הנזי ברנד (Hansi Brand ) ילידת 26/8/1912 בבודפשט (Budapest ) להוריה דניאל (דוד) הרטמן (Daniel (David) Hartmann ) ולאמה רוזליה לבית שטיינר (Rozália Steiner ). השם הנזי הוא כינוי והשם האמיתי הוא Hajnalka שבתרגום מהונגרית פרושו 'איילת השחר'. להנזי היו שתי אחיות: קרולין (לנקה) ואליזבט (בוז'י) ואח יוז'י. כולם היו בוגרים ממנה. הנזי גדלה בבית יהודי מסורתי. באמצע שנות העשרה לחייה נאלצה להפסיק ללמוד ולצאת לעבוד, ופתחה עם אחותה מפעל סריגה קטן שהתבסס על שתי מכונות סריגה שקבלו מדודתן ועל הידע שרכשו אצלה.
בשנת 1928 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", אבל פרשה ממנה תוך זמן קצר כדי להיות בין מייסדי נצ"ח (נוער ציוני חלוצי) שהשתלבה מאוחר יותר בתנועת ה- "נוער העובד".
ב- 30/10/1935 נישאה הנזי ליואל ברנד (Joel Brand ). בשנת 1938 נולד בנם הבכור מיכאל וכשנתיים אחר כך הבן דניאל.
לאחר הנישואין הורחב מפעל הסריגה ושגשג. כדי לעקוף את החוקים האנטי יהודיים מהשנים 1938 – 1939 נרשם המפעל על שם אחת העובדות במפעל, גברת נוצרייה ששמה Kovesdi אשר שמרה על האינטרסים של המשפחה בכל תקופת השואה.
בקיץ 1941 היו אחותה ובעלה בין היהודים חסרי האזרחות שגורשו מהונגריה ושמרביתם נרצחו בסוף אוגוסט 1941 באזור קמניץ פודולסק שבאוקראינה. הנזי יזמה את חילוצה של אחותה מהגירוש וזה היה ראשיתו של מפעל ההצלה שפעל בהונגריה בשנות המלחמה.
עוד לפני הגירוש של 1941 החלה הנזי בהגשת עזרה לפליטים יהודיים שהגיעו להונגריה מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומסלובקיה. ביתם של הנזי ויואל היה פתוח בפני הפליטים ורבים נעזרו בהם. מעיד על כך פרץ רבס (Perec Révész ) בספרו מול נחשולי רוע: "תמיד מוכנה להושיט עזרה לזולת המצוי מצוקה, בלי חשבונות ובלי לשקול את הסיכונים הכרוכים בכך". דיווחים דומים יש בספריהם של פליטים נוספים כמו יוסף קרונינסקי, חנה בנן נון ובעדויות של פעילי מחתרת בהונגריה כמו יוסף באומר.
במסגרת פעילותה למען הפליטים היא גייסה בעל בית דפוס שהכין עבורה טפסים של תעודות הונגריות אותן יכלו הפליטים למלא ובכך לספק להם את התיעוד הנדרש כדי לשרוד במקום.
במאי 1944 נשלח בעלה יואל ע"י הגרמנים לאיסטנבול והיא מונתה על ידי אדולף אייכמן (Adolf Eichmann ) להיות המקשרת בין היהודים לבינו ובנוסף הובהר לה שהיא וילדיה הם בני ערובה להבטיח את שובו של בעלה משליחותו. ב- 27/5/1944 נעצרה הנזי על ידי הבולשת ההונגרית אחרי שבעל הדפוס שהכין עבורה את הטפסים לזיוף מסמכים נעצר ואחרי עינויים קשים הסגיר אותה. הבולשת ההונגרית רצתה לקבל ממנה מידע על מפעל זיוף המסמכים ועל שליחותו של בעלה לאיסטנבול (Istanbul ). בזמן מעצרה היא החזיקה בביתה את המזוודה שהכילה את הציוד של מפעל זיוף המסמכים אבל ההונגרים לא מצאו אותה. היא נחקרה, ועונתה ע"י ההונגרים אך לא גילתה דבר.
הגרמנים באותו זמן חששו מחשיפת פרטי שליחותו של יואל להונגרים ולכן זכתה שתיקתה בחקירה להערכה רבה מצידם ובזכות זאת נמנעו מרציחתה ומרציחת ילדיה למרות שבעלה יואל לא חזר משליחותו.
לאחר שחרורה מהמעצר ההונגרי הצטרפה לצוות ההקמה של מחלקה A של הצלב האדום שם הייתה מנהלת אגף האספקה. מחלקה זאת עסקה לכאורה בטיפול בהגירת ילדים אבל בפועל עסקה בהצלתם. במסגרת זאת סייעה בהקמה ובקיום של בתי הילדים שהוקמו בחסות הצלב האדום וכן במציאת מקורות אספקה לריכוזים יהודיים נוספים בבודפשט לרבות הגטו ו"בית הזכוכית". בתחילת ינואר 1945 הסתתרה יחד עם שני בניה אצל משפחה נוצרית, עד שהעיר שוחררה על ידי הצבא האדום ומיד אחרי השחרור של פשט (אמצע ינואר 1945) ותוך כדי הקרבות על בודה (חלקה המערבי של העיר) חידשה את פעילותה כדי לספק מזון ליהודי בודפשט שרבים מהם גוועו ברעב בזמן הקרבות.
המשפחה כולה עלתה ארצה מיד אחרי המלחמה, תחילה לקבוץ גבעת חיים ואחר כך השתכנה בתל-אביב.
ספרים (רשימה חלקית בלבד)
דוד גור, "אחים להתנגדות ולהצלה", קבוץ דליה: העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, עמ' 67-68.
יואל ברנד, "בשליחות נידונים למוות", הוצאת עיינות, 1957.
הנזי ויואל ברנד, "השטן והנפש", הוצאת לדורי, 1960.
דניאל ברנד, "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף", הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2017.
אשר כהן, "המחתרת החלוצית בהונגריה 1942-1945", הוצאת הקיבוץ המאוחד 1984.
אשר כהן, "לדמותה של 'ועדת העזרה וההצלה' בבודאפשט בראשית דרכה", ילקוט מורשת כ"ט (1980);
Randolph L. Braham, "The Politics of Genocide", Columbia Universiy, New York, 1994, p. 989, 1071/2, 1086-1091, 1132.
פרץ רבס, מול נחשולי הרוע, קבוץ דליה, מערכת, 2001, עמ' 73.
שרון גבע, רעייתו של יואל ברנד, יד ימינו של קסטנר, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 235 – 247.
מקורות אחרים
בילי מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מוסף סופשבוע מעריב, 25.11.1994
יהודה באואר, מעריב 13/10/2017, (בתגובה לספרו של דניאל ברנד 'במלכודת הרשע, האדישות והסילוף'): "נכון הוא, לדעתי, שהיא הגיבורה האמיתית: היא הייתה זו שדחפה את קסטנר לכל פעולותיו, היא הייתה זו שעונתה על ידי ההונגרים (ולא קסטנר) ועמדה מאחורי בעלה גם כשלא חייתה איתו. מישהו צריך פעם לאסוף את השברים ולכתוב עליה ביוגרפיה."
