אלברט אברהם אלבחרי
נולדתי ב 26 11 1937 בסראייבו,להורי ארנה לבית אלעזר והרי אלבחרי.
הורי באים ממשפחות ספרדיות גדולות בנות שמונה אחים ואחיות,כל אחת.
במשפחה קראו לי באטו
.עד הכיבוש הגרמני של סראייבו באפריל 1941 יש לי זכרונות ותמונות מספר, שאני יודע בודאות כי התרחשו לפני תאריך זה.
זכורים לי הביקורים אצל סבתא וסבא אלבחרי ברחוב VUKA KARADZICA ואצל נונה ביה סבתא אלעזר ב NAD MLINE משם נשקף נוף נהדר של העיר סראייבו.זכורים לי ארועים בבית ובחצר וכן נסיעו בהולות לבית חולים בגלל פציעה בעין מבעיטת סוס שבטפשותי הכיתי עם זרד באחוריו.
עם הכיבוש הגרמני של העיר בית הכנסת הגדול והמפואר נבזז ונשדד על ידי אספסוף. החלו רדיפות ,הגבלות מאסרים ושדידת רכוש. על ידי האוסטשים ששלטו למעשה על העיר ועל כל השטח הכבוש בבוסנה והרצגובינה. אבי נאסר מיד ונשלח למחנה יאסנובאץ.
אני זוכר ביקור עם אמא במפקדה גרמנית ואצל קצין גרמני שהתגורר מול סבי אברהם אלבחרי,כנראה במאמץ לשחרר את אבא.
עד דצמבר 1941 רוב יהודי סראייבו נשלחו למחנות..נותרו הנשים הילדים וזקנות. אשר נאספו עד מהרה בבית התרבות היהודי "בנובולנסיה" בנין שהיה מוכר לאימי בנסיבות של שירה במקהלה וחיי תרבות יהודיים תוססים.
אני זוכר את המקום מלא בנשים וילדים מבוהלים ותחושה של לחץ וחרדה..
באותו היום או למחורת הגיע לבנין דודתי אנגלה אשתו של מנטו אלעזר דודי לבקר את אימא ואותי .היא יצאה מהבנין אוחזת בידי.לשאלת השומר מי זה הילד ,השיבה בחוצפה ובעוז זה הנכד שלי שאיתו נכנסתי,אינך זוכר???
אחרי מספר ימים אצל אנגלה בבית שבחצרו גרו קצינים גרמנים ,היא שלחה אותי לעיר הנמל ספליט בידיו של שליח שנשלח ידי דודי מוני להציל את אימו.
השליח איחר וסבתי ביה אלעזר ,אימי ואיותיה ואחיות אבי ,נשלחו למחנה גאקובו
דודי מוני קעבל אותי בספליט.בין הדברים שאני זוכר ,זה מספרה בה נפרדתי מהתלתל הבלונדיני שאימי כל כך טיפחה.הדבר השני שאני זוכר היר גלויה שמוני הראה לי ואמר שהיא מאבא שלי.מוני מסר אותי לנזירות בבית ילדים "יוסף הקדוש" בכיכר ליד כנסיה..מוני הבטיח להן כי יחזור אחרי המלחמה לקחת אותי בחזרה ובקש שישמרו עלי היטב.
החיים בעיר החדשה והזרה לי רחוק מהבית ואימא היו נסבלים בעיקר כי לא רחוק משם התגוררו נאדה זון, בעלה מילן, אחותה מירטה ואביהן " ברבא גדו" שזה היה ביתו.
המשפחה המתינה לשחרור פאולה בתם של נאדה ומילן שישבה בבית סוהר ועמדה להשתחרר.עם שחרורה מעט לפני הכיבוש הגרמני כלם יצאו להריםאל הפרטיזנים להלחם.
העיר הייתה בשליטה איטלקית ובמנזר למדנו לדבר ולספור באיטלקית.
בדצמבר1942 הגרמנים הפציצו את ספליט כהכנה לכבוש. בית הילדים שלנו נהרס. בחוץ ברחוב ראיתי לראשונה איש מת שוכב על מזרון זה היה מפחיד.
נותרנו ללא קורת גג
הנזירות לקחו אותנו 52 ילדים מבוהלים ומפוחדים בחפשן מקום מקלט בעיר.נמצא לנו מנזר ברחוב לורבטסקה 9 בעיר. חיינו השתנו בבת אחת.ממקום של רוגע אהבה ורוך נכנסנו למצב חדש ומיים.נזירות המקום החמירו איתנו נענשנו על כל דבר [כמו שתית מים בלילה מכיור רחצה] לשירותים נאסר לנו ללכת ונאלצנו להתאפק ..היו מצבים שילדים לא יכלו להתאפק והשתינו במכנסיהם בזמן התפילה.
עונשי היו קשים וכואבים,כריעה על ברכיים על גרעיני תירס או על מלח גס.
שנים רבות זכרתי בכאב רב את הזכרונות האלה וייחסתי אותם לנזירות בכלל.
התברר כי במנזר זה היינו בסך הכל שבועיים כואבים ובלתי נשכחים. אני זוכר היטב כי אחרי הטראומה הזאת .הנזירות ססיליה וקוריטאס קבלו מהעיריה מבנה קטן ברחוב סוקושנסקה 2. החיים חזרו למסלולם מבחינת היחס החם הדואג ובלי מכות ועונשים ובעיקר יכולנו ללכת לשירותים.
עם הכיבוש הגרמני של העיר גם דודי מוני אלעזר הצטרף לפרטיזנים בהרים שסביב ספליט.
הנזירות מצאו שעת כושר והטבילו אותי לנצרות בטקס צנוע עם שושבין.שמי החדש היה אנטון.
בזמן ההפצצות הנזירות שמרו עליני במקלט יושבים בין תפוחי אדמה מרקיבים מבוהלים ומפוחדים. .האוכל העיקרי הזכור לי היה לחם כלשהו ושום.
העם שחרור יוגוסלביה באפריל 1945 הנזירות הצטוו על ידי הנזירות להעביר את הילדים לבית ספר של נזירות אחרות.התחלנ ללמוד בבית ספר של ממש.לעיתים קרובות יצאנו לעיר צועדים כפיונרים עם מטפחת אדומה על צוואר שרים שירי מולדת וצועדים בסך עם קבקבים מעץ שהי תחליף לנעליים.
מנטו אלעזר חזר מהמלחמה לבוש מדי קצין בפרטיזנים,מצא עד מהרה את הנזירות ססיליה וקוריטאס וביקש את באטו [בשם הזה הפקיד אותי בידיהן]
הנזירות שלחו אותו לבית הספר.
הוא ביקש את באטו והן לא ידעו מי זה, כי קראו לי אנטון. אחרי שמוני ראה כי לא מביאים את הילד הוא שלף אקדח ואיים כי יהפוך את המקום אבן על אבן.וראה זה פלא עד מהרה מצאו אותי.
.בין הקרובים גיליתי את נאדה ומילן.אהבתי מאד לבקר בביתם שם לראשונה גיליתי כי לנאדה יש תוכניות לגבי שיקום מצבי הגופני הירוד
j
חיי אצל אנגלה הפכו עד מהרה לסיוט.יוזי בנה התעלל בי יום יום.אנגלה הטילה עלי עבודות בית וכשלא הייתה מרוצה, קבלתי מכות עם מנער שטיחים.
עונשים מיוחדים היו הסגר במרתף איפה שהיו חביות עם כרוב.כבוש. משם באה כנראה אהבתי לכרוב הכבוש..
חזרתי לנאדה וביקשתי לחזור כך עשיתי אצל קרובים נוספים שחיו בעיר.התשובה שחזרה הייתה, כי אנגלה קבלה אפוטרופסות עלי מהרשויות.
התחלתי לברוח לקהילה היהודית,לבכות ולהתלונן.הם הזמינו אותה למרדי הקהילה ואיימו עליה בתביעה משפטית.זה עזר לזמן קצר וההתעללות חזרה.
אחרי ששוב חזרתי לקהילה ואמרתי כי איני חוזר יותר לאנגלה,נשלחתי לקייטנה בצווטאת שלחוף הים.יום אחד הופיע אישה שליחת הקהילה ולקחה אותי ברכבת לסראייבו.נשלחתי שבע רצון מהצלחתי לבית היתומים של הקהילה היהודית בבלגרד.
נפתח לפני עולם חדש עיר חדשה ילדים חדשים ובעיקר אווירה של הכנות להצגת סוף הקיץ
בילינו בטיולים בעיר בשחייה בברכה מקורה וטיולים במבצר קלימגדן וגן החיות הסמוך.רשמו אותי לבית ספר לקראת פתיחת שנת הלימודים.נחקחתי לבחינה בשירה לתוכנית לילדים ברדיו בלגרד.
יום אחד הוזמנתי למשרדה של גברת שטיין המנהלת.ישבו שם שתי נשים צעירה ו מבוגרת.שאלו אותי האם אני רוצה להיות מאומץ על ידן???
אני כנראה לא ידעתי מה שידעו ילדים אחרים שסירבו,וגם נורא רציתי כבר בית.
הסכמתי.
עד מהרה יצאנו ל אופטיה עיר קייט בילינו במלונות מפוארים בשחיה יומית בים ובישיבה בבתי הקפה אחרי הצהריים.לעיתים דברנו בדואר בטלפון עם מוצי בעלה של קטיה המבוגרת.הוא נשאר בבולגריה והשלטונות סרבו לאפשר לו לצאת.עם סיום עונת הקייט העיר התרוקנה לאט מתיירים ונופשים וגם אנו נסענו לזאמון הסמוכה לבלגרד.שם לקטיה הייתה חברה.
למוצי ניתן לצאת את בולגריה והוא הצטרף אליינו בזאמון.
במשפחת וייס המארחת דאגו להשיא את סאשא הצעירה לארווין רווק מקומי.
בדצמבר עלינו לרכבת שהובילה את כל היהודים מבלגרד והסביבה לאוניה לנמל בקר בים האדריאטי.
עלינו לאניה "קפאלוס" שהייתה במקור אניה להובלת בהמות .באוניה נבנו דרגשים ללינה שהאפשרות היחידה להיכנס אליהם היה בזחילה.
האוני שטה לאורך החוף האדריאטי עד מהרה נקלענו לסערה גדולה. האוניה נזרקה עד סיציליה וקרא קריאות אס או אס לעזרה.אוניות שיצאו מיוון חזרו והודיעו כי טבענו..
עם שוך הסערה אחרי ימים רבים וקשים נערכה חגיגה של חתונה לשני זוגות אחד מהם היו סאשא וארווין..
ב26 לדצמבר האוניה נקשרה לרציף.הכי זכור לי ריח הלחם הלבן שהועלה לאניה.כל זמן ההפלגה אכלנו ביסקויטים בלי מלח וביוגוסלביה שאחרי המלחמה לא היה לחם לא לבן ולא שחור.
בבקר ההתארגנות במחנה העולים בבאר יעקב ניגשה אלי אישה לא מוכרת ושאלה האם אני בנה של ארנה אלעזר??השבתי בחיוב,והיא אמרה לי"יש לך בארץ בן דוד בשם דדו אלעזר והא קצין גבוה בצבא.מיד אחרי פסח המשפחה המאמצת התפטרה ממני ושלחה אותי למוסד דתי בכפר הרואה.אני הייתי הכיסוי שלהם לקבל אישור לעלות.הם עזבו את הארץ לטנגיר. שוב נותרתי לבד מרומה מושפל ומאוכזב. את המוסד לא אהבתי מהרגע הראשון. מכות עונשים ילדים מכל העולם אלימים ו מקללים . חשוב מהכל היה ללכת עם כובע ולהתפלל .איש לא טרח להסביר את פשר המילים שבתפילה.
התחלתי לשלוח מכתבים לדדו אלעזר בקבוץ עין שמר ובו רק בקשה אחת. תוציא אותי מכאן.
אחרי שנתיים וחצי הגיע בן דודי לבוש מדים עם דרגות שלא ראיתי..לאכזבתי הוא לא לקח אותי מיד. אחרי שניסה להוציא אותי בצורה מסודרת בעילית הנוער,התברר לו כי אני שייך להפועל המזרחי..יום אחד הוא הופיע עם טנדר צבאי , אמר לי לארוז ולקח אותי משם לשמחתי הרבה.
ב צהריים של אותו היום בחום של אוגוסט 1951הגענו לקבוץ רוחמה
עד מהרה השתלבתי בחברת הנוער ואתם התגייסתי ב1954 ל צ.ה.ל.
אחרי הצבא הייתי חבר קבוץ שש שנים.עבדתי בגינות נוי והייתי רועה צאן. ב1963 עזבתי את הקבוץ ונשאתי לאישה את מירה דנילביץ.נולדו לנו ארבעה ילדים אורנת,דנה,ורד ודדו.
היום אנחנו סבים ל11 נכדים.
ב1988 יצאתי למסע שורשים במסגרתו למדתי הרבה על משפחתי ,אספתי מסמכים ופגשתי את הנזירות ססיליה וקוריטאס שהצילו את חיי ואת חייהם של עוד ששה ילדים. עם שובי לארץ פעלתי במוסד יד ושם כדי שיכירו בהן כחסידות אומות עולם.
הנזירות קבלו את האות בספליט במעמד חגיגי, בנוכחות של אנשי ממשל והעיר ובהשתתפותם של נציג הקהילה היהודית בספליט ואורחים מהקהילה היהודית של בלגרד.
.
מסע אל העבר
בשבוע האחרון של אוקטובר, עלינו בציפייה ובהתרגשות רבה להר הזיתים, לפקוד את קברותיהם של זקנינו הרחוקים:סבתא וסבא רבא, רחל ומורדו אלעזר.
הנאספים ,נינים, בני נינים ומשפחותיהם, הם שרידיה של משפחה גדולה וענפה. לזוג היו ששה ילדים וששים וארבעה נכדים. בודדים שרדו את השואה.
הכול התחיל בשנת 1988 כאשר ערכתי ביקור שורשים ביוגוסלביה.מטרת המסע הייתה להתחקות אחר עברי, חיי משפחתי שנספתה, להיפגש עם אנשים שהיה להם חלק בהצלתי,ולחפש מסמכים תעודות ותמונות.
בביקורי זה שמעתי לראשונה, כי סבא וסבתא של אמי ארנה אלעזר, עלו בראשית המאה העשרים לארץ ישראל על מנת למות ולהיקבר בה, כפי שהיה מקובל אצל אנשים מאמינים בעת ההיא.
נרגש מהידיעה כי בארץ ישנם קברים של אבותיי,התחלתי לשאול, להתעניין ולחפש קצה חוט.
פניתי לחברה קדישא הספרדית בירושלים,שם נאמר לי כי שריפה כילתה את ספרי הקבורה.
פנייה לרב הראשי הספרדי הרב עמר לא הביאה לתוצאה המיוחלת.
בשנת 2005 פניתי במכתב לארכיון העיר ירושלים והתברר כי בידי משפחת פרנס, אשר עסקו בקבורה בהר הזיתים, נמצאים ספרי רישום עם שמותיהם ומקומות קבורתם של נפטרים בהר הזיתים.
מכתבי זה היה מונח חמש שנים על שלחנו של אדם יקר בשם אפרים לוי מארכיון העיר. הוא שהודיע לי כי הספרים נמסרו לפני שנתיים לארכיון ובהם מידע מדויק על מקום קבורתה של סבתא רבתא רחל אלעזר.
בהמשך התברר כי ברשומות נמצא גם שמו של סבא רבא מורדו [מרדכי] אלעזר.
קבריהם נמצאו באזור צור בהר הזיתים, בעורף כפר סילואן.
הודעתי על כך לבני משפחתי החיים בארץ וכאמור עלינו יחדיו להר הזיתים. בהדרכתם האדיבה של משה אקרמן מ "אתרא קדישא" ואפרים הלוי מארכיון העיר ירושלים, הגענו לחלקה וכאן ציפתה לנו הפתעה מרגשת.
כידוע, שוד המצבות ושימוש בהן לסלילת כבישים בתקופה הירדנית הותיר קברים רבים בלא מצבה או במצבה מנותצת. בהגיענו נגלו לעינינו בחלקה זו קברים שכמעט כולם משוקמים וחסרים פרטי זיהוי כלשהם. מצבות ספורות בלבד נותרו כשהיו. להפתעתנו ולשמחתנו, אחת מהן היא של סבתא רבתא רחל אלעזר, שמצבתה נותרה שלמה, כשסדק יחיד חוצה אותה, ועליה כל פרטי הזיהוי: שמה, שם בעלה, הגעתה מבוסנה ותאריך קבורתה: כ"ד באייר תרע"ח, יוני 1918 .
על פי הרישום בספרי הקבורה זיהינו בוודאות את קברו של בעלה, מורדו אלעזר, שנקבר סמוך לקברה, בשורה אחת מתחת. אף שמצבתו של סבא רבא לא שרדה את השוד, כל הפרטים הרשומים בספר הקבורה אימתו כי זה אכן קברו. הוא נקבר בי"ג בטבת תרס"ו
ינואר 1906.
למען הדיוק ההיסטורי, ראוי לציין כי אחד מניניהם של רחל ומורדו אלעזר השתתף בקרבות העקובים מדם במלחמת השחרור,באזור ירושלים,בקרב על המנזר בקטמון ובניסיון לפרוץ לרובע היהודי ולשחררו מידי הירדנים. הוא לא ידע, כמובן ,כי לא רחוק מאזורי הקרבות שהשתתף בהם כמפקד בחטיבת הראל של הפלמ"ח,קבורים סבתו וסבו של אביו, שנותר ביוגוסלביה.
כך הגיע לסיומו המוצלח, פרק של חיפושים, שערך עשרים ואחת שנים.
