זהו סיפורו של משה הימלפרב
ניתן לעדכן
אבי משה הימלפרב נולד ב1906 בבלזץ לישראל ושפרה הימלפרב השני משלשת ילדיהם אחיו חיים הבכור ויוסף הצעיר. אמו נפטרה בלידת בנה הצעיר ואביו נישא בשנית לאחותה דודתם.
בבחרותו התגייס ושרת בצבא הפולני .
לפני המלחמה אבי ואחיו עסקו בסחר עצים האזור ברנוביץ.
ב 8.81933 נישא ללובה פולצק ונולדו להם בן ובת הבן נפטר בילדותו ממחלה והבת ואמה נספו בשואה בגטו ברנוביץ.
משה הימלפרב ומשפחתו היו בגטו ברנוביץ. העיר הייתה מרכז לכוח עבודה עבור הגרמנים שנזקקו לידיים עובדות ולבעלי מקצוע. הגברים שיצאו לעבודה עבדו בבתי מלאכה של הגרמנים וכך הצליחו להבריח לגטו חלקי נשק להרכיבם ולהתאמן בשימושו, מקור עיקרי לנשק שימשו כלי הנשק הרוסיםשהיו פזורים במחסנים השונים ונשק שהיה מצוי באותן יחידות בהם עבדו אנשי הגטו וחברי הארגון. למרות חילוקי הדעות הצליחו ראשי הקבוצות לעבוד בתאום ובגטו התפתחה תנועת המרד והארגון הלוחם כבר בשנת 1942.
במהלך החיים תהפוכות וארגון הלוחמים, הבינו הגברים ותושבי הגטו כי הדרך הטובה ביותר להציל כמה שיותר יהודים זה להביא למצב שבו יצליחו להבריח כמה שיותר יהודים, ולהתחבר וכוחות הפרטיזנים באזור, כמו כן הם ידעו והבינו כי יתקבלו על ידי הפרטיזנים בשמחה ובזרועות פתוחות עם יגיעו עם נשק ותחמושת ןכמה שיותר. הויכוח ניטש על המועד המתאים. בשלב מסוים הגטו חולק לרובעים ואבי משה הימלפרב היה אחד המפקדים.
לאחר האקציה השנייה וכישלון המרד הוחלט לארגן את בריחת הלוחמים הגברים מהגטו אל הפרטיזנים. חלקם עזבו את הגטו באישון לילה כולל מכרים וקרובים שלא השתייכו לארגון. למחרת לאחר שיצאו הנותרים לעבודה הנאצים חידשו את מעשי הטבח בנשיים ובילדים. החליטו הנותרים כי שום תכנית לא תצליח והחליטו לברוח ממקומות העבודה. הם הצליחו להבריח אתם את הנשק, בקבוצות קטנות במשך ימים מספר הצליחו לברוח ליערות ולהתחבר לפלוגות פרטיזנים הרוסיים.
אבי היה בקבוצת פרטיזנים שבמשך תקופה מסוימת המשיכו לפעול באזור ברנוביץ התחברו עם קבוצות פרטיזנים רוסים, הפעולה הראשונה הייתה כישלון ולאחריו הייתה פעולה שמטרתה הייתה להבהיר לפרטיזנים היהודים כיצד לנהוג בשדה הקרב ולהרתיע את הכפריים משתוף פעולה עם הגרמנים. בנובמבר 1942הפלוגה היהודית חוברה לקבוצה מעורבת בפקודו של הקומנדיר פוגצוב. במטרה לאחד את כל הפרטיזנים היהודים ביחידה אחת בפקוח רוסי.
אחד המבצעים החשובים היה התקפה על רכבת שהובילה עץ לצבא בברנוביץ. הפעולה הוכתרה בהצלחה ולאחר מכן רוב הפעולות היו פשיטות על כפרים כדי להצטייד המזונות לקראת החורף.
אבי היה בקבוצת פרטיזנים שבמשך תקופה מסוימת המשיכו לפעול באזור ברנוביץ התחברו עם קבוצות פרטיזנים רוסים, הפעולה הראשונה הייתה כישלון ולאחריו הייתה פעולה שמטרתה הייתה להבהיר לפרטיזנים היהודים כיצד לנהוג בשדה הקרב ולהרתיע את הכפריים משתוף פעולה עם הגרמנים. בנובמבר 1942הפלוגה היהודית חוברה לקבוצה מעורבת בפקודו של הקומנדיר פוגצוב. במטרה לאחד את כל הפרטיזנים היהודים ביחידה אחת בפקוח רוסי.
אחד המבצעים החשובים היה התקפה על רכבת שהובילה עץ לצבא בברנוביץ. הפעולה הוכתרה בהצלחה ולאחר מכן רוב הפעולות היו פשיטות על כפרים כדי להצטייד המזונות לקראת החורף.
הקבוצה המשיכה לפעול באזור ברנוביץ עד שפגשה יחידת פרטיזנים רוסיים שהסכימו לצרפם כיחידה יהודית נפרדת בגדוד של ציגנקוב. לאחר כשלושה חודשים נתקבלה פקודה המחייבת את כל היחידה להתייצב בבסיס הראשי של הכוחות הפרטיזנים המאוחדים, בזאת הגיעה לסיומה תקופת היחידה היהודית האנשים חולקו בין היחידות השונות ואבי נשלך לתוככי אוקראינה ליחידה של קרוק ביערות ווהולין בסביבת מנייביץ. כאן פגש את אמי. הם נישאו עוד לפני תום בקרבות בתקופת הפרטיזנים.
בפברואר 1944 שוחררה העיר רובנו. כמה מהפרטיזנים היהודים מהיחידה של קרוק הגיעו לרובנו ומצאו עיר ללא יהודים. הם התארגנו במקום הצליחו לתפוס דירה ברחוב קלינינה 30 והקימו את הקולקטיב שניקרא בשם קולכוז. הורי היו בקבוצת המייסדים.
הקבוצה שמה לעצמה מספר מטרות :
1. המשך הקיום היהודי בארץ ישראל, הצלה של כל מי שניתן להציל בראש וראשונה לגאול ילדים יהודים שנמצאים בידי נוצרים ולשחרר יהודים משרות צבאי בלתי חיוני.
2. לשקם ולהקים קברים ומצבות לזכרם של הנרצחים וההרוגים.
3.להפיץ באזור את קיומו של המקום, לאפשר לכל דכפין לקבל מזון קורת גג ולהפיח בהם תקווה.
בשלב מסוים יצאו הורי מרובנו בדרכם מזרחה לא ידוע לי כמה זמן ובאיזה דרכים הגיעו לרומניה למחנה העקורים קבוץ בוקרשט שנתמך עי הגוינט. הורי שהו במינה זה 8 חודשים ובפרק זמן זה נולדתי.
בתקופה זו העמידה ממשלת המנדט לרשות המשרד הארץ הישראלי 1000 סרטייקאטים, אשרות כניסה, בין מקבלי האשרות שרובם היו יתומי מלחמה, נכי מלחמה נשים בהריון ומספר משפחות עם תינוקות. התינוקות הוברחו מתחת לאפם של הבריטים באופן בלתי חוקי ונארזו כחבילות.
הגענו לחופי הארץ באוקטובר 1945 על סיפון אונת המעפילים טרנסילבניה, ומשם לבית עולים בבת גלים.
