משה נולד בכפר לוז'ין (Lozin) בסלובקיה להוריו, מרכוס - אברהם אלפנט (Markus– Abraham Elephant) ורייזמן פרידה (Reismann Frida). הוא היה בן שני במשפחה בת ארבעה ילדים: אחותו הבכורה רוז'י ושתי אחיותיו הצעירות, אלה ושושנה. המשפחה התגוררה בווארנה (Varin) ובפזינוק (Pezinok) שבסלובקיה.
בשנת 1936 קיבל תעודת בגרות בגימנסיה היהודית במונקאץ' (Munkatsch). עד 1939 למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת פראג (Prague). הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ועסק בתחומי החינוך והארגון ובהכנת החברים במסגרת הכשרות, לחיים בארץ ישראל. שרת בפלוגה לעבודת כפייה ובשנת 1941 שימש כמורה לילדים יהודים, שנאסר עליהם ללמוד בבית ספר סלובקי.
בשנת 1942, עם תחילת הגירוש של יהודי סלובקיה ירד למחתרת, הצטייד בתעודות מזויפות וכחבר הוועד המרכזי של תנועתו עסק בארגון פעולות בלתי לגליות. ב-19 בינואר 1944, לפי החלטת תנועתו, בהיותו דובר הונגרית רהוטה, נשלח לבודפשט והשתלב בפעילות המחתרתית. תחילת נשא זהות בדויה בשם מיכל סולסקי (Michal Solsky) פליט מפולין ואחר כך פעל תחת השמות יאנוש סאבו ומיהיי האייץ. תחילה עסק בעיקר בסיוע לפליטים היהודים מסלובקיה ומפולין. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה ב-19.3.1944 היה פעיל מרכזי בארגון ההגנה וההצלה היהודית. בוויכוח בין התנועות על הקמת בונקרים, הביע התנגדות וטען, שהבונקרים במציאות של הונגריה הפשיסטית לא יועילו וישמשו מלכודת מוות לשוהים בהם. משה היה פעיל מרכזי במבצע ה"טיול", שהיה מבצע של הברחת יהודים דרך הגבול לרומניה, משם יכלו להגיע לארץ ישראל. לפי ההערכה, כ-15,000 יהודים הצליחו לחצות את הגבול. פעמים רבות נסע אלפן בעצמו אל הגבול. הוא ייצג את תנועתו בפורומים שונים של המחתרת ושל יהודי הונגריה.
אחרי ה-15.10.1944, מועד תפיסת מפלגת "צלב החץ" את השלטון בהונגריה, עסק בעיקר בהצלת המשרתים בפלוגות לעבודת כפייה ובהצלת יהודי בודפשט. יזם את הקמת שישים מעונות הילדים בהם מצאו מקלט כששת אלפים ילדים יהודים, רובם יתומים. עסק בהשגת תעודות מזויפות ונשק וחלוקתם. אלפן היה ההוגה והמארגן של תחבולת השחרור של כמאה ועשרים חברי המחתרת החלוצית בדצמבר 1944 מבית הסוהר בשדרות מרגיט.
אחרי השחרור, בינואר 1945, עסק בשיקום תנועתו ובסיוע לחוזרים ממחנות הכפייה וממחנות המוות. היה פעיל בארגון העלייה הבלתי לגלית לארץ במסגרת עלייה ב'. בשנת 1946 עלה לארץ יחד עם רעייתו, טובה דיאמנט, פעילת המחתרת והצטרף לקיבוץ העוגן.
מתוך:
דוד גור, אחים להתנגדות ולהצלה, דליה: העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, 2004.
חלוץ לפני המחנה
"מי שלא חש מעודו את האחריות על קבלת החלטות גורליות בין הישרדות לבין מות גיבורים, בין נקמה לבין הצלת נפש, בין הבאת ילד לחוף מבטחים לבין "תמות נפשי עם פלישתים" – אינו יודע מה גודל המבחן של מי שהעמיד עצמו במו ידיו ועל דעתו ואחריותו הוא, כחלוץ לפני המחנה הצועד אל הבלתי נודע". כך אמר אבא בטקס יום השואה והגבורה בשנת 1984 בלוחמי הגטאות, 36 שנים לעצמאות ישראל.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הוביל והדריך את אבא במעשיו שם בהונגריה, לאחר שהגרמנים הנאצים כבשו אותה ב-1944 והחלו במסע ההשמדה המאורגן הגדול והמהיר ביותר בתקופת השואה.
התשובה וודאי נעוצה בחינוך שקיבל בבית, ובאופיו החזק ובסולידריות היהודית שהייתה מוטבעת בו.
אבא נולד בכפר קטן (לוז'ין) שבסלובקיה. אביו היה רופא שיניים ש"התפקר" למרות שאביו, היה יהודי דתי חרדי. הוא נלחם במלחמת העולם השנייה בצד הכוחות הגרמניים, כמעט איבד רגל, וצלע קלות כל חייו הקצרים יחסית. הוא בחר ללכת בעת הגירוש לאושוויץ עם הוריו הזקנים ואם אשתו ובתו הבכורה. רוג'י זו היא היחידה ששרדה את המחנה מביניהם, בעודה נוטה ללדת. היא ילדה את בכורה שם, לאחר השחרור, וקראה לבנה איוון על שם החייל הרוסי הראשון שפגשה.
למשפחה קראו משפחת "אלפנט" שם שהפריץ הגוי נתן למשפחה, כמה דורות קודם, כשם גנאי, כיוון שהם היו אנשים גדולים וחזקים.
אבא שלי, משה, היה באמת גבוהה וחזק, דמות מאוד בולטת באותם ימים.
כבר שהיה ילד, התבטאו תכונותיו. יום אחד, כך סיפר לי, התעללו ילדים גוים בבעל המכולת היהודי בעירייה. אבא הניס אותם. הם אמרו כי אם יש לו אומץ, שיגיע למקום מסוים למחרת, שם יגמרו עמו חשבון. הוא לא היסס ולבדו הלך לאותו מפגש. הוא חטף מכות רצח, אך הפליא בהם את מכותיו. מאז אף ילד לא העז לקרוא לו ג'ייד או להרים עליו יד. בבית הספר הקטן הוא היה מגן על הילד היהודי היחידי הנוסף בכיתה מפני המורה האנטישמי, שהתעלל בו כיוון שהיה חלש בלמודים. יום אחד, לאחר שהמורה השפיל את אותו ילד, אבא (בן 12 לערך) זרק על המורה חפץ קהה וברח דרך החלון. המורה פוטר, אך אבא לא חזר יותר לאותו בית הספר. בשלב מאוחר יותר הוא עבר למונקץ ולמד שם בבית הספר היהודי שגידל דורות של אנשים מופלאים. שם הוא קיבל את החינוך לחלוציות, לשוויון ערך האדם, והפך לציוני בכל רמ"ח אבריו.
אבא, שלי, שכינויו היה "פיל", קיבל הוראה מהנהגת השומר הצעיר, בסוף 1943, לעבור מסלובקיה להונגריה כדי להיות חלק מהנהגת התנועה שם, כיוון שרוב בוגריה גויסו לעבודות כפייה והם נותרו ללא קדר ניהולי. הוא נשלח כי בין יתר תכונותיו הוא גם ידע שפות רבות, ביניהם הונגרית וגרמנית וכך יכול היה להשתלב בקלות בכל המשימות שתנועות הנוער לקחו על עצמם.
ב-19 למרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה ונכנסו בשערי עיר הבירה, בודפשט. תנועות הנוער כולן החליטו לרדת למחתרת, להתחזות לאריים, לקבל זהות של פליטים נוצרים בד"כ, וזאת על ידי שימוש בתעודות מזויפות.
הם הקימו לשם כך מעבדה שזייפה תעודות מכל סוג והלכה והשתכללה עם הזמן. הם עברו לדירות מסתור ושמרו על מידור מוחלט, כדי שאם מישהו ייתפס ויעונה, הוא לא יוכל להסגיר את חבריו.
בשלב מסוים קיבל על עצמו "פיל" להיות בין האחראים למבצע "הטיול". במבצע זה העבירו, בד"כ צעירים וצעירות, אך לעתים גם משפחות, מבודפשט הבירה לערי שדה אל הגבול הרומני, ברכבת, ומשם בלילה הבריחו אותם את הגבול. משם הם הגיעו לעיר הנמל "קונסטנצה", בעזרת היהדות המקומית, והעפילו באוניות לארץ ישראל. כ-15000 נפשות ניצלו בפעולה זו שנמשכה מספר חודשים ספורים בלבד, עד שרומניה הצטרפה לבעלות הברית והגבול הפך לחזית.
וכך התבצעה המשימה: בבוקר היה אבא פוגש במעומדים לבריחה. הוא היה נפגש עמם בפארקים או בבתי קפה. לא פעם נאלצו להתפזר ולברוח כי הבינו שעוקבים אחריהם.
הוא היה מתדרך אותם, מסביר להם כיצד לפעול בסיטואציות שונות, כיצד להוציא את התעודות, המזויפות, אותם ניפק להם באותו מפגש. הוא היה מצייד אותם גם בכסף ונותן להם הוראות כיצד לנהוג במעבר הגבול.
לעתים, כאשר ראה שמשהו מתרגש יתר על המידה, היה קובע כי היא או הוא לא יצטרפו למסע..!
בערב, הם היו נפגשים על הרציף, עולים לקרון הרכבת ואבא היה מתיישב בתא סמוך, עושה עצמו עסוק בענייניו, אך מקשיב וערני למה שקורה בתא הסמוך. תארו לכם את אבא, לבוש כקונדוקטור או קצין ברכבת, מתערב, בעת הצורך, כאשר הרגיש כי ניתן לעשות כך, ומפזר את החשדות של אנשי הגסטפו, המשטרה החשאית, הז'נדרמים או אנשי צלב החץ שלא פסקו מלעלות לרכבות ולבדוק תעודות ולחפש יהודים. לעתים, החליט לא להתערב, כאשר הבין שאין כבר סיכוי והצעיר היהודי כבר נתפס, כולו אחוז פחד, ומכנסיו מופשלים, ועמה ההוכחה ליהדותו.
בשלב מסוים הבין אבא כי המשימה גדולה ויש להוסיף אנשים המלווים את הקבוצות. בוקר אחד הוא עלה על הרכבת עם חברתו המדומה אסתר, לימים, פורת, שלקחה אותם לעיר הספר נדוורד. הם התנהגו כזוג בירח דבש וכאשר עלו אנשי הגסטפו לביקורת, אסתר פתחה עמם בשיחה לבבית בגרמנית, וכבר לא היה צורך שהוא גם ישלוף את מסמכיו המזויפים...
הם הגיעו ל"נדוורד", ושם לקחו כרכרה שהובילה אותם לכפר הסמוך בו גר המבריח. אבא רצה להכיר ביניהם וליצור הקשר.
אותו מבריח היה נוצרי שהיה השייך לכת "הסבטיסטים"- נוצרים שומרי שבת. מדי ערב כמעט היה אותו פטר באצי מקבל קבוצות של יהודים ומבריח אותם את הגבול. הוא היה בין המעטים של דרשו כסף תמורת מעשיהם.
וכך היה אומר לאבא: " אלוהי במרומים, אתה היודע הכול ומכוון הכול, חזקה עליך כי תשמור על היהדות. שכן בלי היהדות אין נצרות ובלי הנצרות אין אנושיות.
כאשר הגיעו לקרבת הבית של אותו פטר אבא שם לב כי אשתו של פטר באצי מסמנת לו נואשות שלהסתלק...אבא אמר לעגלון להמשיך לנסוע הלאה וקצת אחר כך לסובב את הכרכרה ולחזור חזרה לעיירה.
משהגיעו לצומת דרכים, קפץ לפתע על הכרכרה, איש עם מגבעת טיפוסית לאיש הבולשת החשאית של הגסטפו. הוא דרש בנימוס להצטרף אליהם ולהגיע עמם ל"נדוורד". אסתר ואבא החליפו מבטים ביניהם – הם הבינו כי עלו עליהם...ואבא יושב כחתן עם זוגתו היפה ומוחו קודח...מה לעשות? איך בורחים? איך יוצאים מהמצב אליו נקלעו...
לבד עוד אפשר היה אולי לנוס, אבל מה אם אסתר..?
כאשר הגיעו לעיירה השלווה, הם עברו על גשר צר, שעבר מעל פלג נהר קטן.
לפתע הבחין אבא באשה שטיילה על הגדה, ובנה הקטן מתחלק ונופל לנחל.
ללא היסוס, קפץ אבא מהכרכרה, קפץ מהגשר אל הנהר ומשה את הילד והחזירו לאמו הצווחת ובוכה. היא כרעה על ברכיה והודתה לו.
אבא חזר לכרכרה שעמדה על הגשר...כולו נוטף מים, רטוב ורועד מקור.
אסתר קיבלה אותו בחיבוק גדול.
האיש, שעד אותה עת לא אמר מילה, קם, הוריד את מגבעתו ואמר:
"חשדתי בכם שאתם יהודים, והתכוונתי לעצור אתכם ליד הכלא הקרוב ולקחת אתכם לחקירה. אני מתנצל. ברור לי שאף יהודי לא היה מושיע ילד נוצרי, כפי שאתה עשית. סלחו לי על שחשדתי בכם. הוא ירד מהכרכה והלך לדרכו.
אתם יכולים לתאר לעצמכם מה עבר בראשו של אבא....
מקרים דומים לאלה היו קורים להם, לחברי המחתרת כמעט מדי יום. חלקם נתפסו ונעלמו או שנתפסו ועונו קשות על ידי הגסטפו.
לאבא, משה אלפן לימים, הייתה נחישות בלתי נתפסת, הרבה מזל, אומץ ותושייה. הוא בחר לפעול ולנסות להציל ביודעו כי הוא עלול להיתפס בכל רגע. סופו היה ברור לו. אך הוא הצליח לשרוד את הזמנים האלה – וברעיונותיו ובמעשיו להציל אלפי יהודים.
הוא העמיד עצמו לשרות העם כחלוץ לפני המחנה.
מעשיו ומעשה חבריו ראויים להכרה בציבור הישראלי ואולי אף להוקרה.
