EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
יונה שומוביץ
1917-1970
יוצר הדף: עומר רוזן קשר לדף: קרוב משפחה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, נכבשה עיר הולדתו על ידי הגרמנים. יונה ברח משם לעיר וילנה, הנמצאת בליטה והצטרף לריכוז החלוצי. כאשר הגרמנים כבשו את וילנה, יונה נכלא בגטו המקומי – גטו וילנה. הוא הצטרף למחתרת בגטו שמנהיגה היה מרדכי טננבוים תמרוף. במחתרת הזו הכיר את אישתו לעתיד, צמרת שומוביץ', שהייתה גם לוחמת במחתרת.

יונה וצמרת נחלצו מהגטו בסיפור מיוחד במינו. הגטו היה מוקף בגדר תיל. יום אחד עשרות אנשים החליטו שהם מנסים לקרוע את הגדר והתחילו להישען על הגדר בכח משקלם עד שהיא נפרצה. כאשר הגדר נפרצה, כולם הלכו אחורה ופחדו לצאת. יונה אמר לצמרת, בואי איתי, זו ההזדמנות שלנו לצאת. הוא לקח אותה ויחד, שלובי זרוע, יצאו דרך הפירצה בגדר החוצה כאילו שהם מטיילים. בפינה עמד חייל גרמני ששמר על הגטו. יונה ניגש אליו ובגרמנית ביקש ממנו אש להדליק סיגריה. החייל נתן לו אש ויונה וצמרת המשיכו משם לתוך היער, בריצה, כדי להיעלם בתוכו כשיורדת החשיכה.

יונה וצמרת הצטרפו לפרטיזנים שלחמו ביערות רודניקי. היערות האלה נמצאים בליטה ובבלארוס. המטרה של הפרטיזנים הייתה לבצע פעולות חבלה בגרמנים, לפגוע בקווי האספקה שלהם וכמובן להרוג כמה שיותר גרמנים. הפרטיזנים היו גם גברים וגם נשים. הם קיבלו נשק, ציוד ומזון מהצבא הרוסי שתמך בהם כל הזמן.

יונה היה בלונדיני עם עיניים כחולות וידע לדבר גרמנית לכן חלק מהפעולות שלו היו מאחורי קווי האויב. הוא היה צריך להתמודד עם הגרמנים וגם עם האוכלוסייה המקומית האנטישמית והוא הצליח בכך כיוון שלא נראה יהודי. הוא הפגין אומץ לב רב בפעולות שלו האלה והצליח ביחד עם צמרת לשרוד את המלחמה.

למעט יונה ורינה, סבתא של אבא שלי, כל המשפחה הושמדה במחנות ההשמדה בפולין
קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text