בס"ד
הסיפור של אבא, דוד
ליברמן ז"ל
אבא נולד בפברואר
1922, ט' בשבט הילד השלישי למשפחה מהנישואין האלה. לאביו, יחזקאל, היתה בת
מנישואין קודמים. לאמו קראו צפורה.
ליחזקאל וצפורה נולדו
עוד: מנדל , 1912, משה, 1920, נפתלי, 1924 (?),שרה, חנה. נפתלי, שרה וחנה ניספו
בשואה. גם האם נספתה באושוויץ, וכן הבבע ינטע- הסבתא האהובה.
נולד בפרבר של סיגט
שנקרא צ'רדה.
נקרא ע"ש מישהו
שנפטר ולא היו לא ילדים, ושילמו למשפחה כדי שיקראו לו על שמו. בילדותו הוסיפו לו
את השם חיים.
למד בחיידר עד גיל
13. אביו יחזקאל נפטר כשהיה בן 7. הוא נפטר כשהיה בעיר אחרת, ונקבר שם, במקום שבו
נפטר. הסבא היה חייל במלחמת העולם הראשונה, היה כמה שנים בצבא.
הפרנסה היתה בדוחק,
ממסחר. (כנראה האבא היה בנסיעה לרגל מסחר כשנפטר). בגיל 13 הלך להיות שוליה אצל
מברשתן. תמיד אמר שהרגיש מנוצל. ואז בא והתלונן ואמר שהוא לא לומד כלום והוא לא
הולך יותר, מישהו מהמשפחה בא איתו ועזר לו בתלונה ואז התחיל ללמוד ממש.
אח"כ עברו
לגרוסוורדן, לא ברור מתי. גרוסוורדן היא עיר בטרנסילבניה. זהו שמה ביידיש של העיר.
ברומנית נקראת אורדיה ובהונגרית נוידוורו. זאת העיר שאליה עברו מסיגט ומשם נשלחו למחנות.
*טרנסילבניה- חבל ארץ
שהיה של הונגריה ונקרע ממנה בתור עונש במלחמת העולם הראשונה. אולי קודם.
אבא נלקח לעבודה בצבא
ההונגרי, בפלוגות העבודה. טיפל בסוסים. מפעם לפעם ההונגרים הסתירו אותו כשידעו שהגרמנים קרובים או שבאים לעשות בקורת.
הם היו 2-3 יהודים.
עד שבסוף 1944 כנראה
, נלקחו ע"י הגרמנים.
אבא היה כ-4 חודשים.
כנראה חלק בצעדה וחלק במאטהאוזן/ גונסקירכן. (מחנה בת של מאטהאוזן).
אבא סיפר שבליל הסדר
חצו במסעם את הגבול בין הונגריה לאוסטריה. אבא ידע שזה ליל הסדר, והוא שאל את עצמו
אם יש בעולם עוד יהודי שעושה הלילה סדר...
אבא סיפר שהיה כפר
מתחת למחנה מאטהאוזן,. התחילו לפרוח פרחים (אפריל, מאי...)הוא לא הבין איך אנשים
יכולים לחיות ולהסתכל על פרחים, איך יש פער כזה בין אנשים...
המסע, מאיפה שתפסו
אותם למאטהאוזן, היה מסע ארוך,שבועות. לא נתנו בכלל לאכול, אנשים מתו תוך כדי
הליכה מרעב, וירו בהם. מי שנפל ירו בו. עד כדי כך היו רעבים, שמצאו בדרך סוס מת
ופשוט התחילו לאכול בשר מהסוס. הוא אמר שכנראה מזה חלה בטיפוס.(הוא חלה כמה ימים
לאחר השחרור).
במחנה מאטהוזן עבדו
במחצבה. שם למד את הסודות של מבנה הסלע, איפה כדאי לתת מכה כדי שישבר טוב. (*כאן
מתקשר לסיפור של חציבת המקוה באיטליה) חצבו כנראה אבנים לבניה לסלילת כבישים.
הוא סיפר שהכי נורא
היה שהגרמנים היו תופסים יהודי ואומרים : "אנחנו נלמד אותך להיות צנחן",
וזרקואותו. והיו צוחקים, צוחקים צוחקים. אבא ראה את זה בעיניו.
ביום השחרור- סיפור
התפילין:
סיפר שעבר ליד מישהו
מת, שהיו לו נעלים טובות, ולידו תפילין. אבא התכופף ואמר לו: " יהודי, תסלח
לי, אתה כבר לא צריך נעלים, ולי אין נעלים", והוריד לו את הנעלים.(סיפר שהן
היו גדולות עליו) וגם על התפילין אמר, שבמקום שבו אתה נמצא, אתה כבר לא צריך אותן...
הוא לקח את התפילין, ובהן השתמש כל חייו. כשירדו אבא ואמא מהאניה הם נשארו בארץ,
והנוסעים האחרים גורשו לקפריסין.בבלגן שנוצר נשארו התפילין על האניה. כשירדו
מהאניה דוד לזר זיהה אותן, והביא אותן לאבא כשחזר לארץ.
אבא סיפר: "ביום
השחרור נכנסו האמריקאים על טנקים, וכשהם ראו אותנו הם בכו וזרקו כל מה שהיה להם:
טבליות שוקולד, סוכריות, ופשוט עמדו ובכו. הם פתחו את מחסני האוכל ואמרו: תיקחו מה
שאתם רוצים. אני תפסתי לחם והחבאתי במעיל, ואז נדחקתי בתור לקחת סוכר וכרוב. ידעתי
שצריך קלוריות, אז רצתי לתפוס סוכר, וכרוב כבוש גם כן הצלחתי לתפוס. בדוחק הזה
מישהו חתך לי את המעיל עם הלחם ועם התמונות שהחזקתי כל תקופת המלחמה. לא כל כך
הצטערתי על התמונות באותו רגע, כמו על הלחם. ישבתי בצד ואכלתי כרוב כבוש וסוכר עד
שהקאתי". ואז הוא קיבל חום גבוה, ואיבד את ההכרה. האמריקאים לקחו אותו לבית
חולים, וכשהתעורר ראה בחור יהודי לא מוכר יושב לידו. אבא פנה אליו ושאל אותו מה
השעה. הבחור ענה לו: אתה יכול כבר לקום, אתה ישן ככה שלושה ימים. הסתבר שהבחור
הזה, שכאמור לא הכיר אותו, הביא אותו לבית החולים ושמר עליו כל הימים האלה.
לימים נפגשו בשמחה
משפחתית בארץ. הם הסתכלו אחד על השני אתה מוכר לי, אתה מוכר לי, והתחילו בשאלות...
ואז הסתבר שהבחור הזר שדאג לאבא ושמר עליו הוא בן דוד שני של אמא! שמו- דוד
פרוימוביץ' מבוסתן הגליל. הוא אמר בענוה: לא היה לי לאן ללכת אז התיישבתי לידו...
אבא לא רצה לחזור
הביתה. הוא פגש את חיילי הבריגדה, הם אמרו שמי שרוצה לארץ ישראל יבוא איתם. אמר
שבמקום שהוא היה, מעטים הצטרפו... אבא הלך איתם , עבר את נתיב הבריחה והגיע
לאיטליה.
