרביים עשויות צמר עבה.
הם עבדו. כל שבוע הגיע לקולחוז נציג מהנ.ק.ו.ד. לבדוק אם עובדים. את אבא שייל לקחו לעבוד בצבא-האדום. לא היו לו נעליים ולכן עטף את רגליו בעיתונים ובחבלים על-מנת לשמור עליהן מהקור העז. עבודתו היתה להוביל עצים עם סוס ועגלה. ממקום עבודתו כתב להם: "יהודים שמתים בדרכים אני לוקח בעגלה ואם מישהו לא ידאג לי גם אני אהיה כמוהם". פעמיים הוא ברח מהעבודה בצבא-האדום, אך למזלו לא נאסר. מאוחר יותר עבד בקולחוז בהובלת חלב בבקרים.
אבל אמא פייגה לא עבדה אפילו יום אחד. היו לה בעיות בלבה ובנוסף לכך חלתה בקדחת. היא נהגה להישאר בבית, לשבת על האח, ולסרוג חולצות. את הכדורים שקיבלה נגד הקדחת לא בלעה אלא טחנה, הכניסה למים ובמים הצהובים השרתה את הסריגה הלבנה שנצבעה בגוון צהוב. הנשים המקומיות התלהבו מהצבע החדש שהתקבל.
רחל ששמה הוסב לרעיה עבדה בתור מנהלת חשבונות של שני קולחוזים שכנים, "כי היתה חזקה בחשבון".
יחד עם הצבא-האדום נישא גם אליעזר מזרחה. הוא שירת בגדוד מקלענים. מילדותי זכורים לי סיפורים שסיפר במפגשי חברים בביתנו ובהם תיאר כיצד היה ביחידה צבאית סובייטית רכובה על סוסים. במפגשים אלה תמיד היה על השולחן דג מלוח ותפוחי-אדמה מבושלים. גם וודקה. לפעמים קוניאק זול. את המשקה נהגו ללגום בבת אחת, הרגל מהימים ההם כאשר שתו כל אלכוהול אפילו אם טעמו היה גרוע. זכור לי שאבא סיפר כי הסתירו באוכפי הסוסים בקבוקים של או-דה-קולן וספירט על-מנת לשתות.
ברזומה שלו כותב אבא: " ובחודש ספטמבר בקרבות על מבואות העיר סמולנסק נפצעתי". בקרבות שהתנהלו בבניין בסמולנסק נפצע בידו מרסיס. הוא נשלח להחלמה בעורף ברוסיה וכאשר החלים, כך הוא כותב "בשנת 1942 שוחררתי מהצבא בסוג בריאות 'אינו כשר קרבי' ונשלחתי לעבודה בעורף לאסיה התיכונית ולאחר כשנה לאורל לעיר צ'לבינסק. בה עבדתי עד תום המלחמה". הוא לא ידע זאת אז, אבל הוא היה במשך כארבע שנים לא רחוק מהקולחוז בו גרו אמא ומשפחתה.
אמא עבדה "בטרקטורים". תפקידה היה למדוד את מכסת האדמה שכל טרקטור עשה בכל יום ולהקצות לנהגת מכסת דלק ושמן. פעם בשבוע נסעה עם סוס ועגלה לתת דין וחשבון על מכסות האדמה והדלק. "אצלי החשבונות היו תמיד בסדר". מי שהחשבונות שלו לא היו תקינים היה עלול למצוא את עצמו בכלא. כשכר עבודה קיבלה כל יום 800 גרם קמח וגם בשר ומרק. מאוחר יותר עלה שכרה והיא קיבלה 3 ק"ג חיטה ליום עבודה. החדר במחסן של העבודה היה מלא בגרגירי חיטה שלה. שייל, אבא שלה, פחד למכור את החיטה שצברה מחשש שיאסר. בכסף רצתה אמא שיקנה לה בגדים חמים. כשעזבו את רוסיה, כארבע שנים אחר כך, מכר אבא שייל עגלה מלאה חיטה.
הם עבדו כך בקיץ. בחורף לא עבדו.
בעיר צ'ילבינסק עבד אליעזר במפעל ענקי לעיבוד עץ במסגרת ה"טרוד ארמי", מסגרת צבאית לא לוחמת בה עבדו חיילים אחרי החלמה מפציעה או מחלה. אני מניח שיכל בשלב זה של החלמתו לשוב לצבא, אבל השלטונות הסובייטים לא שמחו לגייס פולנים, יהודים פולנים על אחת כמה וכמה.
המלחמה הסתיימה. השלטונות הסוביטים אישרו לתושבי פולין לחזור לארצם ("הריפטריאציה") ומאות אלפי פולנים חזרו לפולין, ביניהם כמאתיים וחמישים אלף יהודים. גם שייל ומשפחתו עשו דרכם לתחנת הרכבת ונסעו חזרה לפולין. רחל ששמה שונה כאן ברוסיה לרעיה היתה כבת 21 ואמא ששמה שונה מנחמה לאניה היתה כבת תשע-עשרה. בעגלה רתומה לשוורים הסיעו אותם לתחנת הרכבת בצ'ילבינסק הרחוקה מהלך כ- 60 ק"מ מהקולחוז. ימים ולילות נסעו ברכבת. צרכים עשו בקרון. כך כשבוע ימים, אולי יותר.
בקמינקה נשארו כשבועיים. ביום הראשון גרו ברחוב גרודנו בבית משפחת גויים ששייל הכיר מהימים שלפני המלחמה. הגויים יעצו להם לעזוב את העיירה כי מסוכן להישאר בה. ישנם שודדים, "ולאסובצעס" שעדיין הורגים יהודים אף שהמלחמה הסתיימה. כל לילה לנו בביתו של גוי אחר כי הגויים פחדו לשכן אותם.
מספרת אמא: "ביום ראשון הלכנו לשוק לקנות משהו לאכול כי לא היה לנו מה לאכול", שם פגשו בהם גויים חברים של שייל מלפני המלחמה. "אז הם הביאו לנו הביתה לחם וחמאה ועופות ומה זה התחילו לנשק את אבא שלי". הם סיפרו על גורלם של יהודי קמינקה: ב-1942 סגרו את העיירה ועשו גטו ולאחר זמן לא רב שלחו את כולם. לקחו סוסים ועגלות של הגויים ואמרו ליהודים לשים על העגלות את חפציהם. וכולם כולל ילדים וזקנים הלכו ברגל לגרודנו. על העגלות היו רק "די זאכן", חפציהם. "ושמה היה כבר בור והכניסו אותם כולם". "אין עם מי לדבר. אף אחד לא נשאר שמה".
כעבור שנים חקרתי על גורל יהודי קמינקה. לא מצאתי עדויות ישירות אך סיפורם כפי שמצאתי במחקרי, מעט שונה מזה שהכירה אמא. היהודים הועמסו על עגלות והובלו ברגל מהלך של כחמישים ק"מ, סמוך לעיר גרודנו, למחנה מעבר ידוע לשמצה, קילבסין שמו. היה זה חורף קשה ורבים מתו במחנה המעבר עצמו מקור, רעב, מחלות והתעללות. משם נלקחו למחנה השמדה טרבלינקה. שעה לאחר שעצרה הרכבת בשער המחנה הושמדו היהודים בגז וגופותיהם נקברו בבור. כך גם היה, קרוב לודאי, גורלם של יהודי קמינקה וביניהם גם בני משפחת קוזקובסקי, סידרנסקי וגולדברג.
רעיה ואניה הלכו לראות הבית שלהם. גרו בו "שייגצים" וחיילים רוסים. כשראו את שתי הבנות הזמינו אותן להיכנס אך הן סירבו. בבית הדודים גולדברג היתה מרפאה של הצבא הרוסי. הבית נשאר לשמש כמרפאה עד בערך שנת 2010. שאז נהרס ובמקומו נבנו שלושה בתים למגורים.
ארבעתם חזרו ברגל לשצ'וצ'ין. בעיירה התאספו יהודים אשר חזרו מהפרטיזנים, מרוסיה וממקומות מסתור. בעיקר שבו בחורים צעירים. שם הסתדרו לגור בביתו של שלוימה דער בעקער (האופה), ששרד את המלחמה וחזר לביתו. חצי בית היה הרוס מהפצצה וחצי בית הוא סידר למגורים. כאשר ראה שהגיעו שתי בנות חשב שיתחתן עם אחת מהן. אמא: "לא חשוב עם מי". הם גרו כולם בחדר אחד. סביבם התאספו פרטיזנים יהודים וביניהם גם גדליה טוקר, שנפצע בקרב שניהלו הפרטיזנים של ביילסקי נגד "הפולנים הלבנים" בכפר אולחובקה. בבית בשצ'וצ'ין הכירו רעיה וגדליה ונישאו. את החתונה ערך שייל.
לאניה (אמא) לא היתה תעסוקה. היא הלכה לעיריה ושם עבד גוי פולני שאבא שלה, שייל הכירו לפני המלחמה. אמא שאלה אותו "אולי יש לך משהו לעשות?" אז הוא נתן לה חדר לשבת בו ולכתוב בשפה הרוסית שלא שלט בה היטב. "כתבתי", היא מספרת. יום אחד הוא אמר לה: "בואי, תראי. יש כאן מכתבים" (שיהודים שלחו לבני משפחתם בקמינקה, אבל לא היה מי שידרוש אותם). היא ראתה מכתב ששלח קוזקובסקי אליעזר מצ'ילבינסק. היא רצה הביתה בשמחה ואמרה "הנה יש יהודי שהוא חי. שכן שלנו", ושלחה לאליעזר מכתב לפי הכתובת שעל המעטפה.
אליעזר קיבל את המכתב וביקש מהצבא חופשה לבקר את עיירת משפחתו. הוא הגיע לשצ'וצ'ין במדים של הצבא האדום ונוכח כי מכל משפחתו העניפה לא נותר איש. בבית הוריו גרה משפחה "גויית" ולה ילדים רבים. בעזרת קשרים ווודקה קיבל אליעזר מפקיד עירייה רוסי רישיון למכור את בית הוריו לדיירים החדשים תמורת סכום קטן וכך עשה. בכסף רכש מוצרים שמכר ותמורתם קנה מוצרים אחרים. כך שמר מעט על ערך כספו.
אניה ואליעזר החליטו לקיים את חייהם יחד. הם חתמו על רישיון נישואין בעירית שצ'וצ'ין וסבא שייל השיא אותם בנוכחות מספר קטן של יהודים שהיו בבית בו גרו. לאחר החתונה הצנועה נסעו ברכבת לצ'יבלינסק על-מנת שישתחרר מהצבא כראוי.
כשאליעזר משוחרר מהצבא עשו שניהם דרכם ברכבות משא חזרה לפולין. ברכבת היו הרבה יהודים שחזרו מרוסיה לפולין. חיילים מהצבא האדום ליוו אותם מהגבול הרוסי עד לפולין, מחשש שיפגעו בהם בדרך. אמא: "לא נתנו ליהודים לנסוע ללא שמירה". קרוב לגבול בין רוסיה לפולין, בלילה, עצרה הרכבת. הם שמעו דפיקות על קירות הקרונות וצעקות "לא לצאת החוצה". וכך היה כל הלילה. בבוקר הרשו לצאת מהקרונות. אוקראיני אחד שיצא, חזר ואמר "למישהו כאן על הרכבת יש הרבה מזל". מסתבר כי וולאסובצים שידעו שהרכבת מובילה יהודים, פירקו פסים מהמסילה מעל גשר כדי להפיל אותה. החיילים רדפו אחריהם. בבוקר תוקנה המסילה והם המשיכו בדרכם, לפולין.
הרכבת חלפה על פני התחנה באזור קמינקה והמשיכה הלאה לאזורים שכבשה פולין מגרמניה. בשנת 2003 בעת ביקורי בבלרוס סיפרה לי אסיה לבית וירשובסקי כי באותם ימים חיכתה לאבא ולאמא בתחנה ליד קמינקה בכל פעם שהתפרסם כי רכבת מגיעה מרוסיה. גדליה טוקר כתב לה כי אליעזר ואניה צפויים להגיע ברכבת מאורל לוורוצלב שבפולין. הם עצמם לא ידעו מכך המשיכו לנסוע מערבה.
הרכבת עצרה בתחנתה האחרונה בוורוצלב. היה זה בשלזיה התחתית, אזור שהוחזר לפולין לאחר שנים של כיבוש גרמני, וכעת "דחפו" לשם שלטונות פולין תושבים על מנת לחזק את מעמדם הדמוגרפי. הם ירדו מהרכבת. שני צעירים יהודים שאינם יודעים לאן ללכת ומה לעשות. אינם מכירים איש. היה זה קיץ. צעירים יהודים מקיבוצים המתינו בתחנת הרכבת ליהודים שהגיעו מרוסיה, לשכנעם להצטרף לקיבוץ מאחת התנועות. אמא: "לא ידעתי מה זה קיבוץ, אז אמרנו: נחשוב".
וורוצלב היתה עיר גדולה, אך רוב העיר היה הרוס מהפצצות. היה פחד ללכת בה אפילו ביום, לא רק בלילה. ליד כל בית הרוס היה מוצב חייל רוסי חמוש ברובה. אמא: "הוי, עד שמצאנו דירה". עברו יומיים של חיפושים והם מצאו דירה לגור בה. היה זה בית הרוס בחלקו, ללא מים. גרו בו פולנים וגרמנים. שניהם היו היהודים היחידים והם גרו בקומה השלישית.
כך היו בוורצלב שבועיים עד כחודש ימים. אמא פחדה שם כל הזמן: גם מהפולנים וגם מהגרמנים שעדיין חיו בעיר.
כל יום הלכו לחפש יהודים ששרדו. יום אחד עברו ליד בית וראו יהודים צעירים שרים ורוקדים. היו אלה צעירים מתנועת השומר-הצעיר. אניה ואליעזר סיפרו להם כי הגיעו זה מכבר מרוסיה. אמרו להם: "אתם צעירים, בואו והצטרפו אלינו". וכך, זוג צעירים חסרי ניסיון, לקחו את מעט חפציהם והצטרפו לקיבוץ של השומר-הצעיר.
קיבוץ השומר-הצעיר בריכנבאך. אמא: " זה היה אולי בסוף 1946". היה זה יום קיץ גשום ולפי ההנחיות שקיבלו נסעו שניהם ברכבת מוורצלב. לעת ערב הגיעו לקיבוץ.
את פניהם קיבל מזכיר הקיבוץ. לידו עמד שומר, צעיר יהודי, חמוש ברובה. רוב החברים בקיבוץ, כשישים אנשים במספר, היו יהודים חוזרים מרוסיה (רפטריאנטים), לא היו ביניהם פרטיזנים, מספרת אמא. כסף למחיה קיבלו מהמוסדות מהארץ וגם מעבודה.
ריכנבאך היה שמה הגרמני של העיר ועד מהרה שינו שלטונות פולין את שמה לשם פולני דז'רז'ניוב. אמא זוכרת תושבים גרמנים עוזבים את המקום עם עגלות רתומות לאופניים, עושים דרכם לגרמניה (טרנספר של עם היו קוראים לזה היום).
הקיבוץ שכן בבניין בן שלוש קומות, ברחוב קוליובה מס' 20 סמוך לתחנת הרכבת. בקומה התחתונה היו חנויות וביניהם חנות מכולת. בקומה השניה היה חדר-האוכל ובו שולחן ארוך. המגורים היו בקומה השלישית. מעליה היתה עליית גג.
החברים ישנו בנפרד מהחברות. אבא ואמא היו נשואים אבל בתחילה לא היה להם חדר משלהם ואמא ישנה באותו חדר ובאותה מיטה עם חברה שהכירה בקיבוץ וגם שמה היה אניה. לימים פגשנו את אניה בקיבוצה שבמרכז הארץ.
כעבור זמן קיבלו חדר קטן לשניהם ואליעזר הביא לחדר מיטה מבית של גרמנים.
עד מהרה נכנסו לשגרת החיים בקיבוץ. הגברים עבדו בעבודות מזדמנות כמו סבלות, פריקת פחם מרכבות וממשאיות. הבנות עבדו במפעל השוקולד, אך השכר היה נמוך והיחס אליהם לא היה נעים. מסיבה זו, אולי, הן הבריחו שוקולד בגרביים שלהן. הגרביים היו משובצות והשוקולד הגיע לקיבוץ משובץ. בעיקר עבדו הבנות בבית, כלומר בקיבוץ: במחסן הבגדים, במטבח וכדומה.
חיי החברה והתרבות אורגנו על-ידי המדריכים האחראים. ארגנו להם הרצאות, בעיקר באידיש ולפעמים גם בפולנית. זיגה ברבר הרצה בפולנית, כי לא ידע אידיש. לימים היה זיגה מורה להיסטוריה בבית-ספר תיכון בנצרת-עלית ולימד את משה אחי. גם אירית, אשתי שעלתה בשנות השישים מרומניה, למדה אצלו והתקשתה לא מעט בשיעורי היסטוריה בגלל קשיי השפה החדשה. אירית זוכרת כי למורה ברבר היתה פינה חמה בליבו לתלמידים העולים החדשים.
בדרך כלל התקיימו ההרצאות בקיבוץ לפני ארוחת הערב והריקודים, כך יצא שמי שלא הלך להרצאות גם הפסיד את הארוחה. מרצה שהגיע מקיבוץ מרחביה סיפר להם באידיש: סוכר לא תאכלו שם בישראל. גם עם הערבים קשה. הם כמו תולעים, כל פעם מכרסמים עוד משהו, עוד שטחים.
צבי בוסקי שחר סיפר כי חברי השומר-הצעיר נהגו לעשות "מפגנים" בעיר. באחד במאי, למשל, צעדו בסך במדים של השומר-הצעיר, נושאים שלטים ודגלים. אחת המטרות היתה למשוך לתנועה הציונית צעירים יהודים שהיו בעיר ובסביבה שיצטרפו אליהם. מתוך התבוננות בתצלומים של מצעדים כאלו אני חושב שעשו זאת גם מתוך רצון לחוש את העצמה חוזרת אליהם. יש בביתנו תמונות של אבא במדים של מדריך בהשומר-הצעיר, צועד בגאווה בחוצות העיר דז'רז'ניוב. החברים נהגו גם לחגוג את חגי ישראל. בפורים עשו מסיבה והתחפשו. בל"ג בעומר יצאו לטבע וארגנו פעילויות.
בשבתות הלכו לא פעם לעיירות הסמוכות בוז'ה-גורה ובילאווה, שגם בהן שכנו קיבוצי הכשרה. צבי בוסקי זוכר היטב משחק כדורגל שבו שיחקה קבוצה של יהודים נגד קבוצה של הצבא-האדום, וניצחה. הדבר הרשים אותו במיוחד. לעקורים היהודים בבילאווה היתה קבוצת מצוינת. הם ניצחו את כולם, מספר צבי: קיבוצים אחרים, את הצבא האדום, שחקנים פולנים. אחד השחקנים מאותם ימים היה עמנואל שפר, לימים מאמן בארץ.
כשחזר מנחם ארליך מרוסיה לפולין בשנת 1945, הוא נסע להנהגה הראשית בלודז'. שם פגש חבר שהכירו מילדותם בעיירה וגם קשר משפחתי היה ביניהם, שייקה ויינר שמו, שליח מקיבוץ ניר-דוד. בעיירת הולדתם היה שייקה מורה לעברית. הוא אמר למנחם: "בריכנבאך ישנם ילדים יהודים שמסתובבים ברחובות ללא מעש וללא כיוון. אנחנו מחפשים אנשים שיעזרו לנו לארגן אותם. לא מזמן הגיעה לריכנבאך קבוצה חדשה של יהודים, תצטרף אליה ותעזור משם לבנות קן "השומר-הצעיר" עבור בני הנוער. אנחנו מעונינים במיוחד באנשים שיודעים עברית". מספר מנחם: "אני ידעתי עברית כי למדתי בבית-ספר "תרבות".
גם אליעזר, אבי, למד בבית-ספר "תרבות" וידע עברית טובה. מתוך תמונות באלבום המשפחה אני למד שגם הוא היה בין המדריכים שטיפלו בבני נוער יהודים שגרו בריכנבאך / דז'רז'ניוב ובערים סמוכות. בין המדריכים היתה גם רומה הבלונדינית היפה שדיברה רק פולנית.
היו לאליעזר עיסוקים נוספים בקיבוץ: הוא עבד במזכירות הקיבוץ וגם עסק בעינייני בטחון והשגת נשק להגנה עצמית. בערבים, מספרת אמא, היה מזמין חיילים רוסים, משקה אותם בוודקה, מאכיל אותם משיג באמצעותם נשק. את הנשק הסתיר מתחת למיטה בחדרם.
אבא אהב את החיים בקיבוץ. אמא לעומתו, אהבה אותם פחות ורצתה לעזוב את הקיבוץ. לבסוף נשארו בקיבוץ בדז'רז'ניוב מעל לשנה.
אנקדוטה מעניינת הקשורה לסיפורי זה: ברוניה דוידסון, קרובת משפחתו של משה (מונק, מישקה) שופט, אביו של מנחם שופט, ידידי, כתבה מפיו את סיפור חייו בתקופת השואה. הספר יצא לאור במסגרת מצומצמת ושמו "מוישלה אתה תישאר בחיים". מצאתי בספר כי כשהיה מונק בצבא-האדום, היה בין כובשי רייכנבך (היא דז'רז'ניוב). כותבת דוידסון: "מונק ויחידתו נכנסו לרייכנבך... התושבים הופתעו מהפלישה הזאת". מונק ממשיך ומספר: "נכנסנו בכח וכבשנו בית בן שלוש קומות". במרתף הבניין היה מפעל לבשמים ו"החיילים הרוסים נצמדו לחביות כדי לשתות אלכוהול".
עוזבים את אדמת פולין
גבולות פולין החלו להסגר והגיע הזמן לעזוב את אדמת פולין. מי שלא רצה להישאר מאחורי מסך הברזל חיפש דרכים לברוח מערבה. הבריחה היתה מאורגנת בימים ההם על-ידי שליחים ומפקדים מבין שארית-הפליטה ועל-ידי שליחים שהגיעו מהארץ.
יחד עם כל ההכשרות גם הקיבוץ של דז'רז'ניוב, "למולדת" שמו, התכונן לעזוב. החברים יצאו את פולין בשני מחזורים. במחזור הראשון היו בעיקר צעירים ורווקים שנשלחו, כך אני מניח, ראשונים, על מנת שיוכלו להשתתף בהגנת הארץ. המדריך שלהם היה חנוך. כשניסיתי לאתרו הצטערתי מאד לשמוע כי נפטר. אמא זכרה אותו וסיפרה עליו הרבה וקיוויתי כי יוכל לספר על אבא ואמא בקיבוץ. מנחם ארליך היה המדריך המלווה של המחזור השני והאחרון. את מנחם פגשתי בבית-אבות באזור השרון. הוא סיפר כי הוביל את הקבוצה בה היו גם אבא ואמא. הוא לא זכר אותם בבירור, אך כשסיפרתי לו מי עוד היו בקבוצה, הסכים שהוא היה המדריך של הקבוצה בה עזבו את פולין. עיקר תפקידו היה לתאם את מעברי הגבול ומקומות הלינה תוך שהוא בקשר עם מוסדות השומר-הצעיר וארגון הבריחה. עוד כשהגיע לראשונה לפולין קיבל מנחם משייקה ויינר, חברו, קוד סודי ואמר לו: "כאשר תרצה לעלות לארץ תציג את הקוד לאנשי הבריחה ותוכל לעלות, אבל קודם תארגן את הילדים בריכבך". כעת הגיע הזמן להשתמש בקוד סודי זה.
החברים קיבלו תדרוך כיצד להתנהג במעברי הגבול, אספו את מעט חפציהם והמתינו להוראות. את הנשק, שהשיג אבא, לא יכלו לקחת אתם ולכן טמנו אותו בקיר.
ראשית עברו את הגבול מפולין לצ'כיה. באוטו משא הם נסעו בדרכים לא ראשיות. דרכים שרק עגלות וסוסים נסעו בהן, כך מספרת אמא. בגבול ירדו מהרכב ועברו לצד הצ'כי ברגל. החיילים, שומרי הגבול, עמדו עם הגב אליהם... אנשי ארגון "הבריחה" הכינו את הדרך. אמא אמרה לאבא בשקט: תראה שם אני רואה חיילים עומדים "מיט די פלייצעס", עם הגב אלינו. הבורחים לא הרגישו פחד. הכל היה מסודר ופעל טוב. ציוו עליהם לא לדבר רוסית כי מי שנתפס מדבר רוסית היה צפוי להישלח חזרה לרוסיה. עדיף,אמרו להם, לא לדבר כלל. אמא כעסה: "מה אנחנו צריכים להיות אילמים?" הירשו להם לדבר ביניהם אידיש. צבי בוסקי-שחר זוכר שהרשו להם לדבר גם עברית, שפה עם צליל לא מוכר. אבל לא רבים ידעו את השפה העברית.
בלילה הבא נסעו באוטובוס או משאית לאוסטריה. שם, ליד וינה, הגיעו למחנה גדול מאוד ובו היו נציגים של כל מיני מפלגות וקיבוצים. כששמעו שומרי המחנה היהודים שהם חברי השומר-הצעיר לא נתנו להם להיכנס. רק לאחר התערבות של המדריך הצליחו להיכנס למחנה.
החברים גרו בעליית גג של בניין שהיה קן של השומר-הצעיר המקומי. אוכל קיבלו מתוך ההקצאה המעטה של הקן והוא כלל בעיקר לחם ודג מלוח. היו שם בחורות צעירות שהגיעו מרומניה ואבא חיתן אותן עם בחורים מפולין, "כי הוא ידע את התפילות, כמו רב … ".
בשיחה עם ארתור בן-נתן, מי שהיה מפקד הבריחה וההגנה באוסטריה, הוא סיפר לי כי העקורים שהגיעו לאוסטריה שוכנו במחנה מעבר רוטשילד. את זמנם העבירו חברי הקיבוץ בטיולים בוינה, אמא: "לקחו אותנו לראות פארקים". בלילות לקחו אותם לאופרה. בחינם. "אוכל לא היה לנו" אבל "כל ערב נתנו לנו אופרה". באולם האופרה לא היו תושבים מקומיים, רק המהגרים. החברים ישנו שם בהנאה רבה וחזרו שמחים וצוחקים למחנה. קיבא נהג לתפוס תא טוב ו"לחרופ" בו בהנאה. מנחם ארליך מספר כי ראה בוינה את האופרה "כרמן" וכי היה שקוע כל זמן האופרה בכרסום לחם שהחביא בכיסיו.
החברים הרבו להצטלם בוינה. לקרול הבר היתה מצלמה והוא הרבה לצלם בה את חבריו לקיבוץ. לימים קישרתי את ציפורה אלמנתו של קרול עם הארכיון בבית-לוחמי-הגטאות והיא תרמה הרבה מצילומיו לארכיון. באלבום המשפחה מצאתי מספר תמונות שבהן מצולמים חברי הקיבוץ ליד קברו של הרצל בוינה.
הקבוצה שהתה באוסטריה כעשרה ימים - שבועיים.
ביד-ושם, בארכיון מסמכי באד-ארולסון מצאתי כרטיס האומר שאניה קוזקובסקה ואליעזר קוזקובסקי היו בווינה בתאריך 7.10.47. וכרטיס אחר האומר שעזבו את מחנה אלסרבך (Alserbach Camp) ב- 15.10.47.
מנחם ארליך, מדריך הקבוצה, יצר קשר עם אשר בן-נתן, הממונה על הבריחה באירופה וביקש הנחיות כיצד הקבוצה תמשיך בדרכה. בן-נתן הפנה אותם לנוישטט-הולשטיין בצפון גרמניה, באזור השליטה הבריטי. מהשתלשלות האירועים אני מסיק שהדרך לנוישטאט-הולשטיין עברה באותם ימים דרך מחנה העקורים באד-רייכנהאל שבדרום גרמניה, באזור השליטה האמריקאי.
נוסעים לגרמניה. ככל הנראה, נסעו מוינה לזלצבורג במשאיות של ארגון "הבריחה". את תחנת "הבריחה" בזלצבורג הקים וניהל אבא וינשטיין-גפן, כשנתיים קודם לכן. כאשר סיים את תפקידו ועלה לישראל התמנה במקומו דוד סקוצנדק-הראל. בימים אלו הקשו השלטונות על מעבר הפליטים את הגבול ודוד עסק עם אנשיו בחיפוש יצירתי אחר מעברי גבול אפשריים.
דוד כתב את קורותיו בשלושה ספרים, שהוציא לאור במהדורה פרטית מצומצמת ומהם למדתי את סיפור מעבר הגבול בין אוסטריה לגרמניה. ככל הנראה עברו חברי הקיבוץ "למולדת" של דז'רז'ניוב, וביניהם אבא ואמא, בתחנה שניהל דוד. אולי אף היה אתם בלילה בו עברו את הגבול.
סיפורי עובר כאן לתיאור מספרו של דוד הראל: חברי הקיבוץ נדחקו בחצות הלילה למשאית ג'י.אם.סי. שהעמידו לרשותם אנשי תחנת "הבריחה". הם חצו את העיר זלצבורג ונסעו לכוון הגבול עם גרמניה. סמוך לגבול כיבה הנהג את אורות הרכב והמשיך בנסיעה איטית באפלה. בשקט ירדו מהמשאיות ושני מדריכי-דרך הובילו את הקבוצה בשבילי היער האפל, בדממה מוחלטת. לוטק שלנג זוכר כי הלכו ברגל בחושך, בשלג וכי נשא על כתפיו ילדה בת חמש. הראל: כשהגיעו לכביש שבמורד ההר הגבוה שצלחו ראו משאית ממתינה ללא אורות ואת מאקס קרוכמל, מפקד "הבריחה" בבאד-רייכנהאל, רץ לעברם. כעת היו בגרמניה באזור האמריקאי.
ממחנה באד-רייכנהל נסעו ברכבת לאזור האנגלי של גרמניה הכבושה לנוישטאט-האלשטיין, עיר נמל בצפון הרחוק.
בנוישטאט-האלשטיין נכנסו כל חברי הקיבוץ למסגרת של לימודים בבית-ספר "אורט" שקיים עבורם קורסים מקצועיים שונים. הבנות למדו בעיקר תפירה והבנים למדו רדיו וחשמל בסיסי. קרול הבר, הצלם, למד גרפיקה.
גם בנוישטאט, כמו בוינה, הרבו החברים לטייל ולהצטלם ובאלבום המשפחה מצאתי תמונות רבות מהקורסים ב"אורט" ומטיולים בעיר. תמונות דומות מצאתי ברשותם של חברים מהקיבוץ שהצלחתי לאתר כעבור שנים רבות.
בעוד הקבוצה לומדת ב"אורט", נהנית, מטיילת בעיר וממתינה לעליה לארץ, קיבל אבא הוראה לנסוע לבאד-רייכנהל על מנת לעבוד שם בסוכנות. הוא ואמא עשו את הדרך הארוכה לשם ברכבת. סמוך ליציאתם נתן להם שימנק'ה ידידם לקיבוץ, תצלום פספורט שלו ומאחוריה רשם הקדשה באידיש באותיות עבריות:
"בהוקרה לידידות אמיצה
אני מעניק את תמונתי
ליקרה אניה ולזר
שמעון, נוישטאט 30.1.48 "
אניה ואליעזר היו כחצי שנה בנוישטאט והמשיכו בנדודיהם באירופה הכבושה למשך כשנה וחצי נוספות. הארץ, כך למדתי מספר על בן-גוריון, עדיין לא היתה מוכנה לקלוט את כל הפליטים היהודים שזרמו מאירופה.
באד-רייכנהאל בשנית. אניה ואליעזר הגיעו למחנה העקורים באד ריייכנהל ביום גשום, עם מזוודה קטנה ופנו להיכנס בשער. השומרים היהודים, לא נתנו להם להיכנס כי לאבא היתה חזות גויית. הם דיברו אליו גרמנית כי חשבו שהוא מרגל. אמא צחקה ואמרה לשומר באידיש: "דבר אתו אידיש ותראה בעצמך". חצי שעה עמדו בגשם במאמץ לשכנע את השומרים כי אבא אינו מרגל. לבסוף אישרו להם להיכנס למחנה.
הם הלכו בגשם קל, עדין, מזרזף, עם המזוודה הקטנה ופתאום הרגישה אמא טפיחה בכתף. "חמצ'ה זו את, נכון?" (חמצ'ה היה כינוי שאמא לא אהבה אשר נוצר משמה בילדותה, נחמה). היה זה אלתר גולדברג, דוד של אמא, אחיה של פייגה, ששרד את המלחמה בהיותו קצין בצבא הפולני והרוסי. אשתו ושתי בנותיהם ושאר משפחתו הושמדו יחד עם יהודי קמינקה והסביבה.
אלתר היה מאושר. הוא הזמין אותם לדירתו, בה חי עם אניה, אשתו השניה, שרידה מהמחנות גם היא. לימים שמענו כי אניה עברה ניסויים רפואיים בגופה ומסיבה זו לא יכלה ללדת והזוג לא השאיר צאצאים.
חדרם היה קטן וצפוף. ריהוטו כלל מיטה גדולה וארון. על הארון היה חתול. ממול למיטה היה שולחן, שם אהב אלתר לשבת "ולדבר הרבה", בלשונה של אמא. בעיקר, אמרה, אהב לדבר "פוליטיקה". אניה בישלה על שולחן קטן במקלחת. "היא היתה בשלנית גדולה".
בחדרם של אלתר ואניה ישנו בלילה הראשון על מיטה קטנה. וגם כל השבוע הראשון. אלתר, ש"היתה לו מילה" במחנה, ארגן להם חדר קטן משלהם, שמחיצה דקה הפרידה בינם לבין זוג נוסף. כל מה "שדיברו ועשו, שמענו". יום אחד עזב הזוג ואלתר ואבא באו והסירו את המחיצה וכך קיבלו חדר מרווח קצת יותר ופרטיות.
במחנה היתה אמא בהריון. היא זוכרת שקיבלה חלב ושוקולד חופשי, ללא הגבלה. בחודש נובמבר נולדתי בבית-החולים של המחנה. המילדת היתה אחות אוקראינית. לימים פגשתי את האחות הראשית של מרפאת המחנה, גניה מוטולה שמה, אך היא לא זכרה את אמא ואמא לא זכרה אותה.
היה זה חודש נובמבר קר ומושלג. אמא הלבישה אותי טוב ועם עגלת תינוק שקיבלה מחברים הלכה לבקר במקום עבודתו של אבא.
ב"שאלון קבלה" למשטרת-ישראל בסעיף 34 "ציין פרטים על כל דבר העלול להשפיע על קבלתך למשטרה (ניסיון מיוחד)", רשם השוטר המגייס יעקב סגל מפיו של המגויס החדש אליעזר קוזקובסקי: "... עבד בחוץ לארץ בגרמניה כשנה ומחצה כמנהל מחלקת הגיוס לעליה מטעם הסוכנות היהודית".
מחנה באד-רייכנהאל פעל באותם ימים כזרוע של ההגנה באמצעותה גייסו ואימנו צעירים ושלחו אותם לארץ-ישראל להשתתף במלחמת העצמאות.
אמא מספרת כי אליעזר "היה הולך בלילה לעיר, לחפש את הגברים שלא רצו ללכת לצבא לישראל". היא אמרה לו: "תרחם עלי, אל תלך לשם. יהרגו אותך שם ואף אחד לא ידע היכן ומתי. הוא המשיך ללכת". מדברים אלה אני מסיק שאבא פעל בגיוס צעירים יהודים והתאמץ להגיע גם לסרבנים שביניהם, תוך סיכון עצמו.
בארכיון "ההגנה" על-שם דוד גולומב מצאתי מסמכים שונים מפעילותו של אבא במחנה העקורים באד-ריכנהאל. חלק מהמסמכים היו בכתב ידו שזיהיתי מיד כשראיתים בתיקיות שפתחו בפני. חלק מהמסמכים היו כתובים בלשון סתרים ולא הצלחתי לגבש מתוכם מה היה תפקידו של אבא במחנה. נפגשתי עם יהודה בן-דוד מי שהיה סגן מפקד ההגנה באירופה, וגם מפקד מטעם ההגנה בבאד-רייכנהאל, כאשר גר בבית-אבות במרכז הארץ. הוא עיין בצרור המסמכים שהבאתי עמי ואמר: " אין ספק שאבא שלך היה במרכז העשייה של ההגנה בבאד-רייכנהאל".
העליה לישראל. השנה היא 1949 חודש יוני. מדינת ישראל כבר קמה והגיע הזמן לעזוב את מחנה העקורים ולעלות לארץ. בקרוב יסגר המחנה לגמרי ויוחזר לשלטונות גרמניה. אבא ואמא יצאו באישורים מזויפים, בשמות לוונטל ולבנשטיין. אמא מספרת כי הוציאו אותם למסדר בחצר המחנה והגיעו אנשים, כנראה אמריקאים, לבדוק את הפספורטים של היהודים המיועדים לעליה. היא זוכרת שהייתה חייבת לשנן את שמה המזויף ופרטים אישיים של בעלת הדרכון. ממש לא ברור לי מדוע היה עליהם לצאת בשמות מזויפים לאחר קום המדינה. ניסיתי להבין זאת אך לא הצלחתי. גם סגן מפקד ההגנה באירופה, יהודה בן-דוד, לא ידע להסביר את הסיבה לכך. בארכיון הציוני מצאתי את רישומי הנוסעים באוניה "נגבה" בה עלו לארץ ואמנם הופיעו שם בשמות המזויפים. בארץ חזרו לשמותיהם הנכונים.
חבריהם לקיבוץ של דז'רז'וניוב שנשארו בנוישטאט הולשטיין עלו משם לארץ בקבוצה. הם הגיעו לארץ כבר בחודש מאי 1948 ורובם גויסו מייד לפלמ"ח. מעדויות של מנחם ארליך המדריך ושל חבריהם לקבוצה לוטק ופישל נאמר לי כי עלו בסרטפיקטים של אנשים מברגן-בלזן וכי נסעו באניה "פרובידנס" "כמו תיירים". ארליך, לוטק ופישל סיפרו כי למחרת יום הגעתם לארץ גויסו לפלמ"ח והשתתפו בקרבות מלחמת השחרור.
אבא ואמא ואני, התינוק בן 8 חודשים, הועמסו על משאיות שנסעו לצרפת למחנה ליד מרסיי בו שהו כשבועיים ואז הוסעו לנמל מרסיי ועלו לאוניה "נגבה". "נגבה" עשתה באותם ימים "שאטלים" של הפלגות מצרפת לישראל וחזרה. אמא מספרת שהיתה זו אניה לא גדולה. אבא היה עם כל הגברים באזור חדר המכונות, בבטן האניה. אמא לא הסכימה אפילו לרדת לשם לביקור. גם לחדר האוכל שהיה סמוך, לא הלכה, כי הגברים שכבו שם על הרצפה מעולפים מחום ומסביבם לכלוך. הנשים והאמהות שוכנו באזור שהיו בו מיטות על קומות, בסיפון העליון. אמא כיבסה חיתולים ותלתה לייבוש כשאבא הגיע לשכנע אותה לאכול בחדר האוכל, כי היא התכוונה לא לאכול כלל בהפלגה. כך שטו באניה חמישה ימים של סבל רצוף. אמא זוכרת שהיו באניה מעט "אירופאים", כלשונה. היו בה הרבה עולים ממרוקו והרבה עולים מתימן. כשירדו התימנים מהאוניה בנמל חיפה כרעו ונישקו את האדמה. אמא שאלה "מי אלה?". היא לא ראתה מעולם יהודים תימנים, חשבה שהם טורקים או בולגרים.
לימים פגשתי בפאב "העוגן" את יוסק'ה פינקוס, אביו של גילי בעל הפאב, שסיפר כי עבד על האניה "נגבה" כשף. לא, לא באותה הפלגה אלא כשנה לאחר מכן.
ב- 6 ביולי 1949 נרשמנו במחלקה לבקרת גבולות בנמל חיפה כעולים מספר 127048/49/50 הגענו ארצה. אמא, אבא ואני תינוק בן שמונה חודשים ולא לגמרי בריא.
תחנה ראשונה הייתה, כמו תחנתם הראשונה של עולים רבים, מחנה "שער עליה", שנקרא גם סנט-לוקס. הם שהו בו כשבוע. יום אחד הודיעו ברמקול המחנה "קוזקובסקי לפרדס-חנה". אנשים אמרו להם שפרדס-חנה אינו מקום טוב. אמא אמרה לאבא שהיא לא רוצה לפרדס-חנה ואישרו להם לנסוע לקרית-שמואל. "זה היה מקום של צעירים" כדבריה.
בקרית-שמואל גרו האנשים באוהלים והתינוקות בבית-תינוקות. אמא הגיעה לבית-התינוקות בבוקר מוקדם לטפל בתינוק, אני. מסתבר שחליתי בהפלגה והאחיות המטפלות הכינו עבורי אוכל מיוחד לפי מרשם של בית-החולים רמב"מ. הם שהו במחנה קרית-שמואל כשלושה חודשים ועברו לשיכון צריפים של עמידר בעכו, שם גרו תקופה ממושכת שאת חלקה אני כבר זוכר כילד קטן. הבית כלל חדר אחד בלבד והשירותים היו בביתן קטן בחצר. החיים היו משותפים עם שכנים עולים חדשים מכל העדות והעמים. אבא עבד כנגר בעיקר של גגות ובתים בקיבוצים בסביבה וגם עד טבריה הרחוקה הגיע בחיפושיו אחר פרנסה למשפחתו. העבודה בטרוד-ארמיי בצ'ילבינסק שבהרי אורל הכשירה אותו להיות נגר טוב. כעבור שנים עברנו לבית אבן ראשון בשיכון רסקו ב"עכו שיכונים" ושם אבא התגייס למשטרת-ישראל. חלק מזיכרונות נעורי כילד הם משכונה זו ומתקופת חיים זו.
