גאניטש
"רחוב אחד וצר היה בגאניטש ומשני צידי הרחוב בתים
קטנים בנויים מעץ ומהם עתיקים הנראים כעומדים
ליפול ברוח מצויה. קרוב למאתיים משפחות, כאלף
וחמש מאות נפשות, חיו בבתים אלו לפני השואה.
היהודים חיו במרכז העיירה ואילו שכניהם הנוצרים גרו
בשדות, בהרים ובגבעות מסביב לישוב." 1
אמא עצמה העריכה את מספר היהודים שגרו שם בכשלש
מאות משפחות – תלמידי חכמים, ובעלי מלאכה שעמלו קשה
מאד לפרנסתם.
בתיאור שקראנו ניתן לחוש היטב את העוני ששרר במקום.
העוני, אוי העוני... מאז ומתמיד היה מר ונמהר וכואב ובעיקר
רעֵב...
יהודי גאניטש רובם היו עניים ואילו הגויים במקום, למרבה
הפלא היו עוד יותר עניים.
אם בימינו מקובל למדוד את העוני בקווים או באחוזים,
ולהעריכו עפ"י מספר החוגים אליהם ניתן לרשום את הילד או
עפ"י מותגי הנעליים אותן ינעל או לא ינעל, הרי ששם בעיירות
מזרח אירופה של המאה הקודמת היתה משמעות העניין
לעיתים קרובות – לדאוג לארוחה הבאה, לדאוג לנעליים,
למעיל וכו' - להיות או לחדול.
"ממה התפרנסו אנשי העיירה? ...זו היא שאלה קשה
שאין עליה תשובה לכאורה. פשוט חיי ניסים וחסדי ה'!
ואם יש את נפשך לפתור חידה זו בלשון בני אדם, הרי
אפשר להצביע כי על הרי הקרפאטים היו יערות
1 "נרות לקדושי עליון" /יהודא יואל דויטש
4
ויהודים כרתו את עצי היער ועסקו במסחר עצים.
בגבעותיהם היו שדות תבואה ואילני פירות והם עסקו
בחקלאות בעצמם, או מסרו את שדותיהם לשכניהם
הנוצרים לאריסות. עסקו גם במסחר – פירות, בהמות
גסות ודקות. היו גם בעלי חנויות ואנשי מקצוע –
סנדלרים, נגרים, חייטים וכו'. חיים קשים ומרים היו
מנת חלקם בששת ימי המעשה, ברם, עם כניסת
השבת פשטו צורה ולבשו צורה אחרת ובבתיהם שררו
שלום ומנוחה שמחה וחדוה."
אם תשאלו באיזו מדינה שכנה אותה עיירה? מסתבר
שהתשובה איננה חד משמעית. תלוי מתי נולדת. מאחר
ומדובר באזור גבול בין כמה מדינות שמדי פעם לחמו זו בזו,
הועברה השליטה בו מיד ליד מספר פעמים. כך קרה שאמא
נולדה לכאורה בצ'כיה אך האוכלוסייה במקום היתה
אוקראינית וכך גם שפת הרחוב. בעוד אמה קריינדל שנולדה
באותה עיירה ב-1901 גדלה תחת שלטון אוקראיני עד
מלחמת העולם הראשונה. מאז מלחמת העולם השנייה
משתייך האזור שוב לאוקראינה.
5
סיפורים מבית אמא
ראש חודש אלול תרפ"ה - 19 באוגוסט 1925
אותו לילה היה סוער במיוחד בגאניטש. סבא אפרים ניסה
במאמץ רב לסגור את החלון, אך הרוח הסוערת, הסוררת,
משכה אותו החוצה וכמעט שהצליחה להפילו. בתו קריינדל,
אשה צעירה בסוף הריונה שצפתה במחזה נבהלה מאד ומיד
פקדו אותה צירי לידה. בקושי הצליחו להביא את המיילדת
בסערה הזאת, אך סוף טוב הכל טוב – הלידה עברה בשלום
ובשעה טובה נולדה אמנו פרל – פנינה, בת שניה לשבתאי
וקריינדל קליין – פרוימוביץ' ואחות לשרה רבקה בת השנה
ומחצה.
באותו לילה עבדה המיילדת שעות נוספות ובעיירה נולדו שלש
בנות.
סבא שבתי קליין וסבתא קריינדל לבית פרוימוביץ' נישאו
בטקס יהודי כדת משה וישראל. אלא שחופה וקידושין לא היו
מוכרים כנישואין אצל השלטונות, ומשום כך במוסדות רשמיים
כגון בי"ס נקראו הבנות בשם הנעורים של אמן – פרוימוביץ'
למרות ששמן האמיתי היה קליין. תופעה זאת היתה נפוצה
בכל קהילות ישראל.
כאמור, שנות הילדות עברו על אמא בגאניטש, בחיק
משפחתה הענפה שהיתה לדבריה מאד מאד חמה ואוהבת.
כמקובל באותם ימים התגוררה בבית סבה וסבתה, שם
הספיקה לשמוע סיפורים על הדורות שקדמו לה.
כדוגמת אותו סיפור אודות הוריה של הסבתא רבה שנקראה
שרה רבקה, שחשקה נפשם לעלות אל ארץ חמדת אבות,
למות בה ולהיקבר באדמתה, אלא שנתקלו בבעיה – היתה
להם בבית ילדה בת שתיים עשרה, ואילו ארץ ישראל של
6
מחצית המאה השמונה עשרה לא היתה מקום ראוי לגדל בו
ילדים.
מה עושים? חושבים על פתרון יצירתי - במקום לחגוג לילדה
בת מצוה החלו לחפש עבורה חתן. והנה נמצא בכפר בחור
מתאים בשם ברוך שכבר מלאו לו שש עשרה, אך אוי לאותה
בושה- הכלה פסקה שאין הוא מוצא חן בעיניה וכך כשהגיע
החתן המופלג לטקס "התנאים" נעלמה לה הכלה.
חיפשו וחיפשו ולא מצאו. כשעלו לעליית הגג להביא את
הלחמניות שאפו מבעוד יום מצאו אותה שם. אביה נזף בה:
"את יודעת מה טוב לך??" והחתונה נקבעה על אפה ועל
חמתה.
לאחר החתונה הגשימו ההורים את חלומם ועלו לארץ הקודש
והזוג הצעיר נשאר להתגורר בבית הורי החתן. אין טלפון, אין
מטוסים, שרותי הדאר היו כנראה האמצעי היחיד לשמירת
קשר כלשהוא עם ההורים. האגדה המשפחתית מספרת
שהבעל היה קורא לאשתו: "שורה רבקה, בואי תדליקי נרות,
אחר כך תוכלי להמשיך להתגלש על השלג עם החברות
בחוץ..."
בגיל ארבע עשרה ילדה שורה רבקה את בתה הראשונה. ועוד
סיפרו יודעי דבר שהזוג המאוד צעיר הזה חיו יחד כמו זוג יונים
במשך שבעים ואחת שנים ונפטרו באותו חודש.
סיפור נוסף שסופר במשפחה היה אודות הסבא והסבתא
שהגיעו מחסידויות שונות – היא מחסידות ויזניץ' ואילו הוא
חסיד ספינקא (או שמא להיפך...). יום אחד הגיע לעיירה הרבי
של משפחת הסבתא. "צדיק בא לעיר" הכריזו הפשקווילים או
פשוט פשטה השמועה וסבתא ביקשה מבעלה שילך לרבי
שלה עם "קוויטעל" (פיתקאות עם בקשות אותם נהוג להגיש
לרבי לקבלת ברכה). הבעל סרב בכל תוקף - "זה לא הרבי
7
שלי" אמר לאשתו אך סבתא לא ויתרה ולאחר ויכוחים ודמעות
התרצה הסבא והלך אל הרבי. כשמסר את הקוויטעל לרבי
(שלה...) הביט בו הרב ואמר "אני רואה על הקוויטעל הזה
שהיה ויכוח בבית: הרבי שלי, הרבי שלך... מה זה משנה?
כולנו בני אדם!..."
הבעל הנפעם חזר הביתה ואמר לאשתו: "מעכשיו תמיד
כשהרבי שלך יבוא אלך אליו!"
סבא אפרים פרוימוביץ שבביתו גדלה סבתא פנינה, בא להוריו
כשמלאו לו שמונה עשרה והכריז על רצונו להתחתן. "בסדר
גמור" השיבו ההורים, "נפנה לשדכן ונמצא עבורך כלה
מתאימה". אלא שכאן הפתיע אותם בנם ובישר להם, בניגוד
למקובל באותם ימים, שכבר בחר את הכלה – פייע בת
השכנים היא שמצאה חן בעיניו ואיתה הוא מבקש להקים בית.
ההורים לא התלהבו מהרעיון. אחרי הכל, משפחת פרוימוביץ'
היתה אמידה יותר ואפרים הצעיר נחשב לתלמיד ישיבה
מבטיח ועם נתונים כאלה היו בטוחים שניתן למצוא שידוך
מכובד יותר עבורו (ועבורם...) אך החתן הצעיר סרב
להשתכנע והשידוך יצא אל הפועל.
מספרים שבתקופת האירוסין הלכה הכלה פייע לשאוב מים מן
הבאר ופגשה שם להפתעתה את חתנה המיועד. מרוב מבוכה
ובלבול זרקה את הדלי וברחה.
לימים הסתבר שסבא אפרים אכן עשה עיסקה טובה – סבתא
פייע התגלתה כאשה חרוצה ובעלת תושיה שבמהלך השנים
חסכה והצליחה להרחיב את שטח הבית והחצר. סבא העריך
מאד את אשתו ונהג לומר שבסופו של דבר היה לו יותר מאשר
לאלה שנישאו לבנות אמידות.
8
אפרים ופייע הקימו משפחה לתפארת. נולדו להם ששה ילדים
אך פקד אותם אסון כבד. כשקריינדל הקטנה, הסבתא שלנו
היתה בת שלושה חודשים פרצה בעיירה מגפת דיפטריה.
(מחלה שאנחנו ב"ה מכירים רק מפנקס החיסונים.) שלוש
מבנותיהם חלו במחלה הנוראה- שתי הבנות הגדולות שהיו אז
כבנות 8-10 והתינוקת הרכה קריינדל. הרופא ניבא כי הילדות
הגדולות תחזקנה מעמד אך הקטנה לא תשרוד. המציאות
היתה הפוכה – שתי הגדולות נפטרו באותו שבוע ואילו
קריינדל הקטנה הבריאה. כנראה העובדה שעדיין ינקה חיזקה
את מערכת החיסון ואת היכולת שלה לשרוד. באבע פייע
מיאנה להינחם וכל חייה בכתה על הבנות שאבדו לה. מבין
ששת ילדיה נותרו בחיים (באותו שלב ...)ארבעה – שני בנים
ושתי בנות.
הבן הבכור היה עזרא שהיה תלמיד חכם גדול. אמא סיפרה:
"יש אחד מגאניטש בפתח תקוה, הוא זוכר אותו 'איזה יהודי,
איזה יהודי חכם, איזה תלמיד חכם הוא היה.' הוא היה מעביר
שיעורים בשבתות וכולם באו לשמוע אותו."
הפרנסה בחוץ לארץ היתה מאד קשה ולא היו אפשרויות רבות
לתעסוקה. אותו עזרא היה מלמד בישיבה, אלא שהישיבה
היתה מרוחקת ממקום מגוריו והוא היה מגיע הביתה לגאניטש
רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. ילדים לא היו לו ובכל
זאת נותרה אשתו לגור לבד בעיירה בקירבת בני משפחתו.
מדוע לא הלכה בעקבותיו? כי ככה היה מקובל אז, גם אם
קשה לנו היום להבין את אורח החיים הזה שכל כך שונה ממה
שאנחנו מכירים בימינו. עזרא לא היה מקרה יוצא דופן. אנשים
רבים היו עוזבים את ביתם לתקופות ארוכות לצרכי פרנסה.
בנם השני של אפרים ופייע היה שלמה שהיה אב לששה
ילדים, ואחריו אסתר שאף היא היתה אם לששה.
9
הבת הצעירה היתה כאמור קריינדל - הסבתא שלנו.
קריינדל גדלה ונישאה לשַבְּתַי, שכונה 'שפס', ציוני נלהב יפה
תאר, עם זקן "כמו של הרצל" שאף תרם כסף לרכישת אדמות
בארץ ישראל. גם הזוג הזה הכיר באופן עצמאי מבלי להיעזר
כמיטב המסורת בשדכן. שתי בנות נולדו להם – שרה ופרל,
הלא היא אמא שלנו. זמן קצר לאחר הולדת בתו הקטנה,
חלה האב בשחפת. הרופאים ציוו עליו לעזוב את הבית לבל
ידביק את בנותיו הקטנות. הוא עשה כמצוותם ועבר לגור אצל
אמו בוולחוביץ', כפר הסמוך לגאניטש. שם, כל עוד מצבו
הרפואי איפשר לו, עבד במקצועו כפחח ויחד עם זה עסק גם
במסחר ובלימוד תורה. למרות הריחוק מהבית שנכפה עליו
המשיך להיות מעורב בגידול הבנות ובחינוך שלהן. לעיתים
קרובות היה מגיע לביקור משפחתי וחרף העובדה שלא היה
עשיר נהג תמיד להביא איתו מתנות. אמא סיפרה שהוא אהב
שלשתיהן יש את אותם עגילים. אם עגיל אחד הלך לאיבוד
החליפו את כל הארבעה...
היתה לו סבתא, שכאשר היתה חולה היה סוחב אותה על
הידים והיא בתגובה אמרה – "הוי נכד שלי, למה אתה צריך
לסחוב אותי? אני כבר כל כך זקנה"
סבא שבתי שהיה מודע למחלתו ענה לה בכאב "הלוואי ואזכה
להגיע לגיל שלך..."
מי שהתגוררה עם משפחתה מול בית המלאכה בו עבד סבא
שבתי היתה חיה פוקס המוכרת לנו כ"דודה חיה" שזוכרת עד
היום את ביקוריה של סבתא קריינדל עם בנותיה אצל האבא
בוולחוביץ'. לימים יפגשו אמא ודודה שרה עם דודה חיה
באיטליה טרם עלייתן ארצה. תהיה זו תחילתה של חברות
מופלאה וארוכת שנים משל היה ביניהן קשר דם.
10
עובדת היותו של שבתי ציוני גרמה לחילוקי דעות בינו לבין
חמיו - סבא אפרים שהיה חסיד ויזניץ' – חסידות שהאדמו"ר
שלה התנגד לציונות.
כשאמא ואחותה היו ילדות נפתח בגאניטש סניף של בני
עקיבא, תנועה שזה מקרוב הוקמה. מבין מאות ילדי הכפר
היהודים רק כעשרים היו חברי בני עקיבא וביניהם אמא ודודה
שרה שאביהן ממש עמד על כך שהן תלכנה לתנועה. אמא
היתה שרה לנו את ההמנון "יד אחים" במנגינה שונה מזו
המוכרת לנו. הקהילה היהודית בגאניטש לא הסתכלה בעין
יפה על מי שהשתתף בפעילות בתנועה הציונית הזאת. סבא
אפרים שהיה תלמיד חכם ומכובד בקהילה חזר מבית הכנסת
בוש ונכלם, לאחר שקיבל על הראש בגלל הנכדות הציוניות
שלו, אבל אבא שלהן לא ויתר ונוצרה בבית מהומה. לבסוף
החליטה הסבתא באבא פייע לצאת ולבדוק מהומה זו – על
שום מה? היא הלכה לסניף בזמן פעולה, עמדה בחוץ והציצה
בהיחבא. אז חזרה הביתה ואמרה – "אני לא מבינה מה רוצים
מהם... בסך הכל לומדים שם עברית ופרשת השבוע"...
לימים הסתבר כי בשל העובדה שאביהן התעקש על ההליכה
לבני עקיבא חרף הבושות שנגרמו למשפחה, הוא סלל בכך
עבורן את דרכן לארץ ישראל.
הכיצד? לאחר המלחמה כשאמא ודודה שרה עדיין חיפשו את
דרכן הן פגשו בבוקרשט את אליעזר שקדי, המדריך שלהן
מבני עקיבא והוא זה שהביא אותן לקבוצה איתה המשיכו את
דרכן ארצה.
למרבה הצער נפטר האב עשר שנים אחרי שחלה בשנת
1936בהיותו בן שלושים וארבע בלבד. סבתא והבנות נשארו
לגור כמו קודם אצל סבא אפריים וסבתא פייע.
11
סבא אפרים לימד אותן קרוא וכתוב בעברית, סידור וחומש,
וגם סבתא פייע היתה דמות מאד חשובה ומשמעותית בחייהן.
אמא סיפרה שלא אחת כשהיא ואחותה יצאו מן הבית בבוקר
מבלי לשתות חלב התייצבה באבע פייע בבית הספר עם מנת
החלב שלהן או ששלחה למשימה את סבא אפרים. היא תמיד
אמרה שצריך כח בעולם הזה...כמה שהיא התביישה אמא
שלנו... אבל תמיד היתה מוסיפה: "בזכות סבתא והחלב הזה
באמת החזקנו מעמד, דודה שרה ואני."
עוד סיפרה אמא שהם גרו קרוב לכנסיה ומעולם, כמובן לא
עלה בדעתם להכנס אליה.
הכומר, או כפי שכונה בפיה "הגלח" אהב להכנס ולשוחח עם
סבא אפרים בענינים שברומו של עולם. לפעמים היה משאיר
אחריו ספרים ומיד כשיצא הושמו הספרים האלו למעלה, רחוק
מהישג יד...
באבע פייע היתה ידועה כמומחית לתרופות סבתא ונודעה
כ"רופאה" של הכפר. רבים מהכפר, ביניהם גם גויים באו
לקבל ממנה עצה טובה או תרופה.
מספרים ששנה אחת בערב פסח, עמדו נשות העיירה והכינו
יחד מצות. לפתע פרצה לחדר ילדה וצעקה "בלימה מתה!"
הנשים רצו לביתה של בלימה וראו שאכן היא שוכבת ללא רוח
חיים.
מסתבר שכאבה לה הבטן ומאחר שבעבר שמעה כי יי"ש
מרפא כאבי בטן, שתתה לגימה הגונה והתעלפה. באו הנשים,
ניסו להעירה אבל כל מאמציהן עלו בתוהו.
מכיון שהחג הלך והתקרב, הזדרז אביה של בלימה לקרוא
לקברן שימהר לקבור את בתו בטרם יכנס החג.
12
סבתא פייע שהיתה כאמור מעין "רופאה" ביקשה לנסות
להחיות את בלימה... לעומתה, האב מוכה הצער דחק בה
ואמר שחבל על הזמן כי עוד מעט יכנס החג.
באבע פייע לא נכנעה. היא לקחה חלב חם והחלה להשקות
את הנערה ה"מתה". כף אחר כף ניגר החלב מהפה החוצה...
כולם היו עצבניים ורצו כבר לקבור אותה, אך סבתא פייע לא
התייאשה... לפתע הרגישה שהחלב נכנס פנימה וגרונה של
בלימה זע בתנועת בליעה. ואכן, לאחר עוד כמה כפות הקיאה
בלימה את החלב והיי"ש ובליל הסדר הסבה לשולחן עם כולם
כשהיא בריאה ושלמה.
את מה שלא הצליח היי"ש לעשות, הצליח היטלר ימ"ש...
בלימה נספתה באושוויץ.
לסבא שבתי היה אח מאמו ושמו יוסף שהיה אב לשלושה
ילדים. היו ביניהם יחסים קרובים ואף אמא זכרה אותו כדוד
טוב. בהתחלה התגורר בוולחוביץ' הכפר ממנו בא ובו גם
התגוררה אמם רחל ואחר כך עבר לעיר טייטש. לימים נלקח
יוסף למחנה עבודה ואשתו עם הילדים נותרו לגור בעיירה
אחרת. למעשה היו לו לסבא שבתי אחים נוספים או "חצאי
אחים" אבל לא את כולם הוא הכיר בשל המשפחולוגיה
הסבוכה – הן בשל העובדה שאביו נפטר ואמו התחתנה שוב
(ומנישואים אלו נולד יוסף) והן מכיון שאביו היה נשוי קודם לכן
והיו לו ארבעה ילדים מנישואיו הראשונים, איתם לא היה לו
קשר. הבלאגן המשפחתי הזה הוליד את הסיפור הבא כפי
שסיפרה אותו אמא:
"דודה אחת שחיה בבִּישְטֶנֶה, אחת העיירות באותו אזור
הזמינה את אבא לשבת. הוא היה אז בן שש עשרה בערך.
הוא נסע ברכבת וכשירד, ירדה גם אשה עם ילד על הידיים
ומזוודה. הוא הציע לה עזרה והם הלכו כשהוא נושא את
13
המזוודה שלה. אז התנצל ואמר שהוא צריך לעזוב אותה כי
לבית הזה הוא נכנס. האשה אמרה לו – גם אני נכנסת לכאן.
כשנכנסו שניהם לבית התברר להם שהם אחים. הדודה
המארחת כנראה יזמה את ההזמנה כדי להכיר ביניהם. עם
אותה אחות נשאר אח"כ קצת קשר".
מלבד הסיפורים ששמעה בבית הוריה ביקשנו לשמוע מאמא
על זכרונותיה שלה מגאניטש שלפני המלחמה וכך פחות או
יותר נשמעו הדברים מפיה:
"היו תקופות מאד קשות בזמן האחרון. ממש לא היה מה
לאכול. אנחנו עוד היינו במצב יותר טוב – היה לנו גן עם
ירקות, עם תירס ופרה שנתנה חלב בשפע וחלקו נמכר
לשכנים.. אבל רוב האנשים רעבו, רעבו... היו רעבים.
אחר כך במלחמה ממש לא היה כלום, כלום. נתנו על כרטיסים
רבע קילו לחם... לא היה מה לאכול.
היתה לי שם חברה. קראו לה פרל והיא היתה כמו אחות
תאומה. גרנו בית ליד בית ולא יכולנו להיות אפילו שעה אחת
בלי השניה. לפעמים היינו מסתכסכות אבל האמהות שלנו היו
צוחקות מפני שאחרי חצי שעה היא היתה באה ואומרת: "אני
רוצה להשלים." לא יכולנו להיות ברוגז אפילו שעה. אהבנו
מאד אחת את השניה. היו עוד חברות שמאד אהבתי אותן...
היו חוויות יפות וגם קשות כי המצב הכלכלי היה מאד קשה.
לא רק אצלנו שהאבא היה חולה ואח"כ נפטר כשהייתי בת
14
אחת עשרה. זאת היתה מכה שפגעה בכל היהודים. נדיר היה
למצוא משפחה שלא היו להם בעיות פרנסה.
גם הגויים סבלו והיו ביניהם משפחות שהיו עניות אף יותר
מהמשפחות היהודיות, אלא שהם עבדו בכל מיני עבודות
שיהודים לא הורשו או לא רצו לעבוד בהן.
ילדים היו שם - כמה שהקדוש ברוך הוא נתן אז היה. היתה לי
חברה שהיו להם שנים עשר ילדים וגרו בחדר אחד שגודלו
בערך כמו הסלון שלנו. היו להם מיטות כאלה שבערב היו
מיטות ובבוקר סגרו אז זה היה שולחנות. וככה גרו משפחות
של עשר ושניים עשר ילדים ולא הדיור היתה הדאגה. היתה
דאגה שאין פרנסה.
למשפחה עם ילדים היה צריך לקנות נעליים וביגוד וזה היה
ממש קריעת ים סוף. מילא ליומיום היו קונים איזו חתיכת לחם
וחלב, אבל לקנות ביגוד זה היה מאד קשה.
החיים היו בדרך כלל מאד קשים... כמה קשה עבדו האמהות
– לא היו מים בבתים, היו צריכים לשאוב מים מהבאר ואת
הלחם היו צריכים לאפות. אמא שלי היתה קמה ביום ששי
בשתיים וחצי לפנות בוקר לאפות לחם.
לשבת עשו חלות מקמח לבן אבל לכל השבוע עשו לחם מקמח
תירס ואת זה אכלו. ואם זה לא הספיק לסוף השבוע היו
מבשלים עוד דייסות מתירס.
כל זה היה עוד בזמנים שנקראו הזמנים הטובים – בזמן
הצ'כים.
אני הלכתי לבי"ס צ'כי והיה טוב. היו רק יהודים ויהודיות בבית
הספר הזה אבל המורים היו גויים. היינו בדרך כלל שלושים
וששה ילדים יהודים בכתה אבל לצערנו בשנים שאחרי
15
המחנות לא מצאנו יותר משלושה – ארבעה... אלה מי
שנשארו. היו לי חברות טובות בילדות וזה נכנס לי ללב."
ועוד סיפור שסיפרה אמא על גאניטש:
"העיירה גאניטש היתה בקירבת נהר והיהודים שם חיו
ברחובות התחתיים ודאגו לעקוב ולראות שהנהר לא עולה על
גדותיו. פעם היה שיטפון והנהר עלה על גדותיו. כל המשפחות
שגרו למטה הספיקו לברוח חוץ ממשפחה צעירה, זוג עם
תינוק שלא הצליחו לברוח בזמן. הם עלו עם התינוק על העץ
והיו שם שעות רבות, אולי אפילו יותר מיום. במשך כל הזמן
עקבו אחריהם מרחוק, אך אי אפשר היה להתקרב אליהם עד
שהמים ירדו קצת ואז הצליחו לחלץ אותם. הרבה משפחות
איבדו את ביתם בשיטפון הזה ואין ביטוח, והממשלה לא
משלמת פיצויים... המשמעות היתה להשאר באמת ללא קורת
גג. כמעט כל המשפחות הצליחו איכשהו להסתדר חוץ
ממשפחה אחת גדולה, בעלת תשע נפשות שהיתה להם בת
בעייתית. הם הסתובבו והסתובבו ולא נמצא להם פתרון
קבוע."
"איך הסתיים הסיפור?" שאלנו את אמא, וזאת היתה
תשובתה:
"נו, ומה אתם חושבים? גויה לקחה אותם אליה הביתה! הם
היו אצלה עד שגרשו את היהודים..."
16
העבודה בטייטש
כשפרצה המלחמה ב- 1939 עבר השלטון בסביבות גאניטש
לידי האוקראינים ולאחר חצי שנה ב- 1940 נכבש האזור ע"י
ההונגרים. המצב הכלכלי שגם קודם לכן היה גרוע, הלך והורע
מיום ליום ואמא שהיתה אז ילדה בת 14 בלבד נרתמה בליית
ברירה למאמץ ויצאה לעבודה בעיר טייטש על מנת לסייע
לאמה האלמנה.
במשך שנים נמנעה מלספר לנו אודות אותה תקופה שהיתה
מן הסתם קשה מאד עבורה, אך לבסוף סיפרה לנו את הסיפור
הבא:
"נוצר מצב שהכל היה על תלושים. התחילו לאט לאט לתת
לחם וקמח על תלושים. מה שנתנו לחודש היה מספיק אולי
לשבוע. זו היתה כמות קטנה מאד אז היו צריכים לארגן משהו.
אני הייתי אז בת ארבע עשרה בקושי... אפילו לא ארבע
עשרה. אמא היתה אלמנה וראיתי כמה קשה לה. דודה שרה
למדה אז תפירה והיתה צריכה לגמור את הלימודים. אני
נסעתי אז לעיר ונעשיתי פשוט מאד עוזרת בית. אני לא
מתביישת בזה.
גמרתי כבר את בית הספר כי אצל ההונגרים למדו רק עד גיל
ארבע עשרה. התחלתי לעבוד אבל שם לא עבדו כמו כאן לפי
שעות... לא! שם עבדו מארבע – חמש בבוקר עד מאוחר
בלילה. כן, כן... עבדתי עבודת פרך. עבדתי עם ילדים ואחר כך
עברתי לעבוד במקום שלא היו בו ילדים קטנים שם עבדתי
במשק בית – לבשל, לנקות, לרחוץ כלים, לשטוף רצפות
ולשאוב מים ומה לא, מה לא?? היתה שם משפחה גדולה
והיו עבודות בלי סוף וכמובן גם כביסות... לא היתה שם
מכונת כביסה כמו כאן. פעם בכמה שבועות לקחו כובסת, אבל
יחד עם זה גם אני עבדתי קשה. ואחרי הכביסות לקפל ולגהץ.
17
משק הבית שם היה הרבה יותר קשה. אם אמא שלי היתה
רואה איך פה עובדים קל היא היתה אומרת שהמשיח הגיע...
הייתי קמה ביום ששי בשתיים וחצי בלילה ללוש בצק... בסך
הכל הייתי בת ארבע עשרה.
בעלת הבית היתה רבנית אחת... שתסלח לי...עבדתי מאד
מאד קשה.
זה היה בעיר טייטש כחמשים קילומטר מגאניטש. גרתי שם
ופעם בחצי שנה קיבלתי חופש לשבת. זהו!"
ואם חלילה נטעה בהבנת הקושי הרב שאפיין את העבודה
(שלא לומר עבדות...) בטייטש חתמה אמא את סיפורה זה
במשפט המסכם: "מה זאת אומרת? היה מאד קשה. עבודות
קשות. עבדתי מאד קשה".
בהגיעה לגיל שש עשרה החליטה אמא כי איננה מוכנה
להמשיך עוד לעבוד קשה כל כך גם אם יהיה עליה להסתפק
באכילת חתיכת לחם פעם ביום בלבד. אחותה, הדודה שרה
סיימה זה מכבר את לימודי התפירה והחלה לעבוד וגם היא
חשקה נפשה לשוב הביתה וללמוד לתפור. "היה לי מאד קשה
וראיתי שאני פשוט מאד מתנוונת. אני עובדת ואחר כך נופלת
כל כך עייפה, ואין לי שום דבר רוחני, לא חברות ולא שום
משהו..."
18
הגירוש הראשון
בקיץ 1941, בעודה עובדת ומתגוררת בטייטש ארע גירוש
היהודים הראשון באזור. כעשרים אלף איש נשלחו ע"י
ההונגרים לגליציה ורק בודדים שבו משם. גם הרבנית
שבביתה עבדה הועלתה עם ילדיה לרכבת בעיצומו של יום
השבת. אמא עצמה ניצלה בדרך נס מגורל דומה. מאחר ורק
עבדה שם ולא היתה תושבת המקום הוחלט למזלה הרב שלא
לצרף את העוזרת אל המשלוח.
עשרות אלפי היהודים שהגיעו למחוז קמיניץ פדולסק
שבגליציה נספו שם במיתות שונות ומשונות. הם הושלכו שם
בקור ללא קורת גג וללא מזון. אמא סיפרה בדמעות על הדוד
שלמה עם ילדיו והדודה אסתר עם ששת ילדיה שמצאו שם
את מותם. היו לו לשלמה שלושה בנים ושלש בנות. הבת
הגדולה שהיתה בעצמה כבר אם לארבעה נשארה בבית עד
לגירוש הבא בשנת 44...
לא ידוע כיצד ניספו – מי במים ומי באש, מי ברעב ומי
במגיפה...?? מי הושלך אל הנהר? ומי נורה אולי בבאבי
יאר?? מה שידוע זו העובדה שלא חזרו.
ברוך, הבן השני של שלמה, שהיה בחור מאד אינטיליגנט
שירת במחנה של יהודים במסגרת הצבא ההונגרי והיה מאד
מקובל שם. כשגילה שהוריו נלקחו סיפר זאת בבכי לקצין
ההונגרי וקיבל אישור מיוחד לצאת לחפש את משפחתו
האבודה ברחבי גליציה.
הוא יצא לדרך ועבר בכל המחנות בהם היו יהודים אך לא
הצליח למצוא את הוריו. לעומת זאת פגש את הדודה אסתר
ומשפחתה אותם מצא מורעבים באחד המחנות. הוא קנה להם
קצת אוכל והביא להם לתוך המחנה. לימים נלקח ברוך למחנה
עבודה ושם נספה במגיפת טיפוס.
19
"דודה אסתר ומשפחתה, סגרו אותם בגטו בקולומיי ולא נתנו
להם לאכול שום דבר עד שגוועו ברעב. רק בת אחת, יהודית
קראו לה, היא נשארה בחיים וחזרה, רק היא איך שהוא
ניצלה. אני לא יודעת איך, שילמו כסף... נתנו כסף לגוי אחד
שילך להביא... אז הוא הביא את הבחורה... היא היתה בגילי.
היא היתה יפהפיה של בחורה, כזה יפהפיה לא רואים...
היא סיפרה מה קרה איתם. לקחו אותם לגליציה, בפולניה. הם
היו בגטו בקולומיי ושמה נפטרו כולם, מרעב.
היא חזרה הביתה ולא היה לה אף אחד אז תקופה מסוימת
היא היתה אצלנו. איך שהגיעה מסכנה, אני לא יכולה לספר.
חולה, נפוחה, מלאת פצעים. חולה נפשית וחולה גופנית. היא
חזרה הביתה מאד שבורה. אמא שלי, מה שהיה היא נתנה
לה. היתה אז מלחמה ולא היה מה לאכול כמו עכשיו. אם
תרנגולת הטילה ביצה, היא נתנה רק לה. גם בגדים – אמא
הוציאה את כל השמלות מהארון ומה שהיה תפרה לה שיהיה
לה מה ללבוש. אנחנו היינו צעירות בערך בנות שש עשרה –
שבע עשרה וקצת קנאיות. לא הבנו את אמא שרצתה לפייס
את הילדה היחידה שנשארה מאחותה, שתהיה מרוצה,
שתבריא.
אחר כך היא הבריאה איכשהוא והלכה לגור בבית שלה בכפר
אחד לא כל כך רחוק מאתנו. היא עוד הספיקה להתחתן
ולהיות בהריון עד שנלקחה ע"י הגרמנים בשנת 44 לאושוויץ
ושם נשארה..."
כשברוך, בנו של שלמה יצא לגליציה לחפש את משפחתו
התעוררו בלבו של סבא אפרים תקוות שאולי ימצא אותם ויביא
אותם הביתה. אך כשחזר ברוך בידיים ריקות וסיפר את מה
שראה ושמע שם קיבל סבא התקף לב ונפטר. לפחות זכה
למות בביתו ולא להישלח עם כולם לאושוויץ... באבא פייע
נפטרה כחמש שנים קודם לכן בשנת 1937.
20
בשנת 1941 כשגורשו לגליציה מחצית מתושבי גאניטש היתה
אמא עדיין בטייטש. כשחזרה הביתה גילתה כי כל חברותיה
אינן עוד ומצאה את עצמה בבדידות נוראה.
"אחר כך נשארתי בלי אף אחד עד 1944. אז הייתי בבית אבל
זה היה מאד קשה. דודה שרה עבדה ו...אני לא יודעת. לא
יכולתי ללמוד שום דבר. לא היה לי נעליים ולא ביגוד ולא כלום.
הייתי בבית איזה שנה וחצי שנתיים. נשארתי ממש בלי
חברות. כמה סבלתי, כמה בכיתי על זה. השעמום אכל אותי.
באה שבת ולא היה עם מי לצאת, עם מי לבלות, עם מי לדבר.
הייתי כל כך ממורמרת, משהו נורא. לא היתה לי אף חברה.
גם את החברה הטובה שלי פרל והמשפחה שלה לקחו. אתם
יודעים מה זה שעמום? אף חברה! יום ולילה בכיתי... פשוט
מאד התגעגעתי אליהן. שמעתי על גורלן המר, מה שקרה שם
– שמתו ברעב והרגו ושחטו וחלק זרקו לנהר ה"דנייסטר"
הגדול וטבעו שם והיו כאלה שפשוט ירו בהם... הייתי בבית
אבל זה כבר לא היה הבית שהתגעגעתי אליו..."
21
גטו מונקטש
"במאי 1944, תיכף אחרי פסח, אספו אותנו לגטו. הגרמנים
נכנסו להונגריה ואז כבר ידענו שזה הסוף."
כך פתחה אמא את סיפור גירושם לגטו שהיה בעצם תחנת
מעבר בדרכם אל הנורא מכל – אושוויץ. באותה שנה הרוסים
כבר עשו את דרכם לאזור והיתה תקווה שהם יספיקו לכבוש
את המקום בטרם יגיעו הגרמנים, אלא שלמרבה הצער לא כך
היה. חג הפסח של שנת תש"ד סימל עבורם את המעבר
הנורא מחרות לעבדות... בתחילת חודש ניסן ידעו כבר
שהגרמנים כבשו את בודפשט בירת הונגריה, ועוד לפני החג
הגיעו השמועות הרעות "אוספים את היהודים..."
גם אם לא ידעו מה בדיוק יעלה בגורל אלו שאוספים אותם, לא
היו אופטימיים.
"לא חשבנו דברים טובים, בכלל לא חשבנו... כשהגרמנים
תפסו את המקום והתחילו לאסוף אותנו, אז ידענו שלא מחכים
לנו דברים טובים. תיכף התחילו לאסוף לגטאות את היהודים
ולשלוח אותם לאושוויץ". בטרם תבוא עליהם הרעה עשו ניסיון
נואש להסתתר. היה בור במעבה היער ששימש בעבר מקום
מסתור לגוי אחד שהמשטרה חיפשה במשך כמה שנים עד
שנתפס. שם החליטו לנסות למצוא מחבוא.
"קודם ניסינו להתחבא. גם אני , גם אמא, גם אחותי ועוד כמה
משפחות התחבאנו בבור באדמה... כשהתחילו לאסוף את
היהודים אנחנו נכנסנו לשם והתחבאנו. אבל מה? לא עבר
הרבה זמן והגויים הלשינו. לא יכולנו לשבת כל הזמן בבור
הזה. צריכים מים, צריכים אוכל, צריכים שירותים. זה לא
הולך... אז יצאנו אני ואמא ואחותי, הלכנו לאיזה גוי לבקש
עזרה. היינו ידידים... איזה ידידים? אין ידידים גויים. חושבים
שיש אבל אין! אז יצאנו ותפס אותנו אחד שהכרנו שהיה גם
22
בצבא ההונגרי במדים. הוא תפס אותנו ביד ואמר לנו כך: 'בין
כה ייקחו לכם את הכל. יש לכם זהב? מה שיש לכם תנו לי.
למה לתת לגרמנים? תנו לי!'. לא ידענו בדיוק מה יהיה אבל
היה לו נשק, מה יכולנו לעשות? לקח... לאמא היו עגילים
טובים ואפילו סוודר טוב שמצא חן בעיניו הוא לקח מאמא.
ישבנו שם אולי שבוע ימים בבור הזה, אחר כך ראינו שזה
בלתי אפשרי ויצאנו משם. התחלנו ללכת הביתה, מה שיהיה
יהיה. הגיעו המשטרה, צֶ'נדֶרֶה קראו להם. הם הגיעו ליער
ותפסו אותנו. סגרו אותנו ולא יכולנו כבר לצאת. אספו אותנו
בעגלות ולקחו אותנו קודם נדמה לי לעיירה טארסו ומשם
למונקאץ'.
בגטו במונקאץ' היינו בערך חמשה שבועות. אני זוכרת את
המקום כמו היום. זה היה בעצם המקום שהצוענים עשו שם
לבֵנים. הקימו שם צריפים. אחד על השני בקומות. מקום קטן
מאד ואספו שם 25,000 יהודים. ומה עשו שם כל הזמן? רבו.
כל אחד הוציא את העצבים על השני.
היה מחסן של בית החרושת ללבנים. שם עשו אצטבאות
והכניסו אנשים - למטה, למעלה... אנחנו היינו בקומה שניה,
עם אמא ודודה שרה. לא היתה הפרדה בין גברים לנשים.
תחתינו היה "גר" רב אחד מעיירה בשם אוֹרשָווָה. אנשים שם
היו עצבניים. אם למעלה מישהו שפך קצת מים זה נשפך להם
על הראש והיו מריבות. אבל מה? הרב הזה שהיה בקומה
מתחתינו היה יהודי מאד עדין. אמא שלי כמובן נזהרה שלא
תשפוך משהו, שלא יפול משהו. אבל אם קרה פעם שמשהו
נשפך הוא אמר: נו, נו. זה לא נורא, קורה... הוא ראה שאנחנו
משתדלים.
אמא שלי שהיתה אשה שמאד לא רצתה לריב עם אף אחד
היתה מרוצה מזה שיש לה לפחות שכנים טובים. היא היתה
אומרת "ברוך ה' שלפחות לזה יש לי מזל, שלא רבים איתי..."
23
היינו כל הזמן תחת השגחה של גרמנים במדי ס.ס. ומדי פעם
נתנו משהו לאכול.
הייתי עם אמא ועם אחותי והיו שם עוד משפחות מהעיירה
שלי. עוד לפני שהעלו אותנו לרכבת הרביצו לגברים, חתכו
זקנים, חיפשו איפה הזהב? איפה הכסף?
אחרי חודש בערך הכניסו אותנו לרכבות... לקחו הכל וזרקו.
היה יהודי אחד שהיו לו שמיכות עם נוצות. הם קרעו הכל
ופיזרו את הנוצות לכל עבר, עשו צחוק.
האם התכוונו לחפש משהו? אולי... אבל זה כבר לא חשוב.
הכניסו אותנו לקרון כמו בהמות, צפוף צפוף. לא נתנו לנו מים
ולא כלום.
גם אוויר לא היה וכולם רצו להיות ליד הסדקים כדי להצליח
לנשום אוויר מבחוץ. אנשים סבלו מאד. היו כאלה שהתעלפו
והיו גם מקרי מוות."
ומלבד חוסר הנוחות המשווע היתה ההשפלה הנוראית של
העדר כל פרטיות -
" גם שירותים לא היו... היה איזה סיר באמצע לעיני הנשים
והגברים ואין ברירה אחרת... אשה אחת אפילו הלכה ללדת.
אל תשאלו...
נדמה לי שהנסיעה ארכה ארבעה ימים. לא ידענו לאן אנחנו
נוסעים. אנשים היו מאד עצבניים, לא שפויים. הרביצו אחד
לשני, צעקו צעקות, משהו שלא יאמן."
אושוויץ
לבסוף, לאחר כמה ימים של סיוט מתמשך עצרה הרכבת
בשערי הגיהינום – אושוויץ, שם קיבלו את פניהם חיילי אס.
24
אס גרמנים מלווים בכלבים מטילי אימה תוך שהם מרביצים
ליורדים מן הקרון.
" לא ידענו איפה אנחנו, לא ידענו כלום. הם סגרו את זה ככה
שאף בן אדם לא הצליח לצאת משם. כמו העולם הבא –
הכניסו לשם אנשים אבל אף אחד לא חזר... ואנחנו לא
ידענו...
אז אמרו: 'בחורות צעירות לחוד ונשים מבוגרות עם ילדים
לחוד...' ולא יודעת, לא הספקנו אפילו להגיד "צ'ק", אפילו
להגיד שלום... אמא הלכה לצד אחד ואנחנו לצד שני... וזהו...
זה היה תוך דקות. לא היה זמן בכלל לחשוב. אמא שלי למשל
היתה רק בת ארבעים ושלש ולא היו לה ילדים קטנים. היא
יכולה היתה לבוא איתנו אבל מי ידע? אמרו שאנחנו הולכים
לעבודה והן יוכלו לנוח באיזשהו מקום ללא עבודה, אז חשבנו
שזה לטובתה שהיא לא תצטרך לעבוד... מי חשב??"
עד כמה התמימות וחוסר הידיעה היו גדולים יעיד הסיפור הבא
שסיפרה אמא:
"בחורה אחת מהכפר שלנו, בחורה יפהפייה, איידל קראו לה,
אני זוכרת. היא אמרה לגרמני שהיא מבקשת ללכת לצד השני
כי אבא שלה הלך עם ילדים קטנים ואמא שלה הלכה למקום
אחר... אז הוא עשה לה "טובה" ונענה לבקשתה "לכי לצד
הזה"... והם הלכו ישר לקרמטוריום.
אתם מבינים? אילו לא היתה הולכת, היתה באה איתנו
ונשארת בחיים.
שלושה עשר חודשים היינו במחנות. על זה בעצמו צריכים
לכתוב ספר, איך עברנו את החודשים האלה. לא היו אנשים
שהצליחו לברוח מאושוויץ, לפחות לא בזמני. היו מקומות
אחרים מהם היו בודדים שכן ברחו.
25
הגענו... זהו! הכניסו אותנו לצריפים כאלה כשבכל צריף היו
מאות בנות צעירות. אולי היו שם כמה נשים בסביבות גיל
הארבעים, אבל לא יותר מזה. ה"מיטות" היו כמה קומות של
דרגשים כשבכל מיטה- נגיד ברוחב של שטיח היו 15-16
בנות. היה כל כך צפוף, שלא יכולנו להסתובב לצד השני. אם
אחת הסתובבה כולן נאלצו להסתובב יחד איתה. זה היה ככה
חמישה או עשרה ימים. פעמיים ביום אספו אותנו בקבוצה כדי
ללכת לשירותים. מי רוצה ללכת לשירותים? אספו קבוצה
והלכו. הדרך לשם היתה ארוכה ותיכף החזירו אותנו חזרה
למקום. חס וחלילה שמישהי תצא מחוץ לזמן שלקחו אותנו.
האכל שלנו היה קצת קפה שחור שקיבלנו בבוקר עם חתיכת
לחם ששקלה אולי 150 גרם. מקסימום מאתיים. בצהריים
העמידו אותנו בשורות למסדר שנקרא צֶיילַפֶּל וספרו אם לא
חסר מישהו. ככה כל יום פעמיים ביום.
אז אחרי שספרו אותנו קיבלנו "ארוחת צהרים" – קערה אחת
עם משהו נוזלי שדומה לדייסה – קצת גזר, קצת ירק, קצת
שמן. כל אחד שתה קצת ישר מהקערה והעביר הלאה לבא
בתור. בלי כף, בלי שום דבר. זהו! זאת היתה הארוחה ובערב
נתנו קצת מים.
כל הימים האלה לא יכולתי לישון. לא עשינו שם שום דבר
מלבד הספירה - הציילפל. היה שם חלון צר שדרכו הסתכלתי
כל הזמן החוצה ומה אני רואה? שני גרמנים הולכים עם כלב.
והכלב סוחב בן אדם מת...
פגשנו שם בחורות שהיו במקום הרבה זמן לפנינו. שאלנו אותן
מתי נוכל להפגש עם ההורים? והן ענו: "עם ההורים אתם
רוצים להפגש? זה כבר בעולם הבא".
לא האמנתי. אפילו אחרי השחרור סירבתי להאמין. במשך
תקופה ארוכה ארוכה, אולי שנתיים, כל לילה חלמתי שאמא
26
חיה. לא נכנס לי לראש שמה שאומרים זה נכון. חלמתי שאמא
הגיעה ואנחנו שמחים איתה. כל פעם אותו חלום ותמיד בחלום
חשבתי – הפעם זה לא חלום, הפעם זה באמת..."
פלאשוב
"הגיהינום על פני האדמה" – כך כונה המחנה הידוע לשימצה
שהוקם על חורבותיהם של שני בתי קברות יהודיים הסמוכים
לכפר פלאשוב. המקום הנורא הזה על יד קראקוב שבפולין
היה התחנה הבאה של אמא אחרי אושוויץ. מעשי רצח ועינויים
ארעו שם על בסיס יומיומי. מפקד המחנה אמון גות' ימ"ש היה
משתעשע מדי בוקר במטווח קטלני שקרבנותיו היו אסירים
יהודים. אלו שזכו להנצל ממנו ולהשאר בחיים העבירו את
ימיהם בעבודת פרך, גברים ונשים כאחד.
כך תיארה אמא את חייה בפלאשוב:
"הגענו לשם ביום חם באמצע הקיץ. הכניסו אותנו לחצר גדולה
וישבנו על החול. אני נרדמתי אבל אחותי לא נרדמה ופתאום
היא מעירה אותי- "קומי קומי צריכים ללכת".
קמתי וגיליתי שכבר התחילו ללכת. הכניסו אותנו לצריפים
במעלה הגבעה והיהודים שבאו מפולניה גרו למטה. לצריפים
שלמעלה בהם גרנו היתה בעיה להזרים מים כי לא היה לחץ
לכן היה צורך להשתמש במשאבה. מלאכת השאיבה היתה
קשה מאד ומשום כך הרבה פעמים לא היו מים.
בלילה הראשון, רק נרדמנו וכבר העירו אותנו ללכת להתרחץ.
הרחצה היתה סצנה בפני עצמה. מצאנו את עצמנו מסתובבות
בלי בגדים כשגברים מטיילים פה ושם. לא האמנו למה שקורה
סביבנו אבל אחר כך התרגלנו גם לזה.
27
קיבלנו פקודה להוריד את כל הבגדים בחצר ואחר כך נכנסנו
לצריפים ששימשו כמקלחות. כל הבגדים שלנו נשארו שם
ונתנו לנו בגדים אחרים – שמלות אפורות בלי שום לבנים...
בלי כלום.
גם את הנעליים לקחו לנו ובמקומם קיבלנו כפכפים מעץ
ששיפשפו את הרגליים ולי אישית גרמו זיהום חזק שאילץ
אותי לעבור ניתוח, עליו אספר בהמשך.
מחנה פלאשוב נבנה על בית הקברות היהודי של קראקוב ושם
עבדנו מאד מאד קשה. עבודת פרך. אכל היה מעט מאד וגרוע
מאד ועבודות שגם לגברים הן קשות.
כעשרים אלף איש היו קבורים שם וכשחפרנו בורות היינו
מוצאים שם גופות של אנשים. את המצבות הפכו למדרכות.
גרנו שם בסוג של גטו עייפים, קרועים, רעבים. רק רצינו ללכת
משם."
28
הקאפו
כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות הם מינו
מקרב האסירים אנשים לתפקיד ה"קאפו" שעליהם הוטל
לפקח על אחיהם ולדאוג שהפקודות ימולאו כנדרש. אלו היו
אחראים על ביצוע העבודות, על המשמעת, הסדר והנקיון.
חלק מאותם קאפואים שמונו בעל כורחם עשו בליית ברירה
את המוטל עליהם אך ניסו ככל האפשר לעזור לאחיהם, אולם
למרבה הצער היו לא מעט כאלה שהתנדבו לתפקיד כדי לשפר
את מצבם ועל אף שהיו יהודים בעצמם הצטיינו באכזריותם
שעלתה לפעמים על זו של השוטרים הנאצים. על פי סיפוריה
של אמא היא נתקלה בעיקר בחלק השני – הרעים שבחבורה.
"יש כל מיני אנשים וגם בין היהודים יש אנשים רעים מאד.
כמה שהגרמנים לא עשו לנו צרות, אז היו יהודים קאפואים
שמיררו לנו את החיים.
אחרי יום של עבודה קשה הלכנו קצת לנוח ואז באמצע הלילה
התחשק להם להעיר אותנו כדי שנתרחץ.
ביום ראשון לא עבדנו. בן אדם זה בן אדם והיינו צריכים קצת
לכבס. היינו מלאים בכינים שאכלו אותנו ורצינו להתרחץ. מכיון
שגרנו למעלה ושם כאמור היתה בעיה עם המים, היינו צריכות
לרדת למטה מהגבעה ולמלא מים בדלי כדי שיהיה לנו במה
להתרחץ ולכבס. למטה עמד הקאפו עם שוט. אם רצינו מים
היינו צריכים לקבל קצת עם השוט על הגב.
אלו היו יהודים שהתבוללו והתגלו כרשעים גדולים, סדיסטים.
יותר גרועים מהגרמנים.
29
איכשהוא הצלחנו בכל זאת לארגן לעצמנו קצת מים. או
שעבדנו קשה כדי לשאוב מלמעלה או ששמנו לב מתי הם
הלכו ומיהרנו לנצל את ההזדמנות לעבור שם.
החיים היו בלתי נסבלים. בצהרים נתנו לנו איזה מרק כזה עם
תפוחי אדמה ולפעמים גם תרד. אכלנו מה שנתנו כי הרעב
אכל אותנו.
מאוחר יותר התמזל מזלי להיות אחת מתוך חמשים בנות
שנלקחו לעבוד בשדה התעופה.
שם יכולנו לקנות משהו לאכול אבל כסף לא היה לנו. אנחנו לא
מפולניה שיש לנו זלוטס. היהודים הפולנים שהיו איתנו שם
אמרו לנו: 'חבל, אם את באה משם תקני...' אבל לא היה לנו
במה לקנות, אז אשה אחת אמרה: 'את יודעת מה? אני מלווה
לך כסף. אחר כך תמכרי אז יהיה לך כסף.'
היה שם קנטין, כמו צרכניה. קנינו מה שהיה שם – לפעמים
קצת פירות ולפעמים ירקות ולפעמים אפילו לחם. מה שבא
ברוך הבא. מה שהיה – קנינו.
אבל מה? היתה בעיה להכניס את זה. הגרמנים לא הרשו
והיינו צריכים להחביא את מה שהבאנו. היה לי מעיל עם
ביטנה ולמרות שהיה קיץ וחם לבשתי אותו והכנסתי לביטנה
את מה שקניתי. לפעמים היה לי מזל והגרמנים לא חיפשו
אבל לפעמים חיפשו ומצאו ואז חטפנו מכות טובות. למרות
המכות המשכנו לקנות כי היינו רעבים למוות.
יום אחד לקחתי את השבעים זלוטס וקניתי שתי ככרות לחם
וצנוניות וחתיכת נקניק. זה היה בשבת ושמתי לב שכל פעם
שאני קונה בשבת אין בזה הצלחה ותופסים אותי.
30
הלכו השבעים זלוטס ולא הבאתי שום דבר... האשה הזאת
צעקה 'מה זאת אומרת שאת לא מביאה שום דבר?' עניתי –
'ריבונו של עולם, אין לי... מאיפה אני אתן? לקחו לי...'
אחר כך מישהו אחר נתן לי עוד פעם כסף והצלחתי להכניס
משהו פה ושם ככה שהמצב השתפר קצת כי היה לנו משהו
לאכול.
במקרה אחר ראה אחד הקאפואים שאני מכניסה ככר לחם
ואמר לי: 'תני לי עד מחר את ככר הלחם הזאת'. לא היה לי
חשק לתת לו את הרכוש היקר שלי, משהו שכולם חלמו עליו
אבל לא היתה לי ברירה כי עם קאפו לא מתחילים.
למחרת ביקשתי ממנו את הלחם שלי והוא אמר: 'מה? את עוד
רוצה שאחזיר לך את הככר לחם?' ואז התחיל לבעוט בי
ולהרביץ לי ולתת סטירות על ימין ועל שמאל. ובנוסף השאיר
אותי ולא לקח אותי לעבודה והודיע שיקח במקומי מישהי
אחרת.
אבל מה? היות שידעתי לדבר עם הפולנים כי פולנית וצ'כית
מאד דומות, הכירו אותי שם בעבודה ואז מישהו שאל 'איפה
פֶּפִּי?' ככה קראו לי שם, פפי.
הבחורות האחרות סיפרו לו מה קרה איתי והוא תפס את
הקאפו, נתן לו מכות ואמר: 'מחר אני רוצה שתביא בחזרה את
הבחורה הזאת. אתה שומע?'
ככה באמת היה. אני לא יודעת למה הוא רצה שדוקא אני
אחזור... תפסתי סימפטיה.
עבדנו שם בכל מיני עבודות – בנינו צריפים מבוץ עם קש.
גלגלנו את זה על מקל עד שנעשה כזה גלגל ומזה עשינו
צריפים. אחר כך למדנו לעשות מזה טיח...
31
עבודה בשביל בחורות, מה זאת אומרת?" הוסיפה אמא
באירוניה.
"היתה גם עבודה לסחוב קרונות, לדחוף אותם, לחפור בורות,
להעביר פחמים או קרשים ממקום למקום. עם מטרה ובלי
מטרה. משהו מוכרחים לעשות. אני לא יודעת אם זה היה
נחוץ להם או שסתם נתנו לנו כדי שלא נשאר מובטלים אבל
עשינו כל מיני עבודות קשות.
אחותי היתה תופרת לכן לקחו אותה לעבוד בתפירה. אני לא
נקראתי תופרת אז הלכתי לעבודה הקשה. אני לא יודעת אם
התפירה היתה כזאת מציאה כי הן ישבו בפנים בלי אויר, אני
לפחות הייתי באויר.
האכל שקיבלנו שם הסתכם בפחית קפה שחור עם פרוסת
לחם אחת שקיבלנו במסדר הבוקר. בצהרים היה קצת מרק
ועם זה הלכנו לעבודה קשה מאד. היינו רעבות עד שיכולנו
לאכול עץ. לא ידעתי איך הרעב יכול להפוך את האדם לחיה.
השומרים שלנו היו קאפואים שהצטיינו ברשעותם. הגרמנים
לא יכלו לעשות את העבודה יותר טוב מהם. הרביצו מכות
וקיללו אותנו במילים גסות שאני לא רוצה לחזור עליהן. "
אמא תיארה גם את מפקד המחנה אמון גות' מבלי לדעת
מיהו, אלא שעל פי התיאור די ברור שמדובר בו –
"היה שם גרמני אחד, גבר גדול כזה, שמן שהיה בא תמיד על
סוס לבן עם שוט גדול ביד. אם הוא היה שם לב מרחוק
שמישהו לא עובד, אז הוא התחיל לרדוף אחריו עם השוט
ויכול היה להרוג אותו במכות.
הכי גרועים היו היהודים שהתנצרו. היה שם אחד כזה הקאפו
הראשי עם אשתו שאף פעם לא ראיתי אותם בלי שוט.
32
התפקיד שלהם היה להרביץ. אם מוצאים אנשים שלא עובדים
– להרביץ.
אחר כך הביאו אותנו לשדות לשתול שעועית, תפוחי אדמה
ושאר ירקות.
מה היינו עושות? במקום להכניס את השעועית לאדמה
"שתלנו" אותה בביטנה של המעיל... מרחוק השגיח גרמני
אחד. ידענו שהוא מסתכל אז היינו צריכים לעשות איזה 'הוקוס
פוקוס' כדי שהוא לא יראה. כיסינו, כיסינו, עבדנו, עבדנו,
בנתיים הכנסנו... אני לא יודעת אם הוא ראה או לא אבל הוא
לא אמר שום דבר. הבאנו הביתה איזה שני קילו שעועית. זה
היה משהו. כל פעם הצלחנו להביא משהו משם.
עוד חוויה מאד לא נעימה שהיתה לי שם קשורה בכפכפי העץ
שהזכרתי קודם.
כשעבדנו בשדות לא היו לי נעליים. את כפכפי העץ שקיבלנו
במקום נעליים זרקתי כי לא יכולתי ללכת איתם והלכתי כל
הזמן יחפה. כתוצאה מזה קיבלתי פרונקל שחור שמאד מאד
כאב והרגל התנפחה לי. עד היום אני סובלת מזה.
כשהיה מסדר מי שאמר שהוא חולה נשלח למרפאה ושם היה
רופא שקבע אם הוא זכאי לחופש או צריך להמשיך לעבוד. היו
כאלה שעשו את עצמם חולים אפילו שלא היו כאלה, אבל אני
להיפך, לא אמרתי אפילו שאני חולה. סבלתי כמה ימים עד
שכבר לא יכולתי יותר. הלכתי לרופא ואמרתי שכואב לי. הוא
הסתכל ברגל ומיד שלח אותי לבית חולים.
בבית החולים שאל אותי הרופא האם כבר אכלתי משהו היום.
עניתי ששתיתי קפה עם פרוסת לחם. הרופא אמר שאם ככה
אי אפשר לנתח היום ועלי לחזור למחנה ולבוא שוב מחר בלי
אכל. הדרך היתה די ארוכה ועשיתי אותה בקפיצה על רגל
33
אחת כי לא יכולתי ללכת. איך שהגעתי למיטה שלי בצריף
חיכתה לי שם השטוב –אלסטר שהיתה אשתו של הקאפו
ותפקדה כמו קאפו בעצמה. היא היתה דווקא מקאסוב.
משלנו...
ואז היא אומרת לי: 'את צריכה לשטוף היום את כל הצריף
הזה'... ניסיתי להסביר לה שאני לא יכולה, שקיבלתי חופש
מהעבודה. הראיתי לה את הרגל... והיא בשלה. 'לא אכפת לי.
את מוכרחה.'
מה אני אגיד לכם? פחדתי. קפצתי על רגל אחת ושטפתי...
אם לא, היו יורים בי. מה שאני סבלתי...
למחרת בבוקר הלכתי למרפאה. הרדימו אותי ועשו לי ניתוח.
הרופא שהיה יהודי מפולניה אמר לי: 'מסכנה ילדונת. הייתי
צריך להחזיק אותך בבית החולים אבל אין לי מקום. הכל מלא
מלא'. והוא שלח אותי. סיפרתי לו על מה שקרה אז הוא נתן לי
פתק ואמר 'הנה, יש לך פתק. תגידי לה שאני לא רוצה לשמוע
על זה שתשטפי את הרצפה.'
הראיתי לה את הפתק וחטפתי שתי סטירות מהמכשפה.
הייתי עם תחבושת חזקה ורגל נפוחה עד למעלה אבל היא
המשיכה לעשות לי צרות שאעזור לה ואשטוף לה. לפעמים
עשיתי משהו אבל בשלב מסוים לא יכולתי ולא עשיתי. 'תעשי
איתי מה שאת רוצה. אני לא יכולה'
איכשהוא זה עבר. הייתי כמה ימים בבית בחופשת מחלה ולא
יצאתי לעבודה. כל בוקר הייתי צריכה לגשת לגרמני האחראי
ולהראות לו את הרגל. אני לא זוכרת בדיוק כמה ימים נשארתי
בלי לעבוד אבל כשהרגל היתה נפוחה ועדיין לא הבריאה
חזרתי לעבודה.
34
משהו מאד מעניין שדודה שרה תמיד מזכירה לי – כשהגענו
שוב לאושוויץ, אותה קאפואית מרושעת קיבלה בדיוק את אותו
פצע ברגל כמו שהיה לי אז. כאילו אלוקים אמר לה – תסבלי
גם את, תראי מה זה...
באוגוסט 1944 הסתיימו שלושת החודשים בהם היינו
בפלאשוב."
35
חזרה לאושוויץ
כשקולם של הדי ההפצצות נשמע קרוב יותר ויותר, היה זה
סימן שמן הסתם הרוסים הולכים ומתקרבים. הנאצים בתגובה
העלו אותם פעם נוספת לרכבות כשהיעד שוב – אושוויץ.
"הכניסו אותנו ברכבות של בהמות. נתנו לנו איזה אכל לפני
שהכניסו אותנו. אני לא זוכרת אם נתנו גם מים. במשך כל ימי
הנסיעה לא פתחו את הקרונות ולא קיבלנו אפילו כוס מים. היו
הרבה אנשים שמתו בדרך.
גם את היהודים הפולנים העבירו, אבל משום מה תמיד
הפרידו בינינו - היהודים שהגיעו מהונגריה לבין הפולנים. לא
יודעת למה.
קודם לקחו את אלה שהיו בעבודות חוץ כמוני, אבל אחותי
שעבדה בבית החרושת לתפירה היתה אמורה להשאר.
במשך כל החודשים בפלאשוב הייתי עם דודה שרה ביחד אבל
לא בשעות העבודה.
בסופו של דבר באותו ערב הכניסו גם אותה ואת כל התופרות
לרכבת אבל מכיוון שאנחנו הגענו לשם כבר מהבוקר, לא היינו
באותו קרון. זאת היתה רכבת עם הרבה מאד קרונות.
הנסיעה ארכה כמה ימים באמצע אוגוסט, בחום נורא ובלי
טיפת מים... היינו צמאות. מי חלם על לחם? החום אכל אותנו
והיינו צפופים כל כך. אנשים היו עצבניים. חלמנו רק על קצת
מים...
לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל גם לא היה אכפת לנו.
הגענו לאושוויץ והורידו אותנו מהקרונות. היו הרבה מתים והיו
גם לא נורמליים...
36
איך שירדנו מהרכבת זה היה אחרי גשם. בסוף אוגוסט זה
יכול להיות. הבחורות לקחו מים מהשלוליות ושתו. אחר כך
הכניסו אותנו לטוש ושם, מי שהיה לה איזה ספל ניסתה
לתפוס קצת מים ולשתות... היינו כאלה יבשות...
השגתי ספל ובגללו חטפתי מכות מאנשים שרצו שאתן להם
את הספל כדי שיוכלו גם לשתות. אנשים לא היו נורמליים...
פשוט מאד איבדו את השפיות. בכלל, הרביצו אחד לשני...
כבר לא היה צריך את הגרמנים בשביל להרביץ.
הייתי אז בת תשע עשרה. כל הבחורות שנלקחו לעבודה היו
בגילאי שבע עשרה עד שלושים, אלא אם כן היו נשואות עם
ילדים.
הגענו לאושוויץ בלילה עייפות. נתנו לנו משהו לאכול ולשתות
ומיד הכניסו אותנו לצריפים. קראו לזה פריצ'ים – פריץ'.
דרגשים על קומות. ואז ישנו עד שקמנו להתרחץ.
בהמתנה למקלחת עמדנו שעות ארוכות ערומות כמו ביום
שאמא ילדה אותנו.
בבוקר אחרי הצלאפל התחלתי לחפש את אחותי – דודה
שרה. תיארתי לעצמי שגם היא מחפשת אותי אבל לא ידעתי
איפה היא נמצאת. היה בלתי אפשרי לחשוב שאמצא אותה.
עברו כמה ימים שלא ידעתי מה איתה עד שיום אחד כשהלכתי
להתרחץ, דיברתי במקלחת עם אחת שהכרתי מאיזה כפר על
ידינו. סיפרתי לה שהייתי עם אחות ועכשיו אני לא יודעת איפה
היא. אז היא אומרת 'אוי, מגאניץ'? אני דיברתי עם הבחורה
הזאת, היא גם סיפרה לי שהיא מחפשת את אחותה...'
היא אמרה לי שאחותי נמצאת בצריף עשרים ואני הייתי
במספר ארבע עשרה.
37
התחלתי ללכת לשם, אני באה, עוברת, מסתכלת ולא רואה...
לא מכירה אף אחת. הן קיבלו שם איזה עונש וכולן עמדו על
הברכיים בבוץ על יד הצריף עם הידיים למעלה.
פתאום אני שומעת מאחורי מישהי לוחשת בקול כזה צרוד
"פרל, פרל, פרל..."
הסתכלתי אחורה ומה אני אגיד? לא הייתי מכירה את אחותי.
במשך כמה ימים שלא ראיתי אותה לא הייתי מכירה אותה
בשום פנים ואופן. "
וכך בדמעות המשיכה אמא לתאר את המפגש המחודש עם
אחותה:
"הצבע שלה היה צהוב כמו סיד והשערות גזורות. לא הכרתי
אותה. היא אותי הכירה איכשהוא אבל אני אותה לא הייתי
מכירה. היא לגמרי החליפה את צורתה. בפעם הראשונה
שהיינו באושוויץ גילחו רק את מי שהיו לה כינים אבל הפעם
גילחו את כולן ולכן התקשיתי לזהות אותה.
היא סבלה יותר ממני בנסיעה ברכבת כי היתה חלשה יותר.
אני יכולתי לסבול יותר ממנה.
אחר כך כבר התאחדנו באותו צריף. לא שאישרו לנו אבל
עשינו החלפות עם מישהי אחרת שרצתה לעבור צריף.
הצלחנו להתאחד ב"ה ולהיות שוב יחד.
ידענו שנקבל עונש אבל כבר לא עשינו מזה ענין. העונש יכול
היה להיות מכות, או לעמוד על הברכיים עם הידיים למעלה או
שלא נתנו מים.
הפעם היינו באושוויץ ששה שבועות כשסדר היום שם התחיל
במסדר – צלאפל, אחריו נתנו לנו קצת לאכול. בצהרים נתנו
להכנס לצריפים לנוח קצת ואחר כך שוב החוצה לעוד צלאפל.
38
ככה זה המשיך עד הסוף. יחד עם כל הצרות הקב"ה תמיד
דאג לנו שלא יהיה כל כך קשה.
קיבלנו מעט מאד אכל אבל היו לי שתי בנות דודות פרל ואודל
שעבדו במטבח והן הציעו לנו תמיד תוספת. הייתי נכנסת
למטבח ומה שהן יכלו לתת נתנו לי. פעם אחת נכנסתי ככה
ואודל לקחה ראש כרוב קטן, עטפה אותו בפולובר חום ונתנה
לי.
איך שיצאתי מהמטבח פגשתי אשת אס-אס. היא ראתה שיש
לי משהו ביד והתחילה לרדוף אחרי. אילו היתה תופסת אותי
אולי לא הייתי יושבת היום כאן ומספרת... התחלתי לברוח
ולברוח, זרקתי את הפולובר עם ראש הכרוב והתערבבתי שם
בין האחרות שלא תכיר אותי. איך שהוא הצלחתי להמלט בלי
שהיא תתפוס אותי. זאת גם היתה אחת החוויות בהן ניצלתי
ממי יודע מה...
אחרי ששה שבועות, קצת לפני ראש השנה, נשלחנו שוב
לעבודה והפעם בבתי חרושת, לא לפני שחרטו על זרוענו
מספרים...
נכנסתי לאודל למטבח לספר לה שאנחנו כבר נוסעים מפה.
היא הסתכלה בי וחשבה שאני משוגעת. רק כשהסברתי לה
שזה באמת והראיתי לה את המספר שמעיד שאנחנו יוצאים
לעבודה היא האמינה. אוי, היא כל כך שמחה..."
21584A - זה היה המספר שקועקע בבשרה של אמא וליווה
אותה עד יום מותה. אחותה שרה שהיתה אחריה בתור קיבלה
את המספר העוקב שמסתיים ב- 5.
נאמר להם שהיציאה מאושוויץ לבתי החרושת היא כבר הדרך
לחיים ואכן בתחנה זו השתפרו תנאי המחיה שלהן באופן
39
משמעותי לעומת אושוויץ ופלאשוב, למרות שהיו עדיין רחוקים
מלהיות אידיאלים.
בבית החרושת בסודטים
"טוב. הכניסו אותנו לרכבת ונסענו, לא זוכרת כמה שעות.
הגענו לאיזה מקום, שם הכניסו אותנו לבתים עם מזרונים
על הרצפה ושמיכות והתחלנו לקבל אכל יותר טוב.
זה היה בסודטים על גבול גרמניה וצ'כיה ושם מצבנו
השתפר במקצת. אמנם עבדנו בבית חרושת אבל קיבלנו
יחס יותר הגון כראוי לאנשים. היו שם גם צ'כים שדאגו לנו
לתוספת אכל וגם השערות שגולחו התחילו קצת לצמוח
ככה שהתחלנו לקבל צורה של בני אדם. אחרי אושוויץ, שם
נראינו כמו מקלות זה היה שיפור גדול. אבל עדיין, חיים כמו
שחיינו שם אני מאחלת רק לשונאים שלנו.
המקום נקרא גברסדורף – GAVERSDORF ועבדנו שם
שתים עשרה שעות ביום בבית חרושת ליצור חלקי אווירונים.
אני עבדתי על מכונה - הכנסנו בפנים ברזלים ומהצד השני
יצאו גלגלים כאלה ששייכים למטוסים.
התנאים היו טובים יותר מפלאשוב או אושוויץ. אמנם עדיין אי
אפשר לומר שהיה מספיק אכל, אבל לפחות אכלנו ליד שולחן
עם צלחות וסכו"ם. זה היה משהו שלא היה קיים באושוויץ
ועזר להחזיר לנו קצת את צלם האנוש. לעומת מה שהכרנו זה
כבר היה גן עדן.
בית החרושת היה מחולק לשניים כשבחלק אחד עבדו הצ'כים
שנלקחו לעבודה אבל היה להם עוד בית מאחוריהם. זה לא
שהם חזרו לבתים כל יום, הם נשארו במחנה העבודה אבל
קיבלו חבילות מהבית. הם עדיין היו אנשים.
40
לנו לא היה כלום. הבית שלנו היה מחוסל והיינו כמו סתם
בהמות. לא היה לנו אף אחד ולא ידענו מכלום.
גם אחותי עבדה איתי יחד באותו מקום ומשם בעצם לא
נפרדנו עד לסוף המלחמה."
היו נשים שעקבו אחרי לוח השנה וידעו מתי מגיע יום כיפור.
על אף מצוקת הרעב והעינוי היומיומי החליטו כולן כאחת
לענות את נפשותיהן עוד יותר ולצום ביום הקדוש. זאת למרות
העובדה שהיה עליהן כמובן להתייצב לעבודה כרגיל.
גם אם לא התאפשר להן להתפלל באותו יום, יש להניח כי
מילות התפילה הדהדו באזניהן חזקות יותר מאי פעם "מי
יחיה ומי ימות... מי בקיצו ומי לא בקיצו... מי ברעב ומי
בצמא..."
"היה יום כיפור, אז אמרנו לגרמניה המנהלת שמחר אנחנו לא
אוכלות. לא חופש. איפה חופש? עבדנו, אבל לא רוצים לאכול.
היו כמה בנות, חלקן לא יהודיות שכן רצו לאכול אבל הגרמניה
סירבה ואמרה "היום תקבלו כולן אכל רק בערב"
עבדנו אבל לא אכלנו. כולן צמו. כולן! היתה בינינו אחת צועניה
שרק היא קיבלה את הארוחה. כל אותו היום עבדנו ובכינו. אוי,
כמה בכינו... וכולם הסתכלו עלינו איך כולנו בוכות. אז קיבלנו
את הארוחה בערב. הגרמניה איכשהוא התפשרה עם זה..."
אותן נשים שידעו מתי חל יום כיפור לא שכחו גם את חג
הפסח, אלא שכאן היתה מחלוקת בין הפולניות להונגריות. אלו
שבאו מפולניה שהו כבר חמש שנים במחנות ואיבדו את
החשבון. הן טענו שהשנה היא מעוברת ובעצם צריך לחגוג
עכשיו את פורים. לעומתן אלו שהגיעו מהונגריה אמרו שזאת
לא שנה מעוברת ולכן עכשיו פסח. כך יצא שבו זמנית נשות
41
פולניה ציינו את פורים בעוד שמסביב לשולחן ישבה קבוצת
נשים אחרת ואמרה בע"פ קטעים מההגדה בהונגרית.
למרות הרצון שלא לאכול חמץ, מבין מאתיים הנשים שהיו
במחנה הרוב אכלו לחם בליית ברירה.
עד השחרור אמא לא ידעה מי מהקבוצות צדקה ובדיעבד
הסתבר שזה אכן היה פסח.
"חלפו שלושה חודשים ואז הגיעה אלינו שמועה שהגרמנים
נמצאים בנסיגה והרוסים כובשים, אבל אנחנו כבר לא האמנו
לשום דבר...
הצ'כים שעבדו שם היו יותר חופשיים מאיתנו וקיבלו גם
עיתונים בזמן שאנחנו לא קיבלנו שום דבר. הם שאמרו לנו –
'שיהיה לכם סבלנות, הקרקס כבר מגיע לסופו'...
בנתיים המשכנו לעבוד שתים עשרה שעות ביום. כשחזרנו
מבית החרושת לצריפים שלנו זה תמיד היה בחושך. או
שהגענו ממשמרת לילה בשש בבוקר כשעדיין היה חושך, או
בשש בערב כשכבר היה חושך. לא היתה אז תאורה בדרך
כמו שיש פה ברחוב והחושך היה מוחלט – חושך מצרים. היו
לנו גשרים לעבור והיו שם נשות אס אס מרושעות. היו אמנם
גם כמה טובות אבל אלו המרושעות דחפו והפילו אותנו עד
שאחת נפלה ושברה רגל.
42
צעדת המוות
זה היה בחורף, קר . בחודש ינואר 1945 שמענו פתאום את
אחת הגרמניות אומרת לנו 'די רוסן קומן' – הרוסים באים..."
הבשורה הזאת חיממה את הלבבות בעיצומו של החורף
האירופאי הקר אבל עדיין נאלצו לעשות דרך ארוכה מאד עד
לשחרור. הרוסים אמנם התקרבו אבל הגרמנים לא מיהרו
להיכנע.
"כשהרוסים התקרבו הגרמנים לא עזבו אותנו כל כך בקלות.
הם אספו אותנו ערב אחד והתחלנו ללכת ברגל. הלכנו בשלג
ובאירופה כידוע חודש ינואר זה הקור הכי גדול. צעדנו אין
ספור קילומטרים ואת האכל שהיה להם הכניסו למחסן...
אני חושבת שהלכנו שלושה ימים. האס-אסים שמרו עלינו
מאחורה ומקדימה שחס וחלילה לא נברח. הגענו לאיזה בית
חרושת שלא היה שם מספיק מקום בשבילינו אז הכניסו אותנו
לבוידם. שם עברנו לילה אחד. בלילה השני ישבנו על השלג כל
הלילה. מה זה קור...
אני תמיד נזכרת איך הקב"ה דואג למי שהוא רוצה בכל מקום.
לא יודעת להסביר, אולי ההורים תמיד דאגו לנו, אבל כשחילקו
בגדים קיבלתי מעיל כזה חם עד שלא הרגשתי קור, אפילו
כשישבתי בחוץ על השלג. גם נעליים לא היו לי ובדקה
האחרונה לפני שיצאנו למסע באה איזו גרמניה אחת עם
נעליים שוודיות ושאלה "מי רוצה נעליים? למי אין נעליים? אני
קפצתי – "אין לי נעליים" ונעלתי אותן. כאלה נעליים טובות.
היה גם בחור אחד שנתן לי גרבי צמר. עם כל הציוד הזה
הרגשתי שהקב"ה עוטף אותי ועוזר לי לצאת בריאה מהמסע.
אחרות קיבלו כוויות קור באצבעות הרגליים ונעשו חולות.
הכניסו אותן לבית חולים והרבה מתו. אני תודה לא-ל עברתי
את זה בשלום. גם דודה שרה החזיקה מעמד למרות שהיתה
43
חלשה יותר. הגענו לאיזה מקום בגבול צ'כיה שם השאירו
אותנו לעבוד והפעם בבית חרושת לתחמושת. במקום הזה
כבר נשארנו עד לסוף המלחמה.
השחרור
יום אחד נכנס אס-אס אחד ואומר לנו: "בחורות, אנחנו צריכים
ללכת הלאה".
אני לא הבנתי מה קורה ואם זה היה תלוי בי לא הייתי מעיזה
להגיד לא. אבל למזלנו היו שם נשים מפולניה שפטפטו עם
הצ'כים, הבינו את כל הפוליטיקות וידעו שאסור לנו להסכים, כי
אם נלך איתם, יביאו אותנו לאיזה יער ויירו בנו בלי שאף אחד
ידע.
אז היו שם נשים עם שכל וגם עם אומץ שאמרו – 'אנחנו לא
הולכות הלאה. זהו זה. תעשו לנו מה שתרצו.' בתגובה הוא
הסתובב והלך ויותר לא ראינו אותו.
פתאום באמצע הלילה שמענו רעש של יריות. מה קרה?
הסתבר שהסיבה היתה מריבות של הגרמנים בינם לבין
עצמם. היו שרצו כבר להשתחרר ולשים לזה סוף כשהבינו
שאין להם שום תקוה לנצח ומנגד היו כאלה שרצו להמשיך
להילחם.
אנחנו לא ידענו מה נעשה. הסתכלנו החוצה ושמענו אנשים
שצועקים לנו "אתם משוחררים! אתם משוחררים! פריי,
פריי..."
ממולנו ראינו עדיין חיילי אס אס עומדים עם מכונות יריה כדי
לחפות על הגרמנים עד שיצליחו לברוח. דודה שרה התחילה
לבכות: "איזה משוחררים? הם עומדים שם מולנו עם תותחים.
איך אנחנו משוחררים? מצד אחד צועקים לנו 'פריי' ומצד שני
44
אנחנו מוקפים. לא ידעתי מה קורה. מה הם רוצים? לירות
בנו?
אחרי כמה זמן הם הסתלקו. החיילים הפשוטים כבר לא רצו
להלחם והם עצמם גירשו את האס אס שמאחורי מכונת
היריה.
הגרמנים ברחו ליערות ושם הרוסים עשו להם את המוות.
אנחנו נכנסנו לבתים של הגרמנים והשחתנו מה שרצינו. נתנו
קצת פורקן לכעס ולכאב שרתחו בנו. יכולנו לקחת מה שרצינו
אבל לא היה לנו כח לזה. רק חשבנו על אוכל, להיות שבעים.
החלום שלי היה שאוכל רק פעם אחת בחיים להגיד שאני
שבעה. היינו חלשים וממורמרים. אילו היינו כמו אנשים
נורמליים היינו לוקחים דברי ערך אבל באותו רגע למי היה
כח? שום דבר מלבד אוכל לא עניין אותנו.
נכנסנו שם לחנות בשר, בישלנו ואכלנו. לא היינו שפויים... רק
לאכול ולאכול, לתפוס את האכל.
היו כאלה שאכלו יותר מדי ונהיו חולים מזה. במחנות אחרים
חלו בטיפוס ובכל מיני מחלות. אני למזלי לא הייתי חולה. רק
הדלקת ברגל שבגללה עברתי ניתוח במחנה עדיין הציקה לי
ואחרי השחרור טיפלו בזה.
בשמונה למאי 1945 השתחררנו ממחנה הריכוז יחד עם
אחותי. זה היה ממש בלתי יאומן.
בשלב ראשון התחלנו לחשוב על חזרה הביתה.
45
המסע הארוך חזרה לגאניטש
השחרור המיוחל הגיע, היום שציפו לו יותר מכל במהלך
שלושה עשר חודשים קשים מנשוא.
אבל אז נשאלה השאלה הקשה – מה הלאה? לאן הולכים?
אין לאן ללכת. אין בית, אין משפחה. רק תקווה לא מציאותית
שאמא בכל זאת תחזור.
אמא סירבה להשלים עם הידיעה שאמא שלה נספתה
ובחלומותיה היא המשיכה לחיות במשך שנים.
בשלב ראשון החליטו שתי האחיות, שרה ופנינה, לעשות את
דרכן הביתה.
"השתחררנו בעיירה אחת, גיאורגנטל, על הגבול הצ'כי.
צ'כוסלובקיה היתה ארץ ארוכה והתחלקה ככה – צ'כיה,
חתיכה ממורביה, סלובקיה ואחר כך קרפטרוס, שזה המקום
שבו גדלנו. הנקודה שבה השתחררנו היתה לגמרי בקצה
השני, מרחק של יותר מאלף ק"מ מגאניטש. היינו צריכות
לחצות את כל צ'כוסלובקיה. תחבורה לא היתה כי כל הרכבות
והגשרים היו מפוצצים, אז תפסנו טרמפים כדי להתקרב יותר
ויותר. שמנו את מה שהיה לנו בתרמיל ועם זה הלכנו. בלילה
שימשה הפֶקַלֶה (חבילה) הזאת בתור כרית וביום המשכנו
ללכת.
הרכבת הראשונה שעלינו עליה הובילה לפראג, אבל כשהגענו
לשם לא נתנו לנו להיכנס. אמרו לנו שבפראג יש עדיין
מלחמה. זה היה בתשעה-עשרה במאי אבל שם הגרמנים
והצ'כים המשיכו להילחם. שמענו שם סיפורים על זה שהצ'כים
לוחמים וזורקים מלמעלה כל מיני דברים והגרמנים יורים
למטה ושמח.
46
הצ'כים נתנו לנו לאכול קצת לחם וחתיכת נקניק ואיך שאכלתי
את הנקניק הזה התחלתי להקיא. חשבתי שאני הולכת למות.
אני לא יודעת למה, לאחרים זה לא קרה וגם לא לאחותי.
כנראה חתיכת הנקניק שלי היתה מקולקלת.
הצ'כים הם אנשים נחמדים. כל זמן שהיינו בצ'כיה דאגו לנו
לאוכל. בכל עיר היה מטבח ובכל תחנת רכבת הצלב האדום
חילק אוכל והיה לאן להיכנס לאכול ולשתות. בכל בית שנכנסנו
אליו נתנו לנו לשתות קצת חלב למרות שגם להם לא היה יותר
מדי אחרי המלחמה.
הסלובקים לעומת זאת היו אנטישמים גדולים. רשעים ממש.
אם לא היו מפחדים היו הורגים אותנו. שם לא היה לנו לאן
להכנס לישון בלילה.
ככה לאט לאט התקדמנו. כסף לא היה לנו – הלכנו הרבה
ברגל, קצת בטרמפים, באוטו, בעגלה עד שהגענו. לא הייתי
רק עם דודה שרה, היו איתנו עוד חברֶ'ה – כמה בנות
שהשתחררו יחד איתנו.
במשך שבועיים – שלושה הטלטלנו מעיירה לעיירה וישנו
בתחנות עד שהגענו לכפר שלנו.
היו שם כמה גברים יהודים שהשתחררו לפנינו ואני ודודה
שרה היינו הבחורות הראשונות. אמרו לנו שמסוכן להתפזר
וכדאי שנבוא לישון איפה שהם נמצאים. היה שם בית אחד
גדול שהיה רכוש יהודי ונתנו לנו שם חדר. אחרי כמה ימים
התחילו לבוא עוד ועוד בחורות. לגברים היה קצת כסף, הם
הלכו לדוג דגים וקנו אוכל ואני בישלתי.
השתדלנו להיות שמחים. כמה שהיה לנו עצוב אז השתדלנו
להיות שמחים...
47
בבית שלנו היה גר גוי אחד שהיה רוצח. הכרנו את כל הגויים
בסביבה כי דודה שרה תפרה להם, וידענו שהגוי הזה הרג
פעם בן אדם. המשטרה חיפשה אותו והוא התחבא.
דודה שר,ה בלי לספר ל,י הלכה לגוי הזה ואמרה לו "תראה,
אתה גר בבית שלי, לכל הפחות תשלם לי שכר דירה"
מזל שהוא לא נתן לה בראש כי אז לא הייתי יודעת לאן בכלל
היא נעלמה.
הוא ענה לה די טוב: "תראי, עדיין לא יצא חוק שצריך להחזיר
את הרכוש היהודי. אם יצא חוק כזה אז אני אצא מהבית ואתן
לך אותו. אבל בינתיים אין חוק. אני יושב אז אני יושב. אני לא
מחזיר."
דודה שרה חזרה לדירה שבה גרנו עם הבחורים וסיפרה לי
מה שהיה.
אמרתי לה בכעס:' את כזאת טיפשה. תראי מי את. הלכת
לשם על חשבונך, לא אמרת אפילו שאת הולכת. איפה השכל
שלך? הגוי היה נותן לך עם גרזן על הראש והיה קובר אותך
בגינה ולא היינו יודעים אפילו לאן נעלמת.' באמת קרו מקרים
כאלה.
השכנים הגויים לפני המלחמה היו שכנים טובים, ידידים שלנו
אבל אחר כך צחקו לנו בעיניים "נו, איפה אמא שלכם? איפה
כל השאר? למה חזרתם לבד?" הם לא התביישו ללבוש את
הבגדים שלנו ולהשתמש בשמיכות שלנו וברהיטים. כל אחד
מה שתפס. הם היו כאלה רוצחים ולא ציפו שהיהודים יחזרו
ויצטרכו להחזיר להם.;
בוקרשט
פתאום בשבת אחת אני שומעת בחורים ובחורות שמדברים
ביניהם על כך שבבוקרשט נותנים כסף לפליטים.
כמה כסף זה כבר יכול להיות? משהו שיספיק לקצת הלבשה
– שתי שמלות ונעליים, לא מי יודע מה, אבל היה לי רצון חזק
לא להשאר שם בכפר. ידעתי שזה לא המקום בשבילי. רציתי
לגור באיזו עיר אבל לא ידעתי לאן כדאי לי ללכת.
אני גדלתי בבני עקיבא מגיל תשע, שם חינכו אותנו לאהבת
הארץ ורציתי להתעניין מי נוסע ואיך אפשר להגיע לישראל?
יום אחד הגיע לגאניטש מַיילֵך, קרוב משפחה שחי אחר כך
באמריקה (אחיה הגדול של לאה פיירליך ). הוא נתן לנו קצת
כסף ואמר: "אני שואל אתכן בנות, בשביל מה חזרתן לפה?
בשביל מה? מה חשבתן למצוא פה? אתן צריכות לחזור חזרה
לצ'כיה או לאיזה עיר גדולה, שם יש הזדמנויות לצאת לעולם.
לא יודע לאן – או לארץ ישראל או לאמריקה או לאן שהוא...
רק לא להשאר כאן. מה יש לנו לחפש כאן? אין פה עבודה ואין
כאן מקום בשביל יהודים. אנטישמים גדולים. אין לכן כאן מה
לחפש."
הדברים שלו נכנסו לי לראש אבל דודה שרה לא רצתה לזוז.
היא ידעה לתפור עבור הגויות והרוויחה כמה גרושים לכן
אמרה שהיא רוצה להשאר שם ומזה היא תחיה.
באותה שבת ששמעתי על הנסיעה לבוקרשט אמרתי שגם אני
נוסעת. דודה שרה לא רצתה והתחילה לבכות – היא לא
הולכת, אין לה כוח, היא מספיק התגלגלה בדרכים. יהיה לה
קל יותר לשבת ולתפור מאשר להתגלגל בדרך. היו גם סכנות
כמו למשל חיילים של הצבא הרוסי שבכל הזדמנות ביצעו
מעשי אונס. היה 'שמח'..."
50
הרצון העז של אמא לעזוב את כפר הולדתה ולהתקדם הלאה
היה חזק מאד והיא החליטה שלא לוותר אפילו במחיר פרידה
מאחותה האחת והיחידה.
"אמרתי לה – תשמעי, את בן אדם בשביל עצמך ואני אדם
לעצמי. אמנם טוב יותר ששתי אחיות יהיו ביחד, אבל אם את
לא רוצה לגור איפה שאני רוצה אז מצטערת מאד... אני אסע.
לא ראיתי תכל'ס להשאר בכפר הזה. זה היה ביום ששי וביום
ראשון היה צריך לקום לצאת לדרך. במהלך כל השבת דודה
שרה ניסתה לשכנע אותי שלא אסע ואני מצדי ניסיתי לשכנע
אותה לבוא איתי. היא עמדה על שלה – לא נוסעת.
היה לנו תרמיל משותף עם כמה שמעטס ובמוצאי השבת
התחלתי לחלק ביננו את הבגדים חצי חצי. אחד לך אחד לי.
קחי איזה שאת רוצה. את זכותך להשאר ואני זכותי לא
להשאר...
ביום ראשון בבוקר כשראתה שאני רצינית ויוצאת לדרך, היא
קמה בבכי והודיעה שהיא לא נשארת לבדה. היא באה איתי.
יצאנו לדרך וגם הפעם היא לא היתה קלה. עדיין לא היתה
תחבורה מסודרת חוץ מכמה רכבות פה ושם. נסענו
בטרמפים, התגלגלנו ברחובות ובתחנות רכבת. כשתפס אותנו
הלילה בתחנה שמנו שוב את הפקאלה מתחת לראש ונרדמנו
עייפות מריצות היום.
דודה שרה לא הפסיקה לבכות לי בכל יום מחדש שהיא יכולה
היתה להשאר שם בבית ורק אני אשמה שהיא מתגלגלת
בדרכים. המצב התחיל להמאס עלי.
הדרך לבוקרשט היתה ארוכה מאד. הגבולות באירופה היו אז
פתוחים ויכולנו לנסוע, אז נסענו כל פעם תחנה אחת עד
51
שהגענו לאיזו עיירה וקיבלנו משהו לאכול ומשם המשכנו
הלאה.
אני לא זוכרת אם הדרך ארכה שבוע או עשרה ימים אבל
אלוקים תמיד עוזר לי ולאט לאט הגענו לבוקרשט.
איך שירדנו מהרכבת פגשנו שוב את מיילך הזה, איש טוב
שמאד שמח לראות אותנו. 'טוב שאתם פה' הוא אמר וקודם
כל לקח אותנו לאכול במסעדה.
מה היה במסעדה? ממליגה (*מאכל רומני נפוץ) מקמח תירס
עם שמן למעלה. טוב, אם רעבים אוכלים. אחר כך לקח אותנו
לבית של יהודיה אחת שסידרה על הרצפה שמיכות ואיפשרה
לישון שם בתשלום. היו שם הרבה בנות ששילמו לה משהו
ונשארו לישון. מיילך שילם עבורנו דמי לינה למשך שבוע או
עשרה ימים וגם נתן לנו קצת כסף כדי שנוכל לקנות לעצמנו
קצת אוכל.
ומה היה עם הכסף שהיינו אמורים לקבל שם בבוקרשט?
היה שם תור של אלפים, חילקו מספרים ואנשים חיכו ימים
ארוכים בתור הזה. היו שנשארו לישון שם בחצר עד שיגיע
תורם.
לנו שוב התמזל מזלנו. הקב"ה תמיד שלח לנו איזה נס
מהשמים. יום אחד אני נשארתי במקום בו ישנו ודודה שרה
יצאה לבדוק איך התקדם התור. שם היא פגשה את אברהם
הרשקוביץ, בחור מהכפר גאניטש שהיה המדריך שלנו בבני
עקיבא.
הוא סיפר לה שיש בבוקרשט "קיבוץ", שם הוא גר ואז צירף
גם אותנו לקיבוץ הזה. זו היתה בשבילנו ממש הצלה. אני לא
יודעת איך להגיד את זה. היינו כל כך עייפות וחלשות אחרי
המחנות. לא היו לנו שום תנאים להתרחץ. מצד אחד היינו
52
משוחררות אבל התנאים הסוציאליים היו הלאה כמו במחנה
ריכוז. לא היה לנו בית. לא היה איפה לאכול ואיפה לישון. היינו
נע ונד, לא היה יום ולילה. בקיבוץ היה לנו סופסוף טוב.
מה היה הקיבוץ הזה? התארגנות של פליטים כמונו שחזרו
מהמחנות. הם קיבלו תמיכה כנראה מארץ ישראל בשביל
לארגן בני עקיבא ואנחנו הרי מהבית היינו בבני עקיבא וככה
הצטרפנו אליהם.
שם התחלנו להתאושש קצת. קיבלנו אכל, מיטות נקיות וגם
שמירה טובה. היה יחס טוב ליהודים והצלחנו להחליף כוחות.
קיבלנו ארוחות מסודרות אותם אכלנו עם אנשים ליד שולחנות.
שם תפסנו קצת את החיים. עברנו ממוות לחיים."
53
איטליה
בסוף שנת 1945 הכריזו בקיבוץ על תכניתם – עליה לארץ
ישראל. אמא וחבריה לא ידעו בדיוק איך זה הולך להתבצע,
אבל יצאו עם כולם לדרך הארוכה. בשלב ראשון הכניסו אותם
המדריכים לשיירה ארוכה של משאיות כשהם מצוידים באוכל
ליומיים וקצת כסף. התחנה הראשונה היתה בודפשט, בה שהו
מספר ימים במלון ומשם חצו את הגבול לכיוון אוסטריה.
המעבר הזה לא היה פשוט מאחר ומצד אחד של הגבול הזה
היו רוסים ומצדו השני היו אנגלים שלא אפשרו לעבור סתם
כך. כנראה שחילי הבריגדה שהגיעו מארץ ישראל שיחדו את
השומרים כדי שיעלימו עין, ובזכות זאת עברה שיירת
המשאיות את הגבול ללא הפרעה. בהגיעם לוינה שהו עוד
יומיים במלון ואחר כך שוב חצו את הגבול בחסות החשיכה
דרך הרי האלפים בסבך היערות עד שהגיעו אל היעד הבא, בו
הם עתידים להשאר כמעט שלש שנים – איטליה.
תחנתם הראשונה בארץ המגף היתה במחנה צריפים של
הבריגדה. כך תיארה אמא את קבלת הפנים המרגשת
שציפתה להם שם:
"הביאו אותנו לשם והיה מלא אוכל. הכינו לנו בלילה שולחן
מלא כל טוב – אני זוכרת סלסלות לחם, עגבניות, זיתים,
גבינות, שתיה. פשוט התחלתי לבכות – מה זה? נותנים לאכול
חופשי? אפשר לאכול כמה שרוצים?? 'כן כן, תאכלו כמה
שאתם רוצים'. לא הצלחנו לקלוט, אכלנו. אחר כך נתנו לנו
מקום לישון. היה קיץ ולא היה קר. היינו כל כך מאושרים.
אחרי יומיים שלושה לקחו אותנו לבולוניה, שם היה מחנה
מעבר לפליטים בו היינו כמה ימים. המחנה הזה לא היה נעים
– הרבה אנשים באוהלים בחול באמצע הקיץ החם. אבל נתנו
54
לנו משהו לאכול, אז בסדר. היינו צעירות ואפשר לעבור גם את
זה.
את ראש השנה כבר חגגנו בעיר מודֶנַה, שם התאכסנו במקום
ששימש במלחמה כמחנה צבאי. היו שם אולמות גדולים עם
שורות של מזרונים על הרצפה אחד ליד השני. יכולנו לישון
30-40 נשים בחדר אחד. ככה ישנו על המזרון בלי שום סדין,
בלי שום דבר, אבל זה היה נעים וטוב. שלש פעמים ביום
עמדנו בתור לקבל קצת אוכל."
במודֶנַה הכירו אמא ואחותה את דודה חיה שהגיעה מוולחוביץ'
וזכרה היטב את סבא שבתַי שנאלץ כזכור לחזור לגור שם
בשל מחלתו. הקשר שנרקם ביניהן היה מיוחד במינו והן הפכו
להיות כמו שלישיה – דודה שרה, דודה חיה ואמא. אחרי
חודשיים עברו לסנטה צזריה בקצה איטליה, בשפיץ של
העקב.
זה היה חצי אי, מקום מאד יפה שהיו בו כמה מחנות עם מלא
מלא פליטים.
היה שם פרוזדור גדול עם חדרים. היינו עשר בחורות ומצד
שני היו עשרה בנים. כל בוקר בסביבות שבע כשהגברים
התעוררו שמענו אותם שרים שירים עבריים.
היינו במקום תשעה חודשים שבמהלכם הכרתי את אבא - דוד
ליברמן ז"ל.
ואיך נוצר הקשר?
-הזמן חלף, ואבא ראה שהעליה לארץ לא מתקדמת. לעומת זאת קיבל
ידיעות מאחיו, משה ומנדל, שהם חיים וחזרו לרומניה. הוא סיפר לאמא
שהוא חושב לעזוב כרגע את רעיון העליה ולחזור לרומניה. הוא אמר לה,
-מה אני אעשה שם, אין לי שם אף אחד. אמא מאד הצטערה לשמוע את
זה, והציעה לו פתרון:- תתחתן! והוא אמר לה:- אבל אין לי עם מי... אז
היא לקחה על עצמה את המשימה. היתה ניגשת אליו ואומרת: - תראה,
55
זאת בחורה נחמדה... -שים לב, זאת מתעניינת בך... -ההיא מסתכלת
עליך... ולבסוף הוא העדיף את השדכנית...
פחות משנה לאחר סיום המלחמה, בתחילת אפריל 46 -
ראש חודש ניסן תש"ו התחתנו. גם אחותי הכירה שם את
בעלה לזר ז"ל וכך גם דודה חיה שנישאה לדוד שמיל ז"ל.
לא היינו צריכים לעבוד שם. האונר"א והג'וינט מימנו הכל,
בישלו בשבילנו ולנו נתנו לנוח. היה עדיין חם אז הלכנו
להתרחץ בים.
המקום לא היה טוב מאד אבל איך אומרים? היה לנו טוב. לא
היינו שבעים מדי, היינו חצי רעבים וחצי שבעים. יותר מאוחר
בני עקיבא הקימו שם מטבח. הם שכרו אולם גדול שיהיה
מקום לבישול והיה כבר יותר נעים. היינו רק החבר'ה שלנו ולא
היינו צריכים לעמוד בתור. ישבנו כבר ליד שולחנות, אכלנו כמו
חצי אנשים. אבל מה? זה היה כמו פליטים. הכוסות שלנו היו
מפחים של קופסאות שימורים אבל זה היה הישג גדול שאכלנו
עם כף ומזלג. קודם לכן במטבח של האונר"א לא קיבלנו כלים.
עשינו מה שהכי פרימיטיבי. אז אפילו לא תמיד היתה לנו כף.
הרבה פעמים אכלנו כמה ביחד מצלחת אחת. כשהתארגנו
קצת ולכל אחד היה צלחת וסכו"ם אז איכשהוא השתפרנו.
למרות הקשיים היה לנו טוב שם.
היתה חֶברָה. כל ערב שרנו וצחקנו כמה שיכולנו. אני חושבת
תמיד – איך יכולנו ככה לשיר, אחרי המחנות, אחרי שאיבדנו
את כל היקר שהיה לנו... ואנחנו שרנו. חזרנו לחיים וזה היה
נס. אם לא זה אני לא יודעת אם היינו חוזרים לחיים בכלל.
חלק מהחבר'ה שהיו עוד לפני המלחמה בהכשרה קיבלו
סרטיפיקטים ויכלו לנסוע ישר לארץ. לנו לא היו אישורים אז
שלחו אותנו לעליה שחורה. היינו שלושה עשר חברים – אני
ואבא ודודה שרה ודוד לזר ועוד כמה שנשלחנו לעליה. העבירו
56
אותנו לבָּנְייה אבל איפה? לא דובים ולא יער. עדיין לא היתה
עליה.
בבנייה היינו שנה וחצי. היו אנשים שהיה להם מזל – עשו
חיים ונסעו לטיולים. אבל לי לא היה גם לזה מזל כי אבא חלה
והייתי צריכה לשבת איתו בבתי חולים.
57
מחלתו של סבא דוד וברכת הדרך מ...כומר
ארבעה חודשים בלבד אחרי החתונה אבא חלה מאד.
בהתחלה לא ידעו במה הוא חולה. פתאום הוא קיבל חום. מה
זה היה בדיוק? אף אחד לא יודע. בבנייה גרנו בוילה אחת
גדולה עם עצים גבוהים ונכנסו כאלה סנאים לבית. אבא ודוד
שמיל היו עדיין צעירים והתחילו לרדוף אחרי הסנאים. סנאי
אחד נשך את אבא באצבע וכנראה שהוא קיבל זיהום שבגללו
עלה החום. הסברנו לרופאים שם מה שקרה אבל הם לא
קיבלו את זה. אחר כך כשכבר היינו בארץ הרופאים אמרו
שיכול מאד להיות שזה מזה.
במשך שלושה חודשים הוא היה בבית חולים אחד במחלקה
של טיפוס. אמרו שזה פָרָטיפוס. משם העבירו אותו לבית
חולים גדול ברומא, פוליקליניק ושם ניתחו אותו. זה היה
סיפור. שנה וחצי הוא היה בין חיים למוות. הוא הצטמק ושקל
אולי עשרים וחמש קילו. האחות היתה לוקחת אותו כמו ילד
קטן על הידים.
בית החולים בבנייה נוהל ע"י צליינים נוצרים והאחיות שם היו
נזירות. על הדלת היתה תמונה גדולה של מריה וכל בוקר
וערב האחות נכנסה והתפללה עם החולים. התפללו
והתפללו... אנחנו כמובן לא התפללנו איתם אבל בשביל
הכבוד שתקנו.
פתאום, בוקר אחד אומרת לי האחות שגם אני צריכה
להתפלל. מכיון שלא ידעתי לדבר איטלקית סימנתי לה
בתנועות ידים שאני לא מבינה מה היא אומרת ואני לא יודעת
מה היא רוצה ממני. אבא כן ידע קצת לדבר כי איטלקית
ורומנית הן שפות דומות. ואז אומרת לו האחות באיטלקית:
"הדת שלכם מלוכלך".
58
אבא ענה לה – "זה יפה ככה להגיד על דת שזה מלוכלך?
ככה אומרים? מאיפה את יודעת שהדת שלנו מלוכלכת והדת
שלך יפה?" האחות הנזירה פנתה אלי, הצביעה על מטפחת
הראש שלי ואמרה "בשביל מה לך את זה?"
בנקודה זו התחיל ויכוח בין דתי בין אבא לבין האחות שנשמע
בערך כך:
אבא: מה זאת אומרת בשביל מה? איך את מלובשת? את
יכולה להגיד משהו על המטפחת שלה? ולמה את לא
מתחתנת? (כידוע הנזירות לא מתחתנות אף פעם)
האחות: מה? אני לא התחתנתי?
ואז היא מוציאה מתוך הבגד צלב גדול ואומרת שעם זה היא
התחתנה.
אבא: עם זה התחתנת? יפה יפה.
האחות: המשיח שלכם לא יבוא אף פעם. המשיח היה ואתם
לא רציתם לקבל אותו. בגלל זה אתם סובלים כל החיים ואף
פעם לא תהיה לכם תקנה מכיון שלא קיבלתם את המשיח.
אבא: נו, המשיח שלכם כן בא?
האחות: כן, בטח.
אבא: אצלנו כתוב שכאשר המשיח יבוא כולם יהיו שבעים. אני
רואה כמה ילדים רעבים יש אצלכם ברחובות... אה? וכמה
מלחמות?
כשהמשיח יבוא לא יהיו מלחמות ולא יהיו רעבים.
בנקודה זו שתקה האחות שהיתה אנטישמית גדולה ותמיד
רצתה שאני אתפלל.
59
יום אחד הגיע לבית החולים כומר גדול ומכובד מרומא. כשהוא
בא היתה שם חגיגה גדולה כמו להבדיל אצלנו כשמגיע איזה
רבי גדול. הוא בא לבקר ולהתפלל עם החולים. כשהגיע אלינו,
אבא שכב במיטה והיה בדיוק באמצע לאכול משהו. למען
הכבוד הוא הניח את האוכל. אני ישבתי ככה על הכסא והייתי
עצובה. אז שאל הכומר החשוב את הנזירה – מי אלה שלא
מתפללים? והיא ענתה בשפתם "אלו יהודים... הֶבְּרֶאֶה
(עיבריים)" הכומר שהיה בן אדם אינטליגנט ברמה גבוהה
יותר הבין את זה שאנחנו לא מתפללים ואמר "אה,
הֶבּרֶאים"... ואז ניגש לאבא, נתן לו יד ובירך אותו שיגיע לארץ
הקודש.
אחרי שיצא אמרו כולם לאבא – אתה יודע איזו זכות היתה לך
שהכומר הזה ניגש אליך ובירך אותך? זה משהו גדול גדול.
אם הוא בירך אותך אתה בטח תבריא ותגיע לארץ ישראל...
ומאז הפסיקו להציק לנו.
לאחר הניתוח הפצע קיבל זיהום. אבא שמע את הרופאים
אומרים אחד לשני "היה טוב אם היה לנו פנצילין" פניצילין
היתה אז תרופה חדשה. בבית החולים לא היה פנצילין.
אבא פנה אליהם ואמר: "תסלחו לי רופאים, אבל אולי אני אוכל
להשיג פניצילין מהאונרר"א..." –הפליטים, שהיה מי שדאג
להם, יכלו להשיג לעיתים דברים שנמנעו מהאוכלוסייה
המקומית, הענייה.
הרופאים נתנו לאמא מרשם לפנצילין. במרשם כתבו כמות
הרבה יותר גדולה מהנחוץ, במחשבה שאולי לא יאשרו להם
את הכל, אז עדיף לכתוב יותר...
אמא הגיעה למשרדי האונרר"א, שם הסתכלו, התייעצו..
וחתמו לה על כל הכמות! משם נשלחה לבית המרקחת היחיד
ברומא שהיה בו פנצילין.
60
מצוידת במרשם , הגיעה לכתובת שנרשמה לה על פתק.
ובמקום- לא בית מרקחת ולא שום דבר שדומה או שמזכיר
בית מרקחת.
היא מסתובבת, מחפשת, עוצרת אנשים ומראה להם את
הפתק, ואף אחד לא יודע כיצד לעזור לה. היא אמרה: "לחזור
בלי התרופה לא רציתי, ידעתי שזה עניין של חיים ומוות".
(כולה בחורה בת 21, לא מדברת איטלקית).
ואז, זימן לה הקב"ה רופא. הוא הכניס את היד לכיס החולצה,
הוציא עט ותיקן את הכתובת. זה לא 23, זה 123...
כעת היא מגיעה לבית המרקחת. והתור ארוך, אנשים עומדים
ברחוב...
היא נעמדת בסוף התור, והדמעות זולגות וזולגות.
האנשים בתור מסתכלים עליה, ומתחילים לדבר ביניהם, והיא
מבינה שהם אומרים: מסכנה, בטח מהפליטים... והם לוקחים
אותה, ומעבירים אותה לראש התור!
בבית המרקחת התפלאו כשראו את הכמות הגדולה שרשומה
במרשם, אך נתנו לה את הכל . היא הדגימה לנו איך יצאה עם
קופסה של פנצילין, כשהיא נושאת אותה בשתי ידיים מושטות
לפניה. וכשהגיעה לבית החולים הרופאים היו המומים.
אמא סיפרה שבמשך התקופה שאבא קיבל פנצילין היו
הרופאים ניגשים אליה ואומרים לה: גברת, יש פה חולה קשה,
אפשר לקחת קצת פנצילין?...
אמא חששה לתת, שמא לא יספיק לאבא, וחששה לא לתת,
שמא הרופאים ינטרו להם ואבא יקבל טיפול פחות טוב... אבל
בסוף, התרופה הספיקה לו, ולכל הבקשות של הרופאים...
61
לא תפחידונו
גם באיטליה גרנו בקיבוץ שנוהל ע"י האונר"א והג'וינט. קיבלנו
וילה גדולה ישנה שבעבר נהג לנפוש בה הרודן מוסוליני.
הקיבוץ מנה כמאה ועשרים איש והתאכסנו בשתי וילות
גדולות. זה היה עד סוף 1947.
כשהאו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית שמחנו מאד ועשינו
חגיגה. לא שמענו אמנם בשידור חי את ההצבעה ההיסטורית
כי בכל הקיבוץ היה אולי רדיו אחד. כאלה אינטליגנטים עוד לא
היינו אז. אבל היו לנו שם גם עיתונים ככה ששמענו את
הבשורה המרגשת די מהר.
תוך יומיים שלושה הוחלט שהגיע הזמן לנסות את האנגלים,
האם גם עכשיו אחרי שהסכימו לתת לנו עצמאות ישלחו את
העולים לקפריסין? אנחנו נבחרנו להיות שפני הניסיון לראות
מה יקרה עכשיו, אבל איפה? האנגלים המשיכו בשלהם.
חלפו ארבעה חודשים מהניתוח של אבא והוא התחיל קצת
להתחזק. בדצמבר 1947 יצאנו למסע הקשה בדרך לארץ
ישראל.
איך נסענו?
בלילה, בחשאיות, בחסות החשיכה הביאו אותנו באוטובוסים
לשפת הים . באופק כבר יכולנו לראות את אניית המשא
שציפתה לנו שכונתה "לא תפחידונו", אליה הגענו עם סירות
גומי קטנות. נכנסנו אליה בחושך מוחלט ולא ראינו שום דבר.
הם הכינו מיטות בשלש קומות, אבל היו שם אנשים שעלו
לפנינו בתחנה אחרת ולא יכולנו לראות איפה יש מקום ואיפה
אין... חושך!!! התחילו לצעוק ולחפש אחד את השני בחושך.
אבא היה תמיד כזה זריז. הוא נכנס לאניה וראה שיש איזה
חתיכת מקום ואז חשב להשכיב קודם את שתי הנשים – אותי
62
ואת דודה שרה שהיתה אז בהריון עם יונה. הוא לקח את
שתינו למקום שמצא ואז מתחילה מישהי לצעוק בהונגרית
"מה זאת אומרת? אין פה מקום, זה מקום של בעלי." אבא
התחיל לריב איתה ואנחנו בינתיים שכבנו וזהו. מסביב צעקות,
אנשים רבים, אין איפה לשים את החבילות. גיהינום...
השכם בבוקר נהיה אור ופתאום אבא מגלה עם מי הוא רב...
ידידים הכי טובים, מישהי מהעיר שלו. "אה, זה אתה דז'י?"
אם ככה נעשו חברים טובים וכבר בסדר.
נו, עכשיו באו אלה מהאניה ואמרו לזרוק את החבילות
המיותרות לים. כל אחד ישאיר לעצמו רק 2-3 קילו, מה שהכי
חשוב, כי אין מקום בשביל החבילות. אנשים הביאו חבילות
גדולות עם כל מיני דברים וצריך מקום לאנשים, לא לחבילות.
ביגוד – החוצה. בסופו של דבר לא זרקנו הרבה. כל אחד
איכשהוא הסתדר על הסיפון. לא זרקו הרבה אבל שמו
למעלה.
זו היתה נסיעה... שלושה עשר יום של סיוט מתמשך. קודם כל
כולנו הקאנו והאניה התנדנדה חזק. לילה אחד כבר חשבנו
שאנחנו טובעים ואחרי שזה עבר אמרו לנו 'אתם לא מתארים
לעצמכם באיזו סכנה הייתם'. נסענו ארבעה ימים ואחר כך
הרוח דחפה אותנו בחזרה למקום שממנו יצאנו. צוות האניה
היו איטלקים ושני שליחים ניהלו את העסק. רוב המשפחות
הגיעו עם תינוקות והיתה אפילו לידה באמצע ההפלגה.
היו שם משפחת פריד מפ"ת שיש להם בית חרושת לנוצות,
שמיכות, כריות וכו'. הם באו עם ילדה בת שנה וחצי ותינוק בן
ארבעה שבועות. הנוהל היה שקודם העבירו את החבילות ואת
הילדים ואחר כך עלו הנשים. כשגברת פריד הגישה לבעלה
את התינוק, הוא תפס בכרית והתינוק כמעט שנפל למים. ככה
היה חסר כדי שהוא יפול. איכשהוא היא תפסה אותו בשניה
האחרונה אבל התחילה לבכות בהיסטריה בגלל הבהלה.
63
ככה נמשך המסע שלושה עשר יום, כמעט בלי מים ובלי
שירותים נורמליים. כולנו הרגשנו רע. ממש גיהינום! במשך
היום קיבלנו לשתות איזה ספל מים, מאד בצמצום.
כשמזג האויר קצת נרגע וזרחה השמש יצאנו לסיפון. ראינו
איזה צינור שיוצא מהים אבל היינו תמימים מדי בשביל להבין
מה זה. הסתבר שזאת היתה צוללת של האנגלים שבלשה
אחרינו כנראה עוד מאיטליה. יכול להיות שהמארגנים כן הבינו
מה זה אבל אנחנו לא ידענו מה זה יכול להיות. פתאום ראינו
בבת אחת שני אוירונים שטסים נמוך נמוך. אמרו לנו 'תרדו
מהר למטה' וכיסו את האניה עם ברזנטים. לא היה לנו אויר.
שמענו ששואלים 'מי אתם? מאיפה אתם?' והשליח ענה –
'אנחנו מטורקיה מביאים סחורה...' התשובה היתה 'אל
תבלבלו את הראש, אנחנו יודעים מי אתם. אתם פליטים
ואנחנו רואים אתכם כל הזמן'. בשלב זה כבר לא היתה לנו
ברירה והורידו מעלינו את הברזנט. עלינו למעלה והאנגלים
באו עם שלש אניות על ידינו."
חיפה כבר נראית באופק אך האנגלים לא מאפשרים להמשיך.
האמנם יתקיים בהם מה שנאמר במשה -"מנגד תראה את
הארץ ושמה לא תבוא"?
בסרט שצולם על סיפונה של אותה ספינה ניתן לראות כיצד
לאחר שכבר התגלו ע"י האנגלים, השליכו אנשי ההגנה את
השלט התורכי לים ותלו במקומו את שמם האמיתי "לא
תפחידונו". אחר כך הניפו בגאווה את דגל ישראל ושרו
בהתרגשות גדולה את "התקווה" בנוסח המקורי שלה – "עוד
לא אבדה תקוותינו לשוב אל ארץ אבותינו, עיר בה דוד
חנה..."
האניה נעמדה והאנגלים מסביבם, מזנקים היישר אל תוך
הסיפון וההוראות הן לעלות על האניה האנגלית ולהמשיך
לקפריסין. יש לציין שהאנגלים אף פעם לא שכחו את הנימוסים
64
הידועים שלהם וגם כאן לא שכחו להיות ג'נטלמנים – אם
מישהו חולה, צריך תרופות, לא יכול לנסוע הלאה - שיגיד.
"אף אחד לא רצה לנסוע לקפריסין. דודה שרה היתה בהריון
ואמרה שהיא לא מרגישה טוב, אז לקחו אותה לפני לאניה
השניה. אנחנו חשבנו שמורידים אותה לחופי הארץ ובסוף
הסתבר שרק העבירו אותה לאניה אחרת שם היתה מחלקה
של חולים ורופא שבדק את המצב של כל אחד. את החבילות
לקחו מאיתנו כי פחדו שאולי יש לנו שם נשק.
אבא היה אז ארבעה חודשים אחרי הניתוח והיה לו עדיין פצע
במקום. דודה חיה יעצה לו "דוּוִיד, תעשה את עצמך, תגיד
שגם אתה חולה". במקביל הזדרזה לקרוא לרופא. אבא עשה
כעצתה ואמר שיש לו כאבי בטן חזקים והוא לא מרגיש טוב.
הרופא שלא יכול היה באמת לדעת מה מצבו החליט "טוב,
אותו נוריד". שמו את אבא על אלונקה וברחו ואני לא ראיתי
לאן לקחו אותו- האם לאניה השניה או לצד השני, לכיוון
חיפה? דוד לזר הלך לאניה בעקבות דודה שרה ואני חשבתי
שגם אני צריכה ללכת לשם. באתי לאניה וראיתי שאבא איננו.
לא ידעתי מה לעשות. חשבתי שהוא בטח נמצא בבית החולים
שעל האניה ועוד מעט הוא יגיע. פתאום באים וקוראים לי
"ליברמן פנינה, ליברמן פנינה..." מה?? הסתבר שאבא אמר
שם בבית החולים שיש לו אשה ובלעדיה הוא לא מוכן ללכת.
שיביאו את אשתו. אז הגיע קצין לקחת אותי לחיפה ומשם
הכניסו אותנו למחנה המעצר בעתלית, שם שהינו חמשה
שבועות. (בשבעה על אמא סיפרה הדודה חיה שהיא אספה
את החפצים שלהם שנשארו באניה והחזירה להם אחרי
ששבה מקפריסין. כשאבא היה שם בבית החולים של האנגלים
היה שם רופא יהודי שראה שמצבו לא באמת כל כך נורא
והמליץ לו לעזוב "לא כדאי לך להשאר כאן בבית החולים הזה.
פה יש ערבים, יהרגו אותך בלילה. לך לעתלית"
65
דודה שרה ובעלה נלקחו לקפריסין, שם היא ילדה את בתה
הבכורה. אנחנו הגענו לארץ בדצמבר 1947 והם באו רק
לקראת פסח.
ביום בו הגענו לעתלית אירע הטבח המפורסם בבתי הזיקוק
בחיפה. במקום עבדו יהודים וערבים ביחד. המון ערבי הסתער
על היהודים במקלות וגרזנים ושלושים ותשעה יהודים נרצחו.
זה היה עם פרוץ מלחמת העצמאות. כל יום עקבנו אחרי מה
שקורה. בהמשך אי אפשר היה להביא אספקה לעתלית כי
הערבים היו יורים על השיירות בדרך. לאנגלים לא היתה
ברירה והעבירו אותנו לבית עולים בקרית שמואל. היה חורף
קשה מאד שלא זכור לי עוד כזה ואנחנו היינו באוהלים וסבלנו
מרטיבות. אבא התקרר ונעשה חולה. אחר כך העבירו אותנו
האנגלים ואנשי הסוכנות לבית עולים אחר ברעננה שם היינו
עד לפני פסח.
אמא אמרה: ברגע שרגלי דרכו בארץ, הרגשתי שזה שלי.
כמה צרות עוד עברתי פה... אבל הרגשתי שזה שלי.
