פעיל במחתרת. השתמש בתעודות מזויפות. שימש כקשר בין מרכז תנועתו שמוקם
ב'בית הזכוכית' ברחוב ואדאס 29 לבין חברים שברחבי העיר. חילק תעודות מזויפות,
דברי מזון וכסף לפליטים ולנזקקים. הציל יהודים שנועדו לגירוש למחנות מקרונות
רכבת. נתפס שלוש פעמים, אולם, הצליח לברוח ולחזור לפעילות. בינואר 1945, ביום
הסתערות הצבא האדום על העיר, שהה באחד הפרברים ובשיתוף עם פעילים
קומוניסטים אנטי-נאצים תקף עמדת מקלע של הגרמנים. נפצע מכדור ברגלו ואושפז
בבית חולים צבאי רוסי. בשנת 1947 עלה ארצה. היה רב-סרן בצה"ל. כיום תעשיין
בכרמיאל.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה – 1944
מתוך הרצאה של דוד גור במוסד "e;יד ושם"e;, מרץ 2015
בסוף שנת 1943, תחילת 1944 היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה ע"e;י הגרמנים. כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה ב-19.3.1944, הבינה ההנהגה שיהדות הונגריה היא שארית יהדות אירופה וכי חובתה ואחריותה של ההנהגה לעשות הכל להצלת יהדות הונגריה. הסיבות שהכריעו חד משמעית בעד הבחירה בהצלה ולא בלחימה היו:
העדר תנאים טופוגרפיים – רוב שטח הונגריה מישור רחב ידיים, עני ביערות, ללא אזורי ביצות.
העדר זמן – עם כניסת הגרמנים להונגריה הגזירות האנטי-יהודיות רדפו זו את זו במהירות מסחררת. תוך פרק זמן קצר רוכזו היהודים בגטאות ותוך כמה שבועות יהדות הפרובינציה גורשה לאושוויץ. לא היה זמן להתארגנות.
העדר שכבה של נושאי נשק – רוב הגברים היהודים בגילאים 21 – 42 שרתו בעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי ומשנת 1942 היו רובם בחזית הרוסית. אלה שלא גויסו לפני כן, בין הגילאים 18 – 48 נקראו לשרות לאחר כניסת הגרמנים. עם נשים וילדים בלבד לא ניתן לארגן התנגדות מזוינת.
העדר אמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית – אווירה של עוינות, וזרות שררה בקרב אזרחי הונגריה. לא ניתן היה לצפות לסיוע כל שהוא מהמקומיים הלא יהודים.
כיבוש הונגריה הפתיע את השלטונות ההונגריים וגם את המוסדות היהודיים, פרט לתנועות הנוער הציוניות. כבר בערב הכיבוש ולמחרת הורו לחברי התנועה הבוגרים מעל גיל 17, להחליף את זהותם, לזהות ארית ולרדת למחתרת. כך בזהות החדשה, החוקים האנטי-יהודים שיבוא, לא יחולו עליהם, ואז יוכלו לפעול ולהציל אחרים. החלטה אסטרטגית זו היוותה את תחילתה של הפעילות המחתרתית. בשלהי שלטון סלאשי הציבור היהודי בבודפשט ראה באנשי המחתרת ובראשי המחתרת הנהגה אלטרנטיבית של היהודים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין בהצלת חבריהם ובהצלת רבבות יהודים שלא הכירו. החלטות הנהגת המחתרת על פעולות ההצלה היו אוטונומיות. הם לא קיבלו הוראה מאיש, לא מגורמים מקומיים ולא מחו"e;ל. לפעילי המחתרת הייתה אפשרות בכל רגע נתון למלט את עצמם. הם לא עשו זאת, נשארו על משמרתם והסתכנו שוב ושוב בהצלת אחרים. הם הצליחו להציל מעל 30,000 נפשות.
יוזמותיו של מחתרת הנוער הציוני בהונגריה בשנת 1944 כללו את פעולות ההצלה הבאות:
שיגור 200 שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה כדי להתריע על הגרושים הצפויים ומטרתם.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל.
הקמה והפעלת 55 בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות.
אספקת "e;תעודת חסות"e; (Schutzpass) לעשרות אלפים יהודים כדי לדחות את הקץ.
שיגור שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה
מהיום הראשון של הכיבוש הגרמני הקהילות היהודיות של ערי השדה היו מנותקות מסביבתן, מהמוסדות היהודיים המרכזיים בבודפשט (Budapest) ומכל העולם. השימוש בתחבורה ציבורית היה אסור ליהודים, הטלפונים נותקו, מכשירי הרדיו חויבו להימסר לשלטונות. מחתרת תנועות הנוער, מיוזמתה, שלחה שליחים לפרובינציה המנותקת, להתריע על הצעדים האנטי-יהודיים הצפויים: על הגטואיזציה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו תעודות מזויפות, כסף והוראות לנוער היהודי איך לברוח לבודפשט.
השליחים היו מצוידים בתעודות מתאימות למילוי תפקידם המסוכן. לא תמיד הצליחו השליחים ליצור קשר עם חברים או עם יהודים מקומיים, כי היו מקרים בהם נתקלו בחוסר אימון מוחלט מצד מנהיגי הקהילה. התיעוד הקיים מצביע על כ-200 שליחים שהגיעו ל-300 קהילות ומחנות עבודות כפייה במהלך שנת 1944.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל
דרך המילוט היחידה ממחנה הריכוז, ממחנה השמדה ומהמוות הבטוח, הייתה העלייה - לברוח מעבר לגבול רומניה, בכיוון ארץ ישראל, פלסטינה דאז. כך החלה ההברחה המאורגנת של הנוער היהודי (טיול- שם צופן עברי גם בפי המבריחים המקצועיים) לרומניה דרך ערי הגבול סגד (Szeged), קולוז'וואר (Kolozsvár), בקשצ'אבה (Békéscsaba ) ונאגיוואראד (Nagyvarad). ההברחה התחילה בבודפשט, בהרכבת קבוצה המועמדים להברחה, ובהכנה פרטנית של כל אחד. הכנה זו כללה דאגה ללבוש מתאים, לתעודות, לשינון שמותיהם החדשים. היה דרוש לספק לכל אחד כסף הונגרי וגם רומני. המועמדים קיבלו תדריך איך להתנהג ברכבת, היכן עליהם לפגוש את המבריח וכיצד לזהות אותו. היה עליהם לעבור את טבעת כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה וסוכני החרש המנסים לזהות וללכוד יהודים מסתווים, להיכנס לבית הנתיבות בבודפשט ולקנות כרטיס לרכבת. במשך השעות הארוכות של הנסיעה היה עליהם להתנהג מבלי למשוך תשומת לב ולהראות את התעודות בטבעיות לבודקים החשדנים. את הלילה בעיר זרה עברו בעזרת המבריח. אחר כך חצו את הגבול ברגל בלילה ושלחו בחזרה את הסימן המוסכם שהבריחה הצליחה. בהגיעם לעיר הגדולה הראשונה בצד הרומני – ארד (Arad) או טורדה (Turda), מאחר שלא דברו רומנית, נעזרו ביהודים מאזור הגבול אשר דיברו גם הונגרית כדי להגיע לבוקרשט (Bucharest ). במבצע המסוכן הזה נתפסו מספר אנשים בעת הנסיעה ברכבת, גם בערי הגבול ולפעמים גם בצד הרומני.
מבצע ההברחה המאורגן נפסק ב-23.8.1944. רומניה הפסיקה את תמיכתה בגרמנים והצטרפה להלחם לצד ברית המועצות. הגבול הרומני-הונגרי הפך לשדה קרב. לפי הרישומים בספרי הקהילות של הערים ארד ו-טורדה 15,000 בני נוער יהודי עברו את הגבול באופן בלתי לגאלי בפרק זמן שבין החודשים אפריל - אוגוסט 1944.
הקמה והפעלת חמישים וחמישה בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות
ב-15.10.1944, לאחר העלייה לשלטון של מפלגת ”צלב החץ” הפשיסטית הצטוו קבוצות גיל שונות של יהודים גברים ונשים, להתייצב לעבודות כפייה. מצב זה גרם לכך שהאוכלוסייה הבוגרת בבודפשט נעלמה וילדים רבים נשארו ללא הורים. תוך פרק זמן קצר הקימו חברי תנועות הנוער הציוני חמישים וחמישה בתי ילדים בחסות ”הצלב האדום הבינלאומי”, במסגרת המחלקה A שבראשה פעל נתן קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית. בבתי ילדים אלה שרדו 6,000 נפשות.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות דאגה לאספקה רצופה של מזון בסיסי לבתי ילדים ובחודשי החורף הקרים גם לחומרי הסקה. חברי מחתרת תנועות הנוער לוו את עגלות האספקה והגנו על משלוחי המזון מפני התנכלויות של קבוצות חמושות של אנשי "e;צלב החץ"e;, או מפני החרמה שרירותית על ידי יחידה צבאית.
אספקת "e;תעודת חסות"e; ובית המלאכה לזיוף מסמכים
משנת 1941 השגרירות השוויצרית ייצגה בהונגריה את בריטניה הגדולה וגם את ענייני ארץ ישראל, כחלק מהאימפריה הבריטית, ואת סידורי העלייה לארץ ישראל. שלושה שבועות לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה (Normandy) על ידי כוחות בעלות הברית ב- 6/6/1944, אישר פורום שרי הממשלה ההונגרית את התזכיר של שגרירות שוויצריה למימוש 7,800 סרטיפיקטים שהיו ברשות המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ואשר הונפקו ע"e;י הרשויות בפלסטינה.
ב – 24/7/1944 נפתח משרד לרישום בקשות העלייה ולארגון העלייה תחת שלט: "e;מחלקת ההגירה, ייצוג אינטרסים זרים, שגרירות שוויצריה"e;. עד לסיום התהליכים האדמיניסטרטיביים של ההגירה, המבקשים קיבלו תעודת חסות - Schutzpass לפיו הם רשומים בדרכון קולקטיבי שהגדיר אותם עד ליציאתם מהונגריה כאזרחים שוויצריים אשר נמצאים בחסות הנציגות השוויצרית. משרד רישום זה מוקם ברחוב וואדאס (Vadász) 29 ב-"e;בית הזכוכית"e;, בנין שנהנה ממעמד אקסטריטוריאלי.
מחודש אוגוסט פעל משרד של תנועות הנוער הציוניות ב"e;בית הזכוכית"e; בניהולו של רפי בנשלום. במשרד זה חילקו פעילי המחתרת את התעודות המזויפות, קיבלו את משימותיהם, תדרכו את המועמדים לבריחה מעבר לגבול, לשם הגיעו המסרים המוצפנים על הצלחה בגניבת גבול ומשם כיוונו את השליחים-הקשרים למחנות עבודות הכפייה. ל"e;בית הזכוכית"e; הגיעו הידיעות על חברי מחתרת שנתפסו ונכלאו ומשם דאגו לפדותם מהשבי. במשרד "e;החלוץ"e; התנהלו הדיונים והמשא ומתן עם נציגי קבוצות האנטי גרמניות והאנטי פשיסטיות על שיתוף פעולה – ללא ידיעת הנהלת "e;בית הזכוכית"e;. גם ההתייעצויות של הנהגת מחתרת תנועות הנוער הציוניות נערכו עתה בין כותלי "e;בית הזכוכית"e; הבטוחים במקום במקומות המפגש המזדמנים והמסוכנים בבתי קפה ובפארקים.
במחצית השנייה של אוקטובר, לאחר הפוץ' של מפלגת "e;צלב החץ"e;, נפתחו ביזמת מחתרת תנועות הנוער שערי "e;בית הזכוכית"e; ונבלעו לתוכו עריקים ממחנות עבודות הכפייה, משפחות הפעילים הציוניים, חניכי תנועות הנוער ואחרים. "e;בית הזכוכית"e; אשר התרחב להיות שלושה מבנים. הנוער הציוני ב"e;בית הזכוכית"e; ייזם מפעל הצלה אדיר ממדים ובעל שאיפה יומרנית: לספק תעודת חסות לכל דורש כדי להרוויח זמן ולדחוק את הקץ !! הדפסת התעודות נעשתה ב,בית הזכוכית"e; וגם ממשרדי "e;הצלב האדום הבינלאומי"e; ומה"e;קונסוליה השוויצרית"e; שהוקמה במיוחד למטרה זו. יחידות שלמות של עובדי כפייה הוחזרו בעזרת תעודות אלה מהגבול הגרמני. במבנים של "e;בית הזכוכית"e; מצאו מקלט מעל 4000 יהודים אשר זכו לשחרור ב-18 בינואר 1945 ע"e;י הצבא האדום.
במאי-יוני 1944 התארגנה ברית אנטי גרמנית בשם "e;החזית ההונגרית"e; בהשתתפות כמה מפלגות ואישים מתנגדי המשטר. הם נזקקו לתעודות מזויפות ופנו אל מחתרת תנועות הנוער הציוניות בבקשה לספק להן מסמכים שיאפשרו להם לשנות את זהותם ולפעול במחתרת. בקשותיהם נענו. המסמכים העיקריים שסופקו לקבוצות שפעלו נגד המשטר היו: תעודה של רישום מגורים קבועים, מסמכים צבאיים ותעודות של עובד מפעל צבאי. הודות לקשרים אלה שנוצרו סיפקו החוגים האנטי גרמנים דירות, מקומות מסתור ומקומות עבודה לחברי תנועות הנוער הציוניות.
מסיבות בטיחות החליף בית המלאכה לזיוף מסמכים את מיקומו ואת הסוואתו כמה פעמים. בתחילת דצמבר המקשר שהחזיק את הקשר עם העולם החיצון, לא הופיע במועד שנקבע וגם לא מאוחר יותר. על פי החוקים הבלתי כתובים של המחתרת, בית המלאכה עזב מייד את מיקומו. ב-21.12.1944 במקום העבודה החדש, שמוקם בסניף של משרד מהנדס העיר בש'ד ארז'יבט 13 נתפסו שלושה חברים מצוות בית המלאכה, עם כל הציוד. השלושה (דוד גור, מיקי לנגר, אנדריי פאברי) נחקרו באכזריות במשרדי מפלגת "e;צלב החץ"e;. מיקי לנגר הוציא את נשמתו מעוצמת העינויים. השניים שנותרו בחיים נלקחו לבית הסוהר הצבאי המרכזי בשד' מרגיט, שם נמשכו חקירותיהם ועינוייהם. ב-25 בדצמבר, שחררה אותם הנהגת המחתרת יחד עם 115 אנשי מחתרת נוספים שהיו כלואים באותו מתקן.
לפני המלחמה ב-1900 ישבו בבודפשט כ-170,000 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כרבע. גם בין שתי מלחמות העולם היו היהודים 25-20 אחוזים מתושבי העיר.
רוב היהודים היו בעלי מלאכה וסוחרים. הואיל וליהודים היה תפקיד מכריע בייסוד הקפיטליזם המודרני בהונגריה, גרו בבודפשט מספר גדול של אנשי עסקים ותעשיינים יהודים. עיר הבירה הייתה גם מרכז ארצי של פעילות אינטלקטואלית, מקצועית ואמנותית תוססת, ויהודים רבים שהיו פעילים בתחומים אלו באו לגור ולעבוד בה.
בין שתי מלחמות העולם היו יהודי בודפשט מאורגנים בחמש קהילות, אחת אורתודוקסית וארבע נאולוגיות: הקהילה האורתודוקסית האוטונומית והקהילות הנאולוגיות של פשט, בודה, אובודה (Obuda) וקובאניה (Kobanya). הוותיקות שבהן, קהילות פשט ובודה, נוסדו ב-1800. הקהילה היהודית האורתודוקסית נפרדה מקהילת פשט ב-1870, לאחר ההפרדה הרשמית של הזרמים הדתיים בהונגריה. הקהילה הנאולוגית של פשט והקהילה האורתודוקסית של בודפשט היו הקהילות היהודיות הגדולות בהונגריה, היו להן רשתות ענפות של מוסדות וארגונים, ולנשיאיהן היו תפקידים בכירים גם במוסדות הארציים של הזרמים הדתיים שהשתייכו אליהם.
בודפשט הייתה מקום מושבם של המוסדות המרכזיים של שני הזרמים הגדולים: "e;e;המשרד הארצי של האיזראליטים (ארגון הגג של הזרם הנאולוגי-Israelites) ו"e;e;המשרד הראשי של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות"e;e;. מלבד הקהילות היהודיות פעלו מבודפשט מוסדות יהודיים ארציים למיניהם, כגון בית המדרש לרבנים של יהודי הונגריה, המוזאון היהודי ההונגרי וחברת הספרות של האיזראליטים (IMIT).
בשלטון הונגריה עד 1944 ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,453 יהודים שהצהירו על יהדותם ו-37,931 יהודים מומרים, מתוך אוכלוסייה של 1,164,963 נפשות. עד הכיבוש הגרמני, במרס 1944, חיו יהודי הבירה בבטחה יחסית, אם כי יהודים גויסו לעבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, ויהודים שלא יכלו להוכיח שהם אזרחי הונגריה גורשו מהונגריה לאוקראינה הכבושה ב-1942. גם החוקים האנטי-יהודיים המפלים שנחקקו בהונגריה מאז החוק האנטי-יהודי הראשון ב-1938 והצווים שהוצאו בהתאם להם הקשו על חיי היהודים יותר ויותר.
הכיבוש הגרמני. צבא גרמניה כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. מועצה יהודית הוקמה כבר למחרת: קציני הקומנדו של אייכמן ציוו על מנהיגי הקהילה היהודית של פשט להקים את המועצה המרכזית של יהודי הונגריה. שמו שטרן (Samu Stern) מונה נשיא המועצה, והיו בה שמונה חברים: חמישה נציגים נאולוגים, שניים אורתודוקסים וציוני אחד. ב-31 במרס 1944 הורה אייכמן שגם היהודים המומרים יסורו למרותה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה.
בתחילת אפריל 1944 תפעלה המועצה היהודית המרכזית – שהייתה לה סמכות כלל-ארצית – את המחלקות האלה: נשיאות, מחלקה פיננסית, מחלקה סוציאלית, מחלקה כלכלית-טכנית, מחלקת חינוך, מחלקת תרבות, מחלקת יחסי חוץ, מחלקת דת, מחלקת שיכון, מחלקת תחבורה ומחלקה נפרדת לטיפול בענייני היהודים המומרים. המועצה המרכזית פרסמה את הודעתה הפומבית הראשונה – ההודעה על הקמתה – ב-6 באפריל 1944, בעיתון היהודי הרשמי היחידי, "e;e;עיתון יהודי הונגריה"e;e;. הפרסום הותר אך היה כפוף לצנזורה גרמנית. בתחילת אפריל, על-פי פקודת הגרמנים, ערכה המועצה המרכזית של יהודי הונגריה מיפקד אוכלוסין של הקהילות היהודיות במדינה, כדי להעריך את נכסי היהודים ולהיערך לקראת גירושם. יותר מ-175,000 יהודים השתייכו על-פי המיפקד לשלוש הקהילות הנאולוגיות של בודשפט: 161,511 מהם השתייכו לקהילת פשט, שהייתה הגדולה בהונגריה, 11,269 מהם השתייכו לקהילה הנאולוגית של בודה, ו-2,231 לקהילה הנאולוגית של קובניה. המיפקד לא ציין נתונים של שאר הקהילות היהודיות בבירה.
בסוף אפריל 1944 הפכה המועצה המרכזית, שעד אז פעלה על-פי פקודות של הגרמנים, לחלק אינטגרלי של המנגנון המינהלי ההונגרי, שנותר על כנו והחזיק בסמכויותיו גם לאחר הכיבוש. שינוי זה בוצע על-פי צו ממשלתי שפורסם ב-22 באפריל 1944 "e;e;בעניין האוטונומיה וקידום האינטרסים של היהודים"e;e;. הצו קבע שכל יהודי החייב בנשיאת טלאי בצורת כוכב צהוב כפוף למרותה של המועצה היהודית, שנקראה מעתה "e;e;ברית יהודי הונגריה"e;e;.
המועצה היהודית החדשה התכנסה לאסֵפת היסוד שלה ב-15 במאי 1944. במתכונתה החדשה היא הייתה כפופה גם לרשויות השלטון ההונגרי וגם לרשויות השלטון הגרמני. עם חבריה נמנו כעת חמישה מחברי המועצה המקורית (שלושה נאולוגים ושני אורתודוקסים) ועוד ארבעה נציגים חדשים ובהם נציג של המומרים. בעקבות ההפיכה של פרנץ סלשי (Ferenc Szalasi) באוקטובר 1944 ירד שמו שטרן למחתרת, וב-22 באוקטובר 1944 מונה ליוש שטוקלר (Lajos Stöckler) נשיא המועצה. המועצה המרכזית של יהודי הונגריה, בשני גלגוליה, פעלה מ-20 במרס 1944 ועד 21 בינואר 1945.
על-פי הסכם בין רשויות השלטון ההונגריות לבין הגרמנים, את יהודי בודפשט היו אמורים לרכז בגטאות ולגרש לאחר שתוכרז הפרובינציה ההונגרית יודנריין (נקייה מיהודים). בצווים שהוציא ראש העיר בודפשט ביוני 1944 בצעד מקדים לריכוז יהודי העיר הוקצו להם מגורים בבתים שכונו אז "e;e;בתי כוכב צהוב"e;e;. בתוך שבוע אחד שהסתיים ב-24 ביוני 1944 נדרשו יותר מ-200,000 יהודי בודפשט לעבור לבתים שיועדו להם ב-14 רובעי העיר. בסופו של דבר סומנו בכוכב צהוב יותר מ-2,000 מבתי העיר, שביותר ממחציתם כבר גרו יהודים קודם לכן. את פיזור היהודים ברחבי העיר נימקו שלטונותיה בניסיון למנוע את הפצצת בודפשט בידי בעלות הברית, שיבקשו בוודאי להימנע מפגיעה ביהודים. כ-19,000 דירות שהתפנו מדייריהן היהודים בעקבות ריכוזם נמסרו לידי נוצרים. את מעבר היהודים לבתים שהוקצו להם ארגנה המועצה היהודית. בתחילה הורשו היהודים לצאת מבתי הכוכב הצהוב בין שתיים לחמש אחר הצהריים, ולאחר מכן הותר להם לצאת כבר באחת-עשרה בבוקר – לסידורים, לקניית מצרכים ולהשתתפות בטקסי דת.
גירושים. ב-6 ביולי 1944, לפני המועד המתוכנן לגירוש יהודי בודפשט, לנוכח דרישות ואיומים של מדינות ניטרליות ושל בעלות הברית, עצר מיקלוש הורטי (Miklós Horthy) עוצר הונגריה את גירוש היהודים, וכך עוכב זמנית הגירוש של יהודי בודפשט. מצב יהודי בודפשט החמיר באוקטובר 1944, כשניסה הורטי לפרוש מן המלחמה. הגרמנים בתגובה תמכו במהפכה שחולל ב-15 באוקטובר 1944 האגף הימני הקיצוני של מפלגת צלב החץ ההונגרית בהנהגתו של פרנץ סלשי, ומאז ואילך השליטו אנשי צלב החץ טרור בעיר.
כמעט מיד לאחר השתלטותו של סלשי החלו ההונגרים לגייס לעבודת כפייה יהודים מבתי הכוכב הצהוב, ועד 26 באוקטובר 1944 גייסו כ-25,000 מהם, גברים בני 60-16 ונשים בנות 40-16. תחילה נשלחו רובם לעבודות ביצורים ברחבי העיר ולעבודה במפעלים שייצרו בעבור הצבא. ב-6 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות. יהודים רבים שכבר גויסו לעבודת הכפייה ועוד יהודים אחרים שנתפסו הוצעדו מבודפשט לרייך השלישי. מי ששרדו מהצעדות ומעבודות הפרך בביצורים בגבולות פוזרו במחנות ריכוז ברייך השלישי באביב 1945, שבועות אחדים לפני תום המלחמה.
הקמת הגטו, מוסדותיו והחיים בו. הגטו הראשון, שכונה "e;e;הגטו הקטן"e;e; או "e;e;הגטו הבין-לאומי"e;e;, הוקם בבודפשט בנובמבר 1944 בעבור כ-15,600 יהודים שהיו ברשותם מסמכים או דרכונים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרסו עליהם את חסותן. היהודים ה"e;e;מוגנים"e;e; נדרשו לעבור לדירות שקודם לכן גרו בהן כ-4,000 דיירים. דיפלומטים של מדינות ניטרליות טענו כי יהיה קל יותר להגן על היהודים שבחסותם מפני אנשי צלב החץ אם יתגוררו באותו אזור. הגטו הבין-לאומי הוקם בפשט, ליד הדנובה, בקרבת פרק סנט אישטוון (Szent Istvan), ויהודים שהיו להם תעודות של שווייץ, שוודיה, פורטוגל, ספרד והוותיקן נדרשו לעבור ל"e;e;בתים המוגנים"e;e; עד 20 בנובמבר. מספר התושבים בגטו הקטן גדל בהתמדה כשעברו אליו גם יהודים שהחזיקו תעודות מזויפות.
ב-29 בנובמבר 1944 ציווה שר הפנים גבור ויינה (Gábor Vajna) להקים ליהודי הבירה את הגטו של פשט – "e;e;הגטו הגדול"e;e;. גטו זה הוקם ברובע השביעי, שכבר היה מאוכלס בצפיפות ביהודים, בקרבתם של שלושה בתי כנסת גדולים ששכנו ברחוב דוהני (Dohány), ברחוב רומבך (Rumbach) וברחוב קזינצי(Kazinczy). היהודים הצטוו לעבור מבתי הכוכב הצהוב אל הגטו עד 2 בדצמבר, והגטו נסגר ב-10 בדצמבר. הגטו הגדול הוקף גדר קרשים, ועל ארבעת שעריו, אחד לכל אחת מרוחות השמים, שמרו אנשי צלב החץ ושוטרים. נאסר על נוצרים לגור או לעבוד בתחומי הגטו.
בתחילת ינואר 1945 עברו כ-10,000 מתושבי הגטו הבין-לאומי אל הגטו הגדול, משום שאנשי צלב החץ פשטו לעתים קרובות על הבתים המוגנים באמתלה של בדיקת תוקף המסמכים שבידי התושבים, ולאחר הבדיקה ירו ביהודים והדפו אותם למימי הדנובה. לבתי החולים היהודיים הגיעו מדי יום יהודים פצועים ששרדו מהיריות והצליחו להיחלץ מהמים הקפואים. בינואר 1945 חיו בגטו הגדול כ-70,000 יהודים. קצתם עברו אליו מרצונם בדצמבר 1944 ובינואר 1945, לאחר שלא יכלו לשאת עוד את סכנות החיים במחבוא. בין 12 ל-24 בדצמבר 1944 הובאו לגטו הגדול כ-6,000 ילדים יהודים מבתי ילדים שפעלו מחוץ לגטו בחסותו של הצלב האדום הבין-לאומי. רוב תושבי הגטו היו ילדים וקשישים, שכן יהודים בגיל העבודה גויסו לעבודת כפייה או הועברו בידי ממשלת צלב החץ לעבודה בשירות הגרמנים.
המועצה היהודית ניהלה בגטו תחומים שונים של החיים בו. משרדיה נמצאו במטה של הקהילה הנאולוגית של פשט, בתוך הגטו. רשמית הועסקו במועצה 800 עובדים, אך בפועל עבדו בשירותה הרבה יותר אנשים, ובהם בני נוער שהוטלו עליהם שליחויות מסוכנות של העברת מסרים ושמירה על הקשר עם גורמים מחוץ לגטו. המועצה חילקה את הגטו לעשרה אזורים, ולכל אחד מהם מונו מנהיג וסגנים. מנהיגי האזורים הופקדו על הספקת המזון וארגון חלוקתו, על רישום האוכלוסין בהם ועל שמירת החוק. מאחר שמשפחות רבות ללא קשר ביניהן נאלצו לגור יחד בצפיפות קשה ביותר, מינתה המועצה היהודית גם מפקחים לכל בית ולכל דירה.
שירות הסדר היהודי, בפיקודו של מיקשה דומונקוש (Miksa Domonkos), היה אחראי לשמירת הסדר והביטחון בגטו. השוטרים היהודים לבשו בגדים אזרחיים מסומנים בכוכב צהוב, ופריט המדים היחידי שסיפקה המועצה היה כומתה שחורה. הם היו חמושים באלות גומי, אך אלו הוחרמו לעתים קרובות בידי חיילי ס"e;e;ס ואנשי צלב החץ. כשהלך המצור על בודפשט והחמיר והעיר הופצצה, הייתה משימתם הקשה ביותר של השוטרים היהודים לשכנע את תושבי הגטו לצאת מבתיהם כדי להצטייד במזון, מים ודלק וכדי לקבור את המתים.
משלושת בתי הכנסת שבתחום הגטו הגדול, סגרו הגרמנים תחילה את בית הכנסת שברחוב קזינצי. שני האחרים – ברחוב דוה ני וברחוב רומבך – שימשו בידי אנשי צלב החץ אחרי הפיכת סלשי מחנות מעצר ליהודים. עם זאת, מכיוון שנמצאו בתחומי הגטו, לאחר הקמתו נערכו תפילות בשלושתם. שלושה רבנים דאגו לצורכי הדת של הקהילה ולטקסים ושירותים כגון קבורת המתים. למען המומרים שגרו בגטו ערכו כמרים שהיו להם אישורי כניסה לגטו טקסים במקומות ציבוריים כמו בית הקפה פולגר (Polgár) לשעבר.
בגטו הגדול פעלו כמה מטבחים ציבוריים. בעת המצור על בודפשט, מאמצע דצמבר 1944 ואילך, נפגע הגטו מפצצות ונגרמו נזקים למבני ציבור. מים למטבחים הובאו מבתים שצנרת המים עדיין פעלה בהם ומבארות ארטזיות (שמולאו בעפר כשסופקו לאזור מים במערכות מסודרות וכעת שבו תושבי הגטו וחפרו אותן). כמו כן השתמשו גם במי המעיין שסיפק את המים למקווה של העדה האורתודוקסית. קרשים שנאספו מהריסות בתים שנפגעו בהפצצות שימשו חומרי בעֵרה לבישול ולהסקה.
הבעיה הקשה ביותר של תושבי הגטו הייתה המחסור במזון. הרשויות העירוניות הקצו לתושבי הגטו 800-700 קלוריות לאדם ליום – לעומת 1,500 קלוריות ליום שהוקצבו לאסירים בבתי הכלא. בלי המזון שסיפקו מפעם לפעם הצלב האדום הבין-לאומי ודיפלומטים של מדינות ניטרליות והמזון שרכשה המועצה היהודית מתקציבה, היו יהודי הגטו הגדול גוועים ברעב. בדצמבר 1944 הוקצו לילדים 931 קלוריות ליום, ולחולים – 1,355 קלוריות ליום. כשכיתר הצבא האדום את בודפשט בסוף דצמבר 1944 הלך וגבר הקושי להשיג מזון, והתמותה מרעב בגטו עלתה.
גם המצב התברואה והטיפול הרפואי בגטו הקשו מאוד על תושביו. היה מחסור במים ובחומרי ניקוי, ובבתי החולים לא היו די מקומות אשפוז, תרופות וציוד רפואי. בין רבי-הקומות המרובים של מרכז העיר לא היה בגטו מקום להיפטר מהאשפה ולא היה די מקום לקבור את המתים. עד 24 בדצמבר 1944 נקברו המתים בתוך הגטו, בבית הקברות רקושקרסטור (Rákoskeresztúr); לאחר מכן, בגלל המצור על בודפשט, שוב לא הייתה גישה לבית הקברות. לזמן קצר התאפשרה קבורת המתים בבית העלמין הישן ברחוב קרפשי (Kerepesi), אך מתחילת ינואר 1945 לא יכלו עוד היהודים לצאת מתחומי הגטו. מעתה ואילך הונחו הגופות בכיכר קלאוזל (Klauzál) שבגטו ובבניין המקווה של הקהילה האורתודוקסית, ולאחר מכן גם בחצר של בניין המועצה היהודית ובחצרות בתי החולים. כששוחרר הגטו הגדול היו מונחות ברחביו כ-3,000 גופות שלא נקברו. רובן נקברו בשבועות שלאחר השחרור בקברי אחים ליד בית הכנסת הנאולוגי ברחוב דוהני; הקבורה האחרונה התבצעה ברחוב זה ב-17 בפברואר 1945. עד אז נקברו 2,281 גופות ב-24 קברי אחים. בית העלמין דוהני עדיין קיים .
השחרור. היהודים שנשארו בגטו הקטן שוחררו ב-16 בינואר 1945, ופשט כולה ובכללה הגטו הגדול שוחררה בידי הצבא האדום כעבור יומיים. בסך הכל שוחררו כ-70,000 יהודים מהגטו הגדול וכ-30,000 יהודים מהגטו הקטן. נוסף עליהם שרדו עוד אלפי יהודים, אם במקומות מחבוא (בעזרת מסמכים מזויפים, בסיוע של אנשים פרטיים ובמנזרים) ואם בבתים מוגנים מחוץ לגטו, כמו למשל "e;e;בית הזכוכית"e;e; המפורסם ברחוב ודס (Vadász) 29 ברובע החמישי שצירות שווייץ קבעה בו את משכנה של מחלקת ההגירה שלה.
בודפשט שוחררה ב-13 בפברואר 1945, והונגריה כולה שוחררה ב-4 באפריל 1945. בשבועות שלאחר השחרור עוד מתו אלפי יהודים מרעב, ממחלות ומתשישות.
תנועות הנוער היהודיות הראשונות קמו בגרמניה ובפולין במהלך המאה ה-19, כחלק מגל הלאומיות ששטף את אירופה במהלך המאה. הסיבה העיקרית להיווצרותן של תנועות נוער יהודיות הייתה האיסור הלא רשמי על השתתפותם של נערים יהודים, אשר אף בתקופה זו נחשבו כ"e;נטע זר"e; וכגורם שאינו חלק מהלאום, במסגרת פעילותן של תנועות נוער גרמניות ופולניות. כתוצאה מכך, בשונה מתנועות הנוער הלא יהודיות, אשר נשאו על דגלן את אידיאל הלאומיות האתנית והפוליטית, פיתחו תנועות הנוער היהודיות זיקה חזקה, גם אם מגוונת בעוצמתה בין התנועות, למסורת היהודית.
המסורת היהודית הייתה דבר חשוב ומרכזי בתנועות הנוער היהודיות, מצד אחד הראתה את מצוקתן של הקהילות היהודיות במזרח אירופה, אך מצד שני הפיחה בדת ובקהילה סביבו רוח התחדשות ומהפכנות.
בתקופת השואה לתנועות הנוער היהודיות היו מספר אופני פעילות מרכזיים:
