דף לכבוד / לזכר

25.12.06   

                  קורות חייה של אמא/סבתא בלה

אמא/סבתא/בילה/פרידה או כפי שכינו אותה נכדיה בלושיה נולדה ב-29.6.1917 בעיר לודג'  פולין,לשלום-הרש גולדברג ולפרימט לבית הרציגר.המשפחה כולה גרה בבנין אחד יחד עם הסבים והדודים ועסקה בענייני סוכר. בהיותה בת 10 נולדה אחותה היחידה רותקה.

במלאת רותקה 8 חודשים נהרג אביהן בתאונת דרכים,ונשארו בבית שתי יתומות ואמא צעירה שלא ידעה את נפשה מרוב צער.

המשפחה המשיכה לתמוך ולעזור לאלמנה ושתי בנותיה.אמא למדה

בבית ספר פולני, ולאחר תום הלימודים ביסודי,הלכה לגימנסיה יהודית

והייתה חניכה בתנועת בית"ר. ברקע כבר נשמעו הדים של אנטישמיות

וחברותיה בתנועת הנוער עלו לישראל.אמא בגרה, והייתה לעלמה יפה

ורבים ביקשו את חברתה.היה לה חבר כ-6 שנים ,יולק,והם נישאו בימים

הראשונים של ספטמבר,ממש עם פלישת הגרמנים לפולין. החתונה הייתה צנועה ומצומצמת בנוכחות בני המשפחה בלבד.לאחר החתונה הם עברו להתגורר בקלצה שלימים הפך לגטו ,עם משפחתו של בעלה, ואילו אמה ואחותה נשארו בלודג'. .

באחד הלילות החליטה אמא למרות העוצר לחזור ללוד'ג לקחת את אמה ואחותה אליה,כי שם עדיין היה שקט.הרחובות היו נטושים,ורק היא בעזרת גבר שפגשה בחשמלית צעדה לביתה,בדרכם עברו על פניהם גרמנים שהיו עסוקים בשיחה ולא שמו לב אליהם.

בבית היא פגשה את אחותה לבדה,וכאשר שאלה איפה אמא,ענתה אחותה שהיא

מחביאה רכוש במרתף הבית.היא הצליחה להבריחם ולהביאם לקלצה.אמא עבדה במכבסה במיון הבגדים וכביסתם. את מנת הלחם שהייתה מקבלת שמרה לאחותה.כאשר הוחלט על חיסול הגטו היא הופרדה מבעלה מחמיה וגם מאמה ואחותה, שהועלו על משאיות באמתלה שלוקחים אותם לעבודה, ולימים נודע לאמא שהם נלקחו לטרבלינקה והומתו בתאי הגזים. ביחד עם גיסתה זושיה  ובנה הקטן בן שנה וחצי מציו, נשארו בגטו כי נחשבו לנחוצים בעבודה. אמא עבדה גם בנגריה, בניסור קרשים והעמסתם.זושיה הייתה חולה וחלשה ואמא לקחה על עצמה את הטיפול בילד.זושיה שראתה לנגד עיניה כיצד הגרמנים רוצחים בדם קר את בנה,לא ויתרה והייתה הכוח המניע והדוחף,נלחמה על כל פרוסת לחם וקצת מרק דלוח,ורק לא לוותר ולהמשיך לחיות. היא הייתה לאמא תחליף לאם ואחות גם יחד. הן הועסקו במחנות עבודה שונים מגטו קלצה עברו   לפיונקי והועסקו בהכנת אבק שריפה. בבומליץ בנטרול חומצות, משם עברו לברגן בלזן ואח"כ לואושוויץ-בירקנאו. שם שהו כ-6 שבועות ללא עבודה.מדי יום עמדו בכפור במסדרים שבהם נקבע מי לחיים ומי למוות.ערומות  עמדו,שיער ראשן גולח ומספר הוטבע על ידיהן.על ידה של אמא הוטבע המספר 15054 A. משם הועברו לאלסינג ,עבדו ביצור פצצות. כאשר הגיעו שמועות על פלישת הרוסים והאמריקאים,המוני בחורות ובניהם אמא וזושיה הועמסו על רכבות בדרך להשמדה.הן נסעו ברכבת כ-10 ימים ללא מזון ומים .לפתע ב-20.4.45 ,יום הולדתו של היטלר הצורר חלאת המין האנושי ,הופגזה הרכבת על ידי בנות הברית,ומתוך רכבת של כ-10 קרונות נותרו רק 3 ובניהם זושיה ואמא. קודם לכן רצתה זושיה לעבור לקרון אחר להצטרף לחברתה , אך אמא התעקשה להישאר בקרון מס/3,וכך הן ניצלו.

מן ההפגזה הועפו מספר קרשים של גג הקרון,והן נחלצו משם והתחבאו מתחת לקרון.הייתה דממת מוות,והן ישבו ומלמלו,"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".מרחוק שמעו קולות של אנשים קרבים,היו אלה פולנים.הם לקחו אותן יחד עם מספר בחורות לבניין הרכבת ושיכנו אותם שם.הביאו להן בגדים אוכל ומצעים.המקום נקרא נויסינגן.למקום הגיעו חיילים רוסים, התנפלו על הבחורות וחלקן נאנסו.אמא  ביקשה מאחד החיילים ללכת לשירותים, דפקה על אחת הדלתות, הדלת נפתחה ובחדר היה ניצול מחנה צכי עם אחת הבחורות שהתאהב בה הכניס את אמא פנימה וכך היא ניצלה . כאשר הגיעו קצינים בעלי דרגות גבוהות הן שוחררו ונשארו שם עד יום השחרור. ב-9.5.45  הן יצאו לרחוב ולא ידעו מה לעשות ולאן לפנות.הייתה זאת שכונת וילות של גרמנים שנמלטו מביתם בהותירם מאחוריהם הכול.אמא עם חייל רוסי עברו בבתים בחיפוש בחורות גרמניות לעבוד בשביל החיילים הרוסים בניקיון.תוך כדי השיטוט בבתים הן חיפשו בגדים ונעליים כי היו לבושות רק בקומביניזונים.הן החליטו לעלות לרכבת ולנסוע לוורוצלב.מסביב היה הרס גדול  והן המשיכו לליגניץ .זושיה ואמא השתכנו בבניין שבקומה הראשונה שכנה הקצונה הרוסית וכך הן התחילו את חייהן החדשים.אמא נסעה ללודג' לחפש קרובי משפחה,אך אף אחד לא נשאר.

היא הבינה שנשארה לבדה כשרק זושיה לצידה.בביקור בביתה הריק והעזוב היא מוצאת אלבום תמונות ישן בתוך שלולית מים עם מספר תמונות שלה ושל המשפחה. היא חוזרת לליגניץ עם תעודת הלידה שהוציאה במרשם התושבים ועם תמונות הבודדות של המשפחה.

שם אמא פוגשת לראשונה את אבא.גם הוא פליט עם מזוודה מרוטה שהשתחרר מהצבא הרוסי ומחפש את דרכו.הוא מתאהב באמא ומחזר אחריה ללא ליאות. לבסוף היא נעתרת לחיזוריו והם מחליטים להינשא.הטקס האזרחי חל ב-25.12.46 , אך הם אינם מוותרים על חופה וקידושין.ב-31.12.46 נערך הטקס היהודי כדת משה וישראל בחדר קטן בנוכחות זושיה, חברו הטוב ניוניק(נחום)וינטר(לימים כירורג באיכילוב)והרב. את הכתובה שמרה אמא עד היום והיא נמצאת בידינו.הם עוברים לווילה בפרברי וורוצלב-"ביסקופין" ברח' ברטה אלברטה 9.. הם מחליטים להשאיר את הזוועות מאחוריהם ובוחרים לבנות חיים חדשים. אבא מוצא עבודה בשרותי הביטחון הפולני, ואמא הופכת לעקרת- בית,וב-11.8.47 הם הופכים להורים לבת ושמה הלנה-הינדה(אילנה) על שם אמא של אבא. כמעט 4 שנים אחרי ב-23.5.51 נולד בן, רשיו(צביקה) על שם אבא של אמא(הרש).לראשונה אחרי שהדחיקו את הזוועות ואת העצב הם מתחילים לחוות אושר ושמחה.זושיה גם היא מתחתנת בשנית עוברת לוורשה ובונה את ביתה עם טושיק נובאק,ונולדת להם בת יחידה הלינקה.הקשרים בין שתי המשפחות מתהדקים .מדי שנה בחג המולד אנו נוסעים לוורשה ומבלים את החופשה בחברתם.

בקיץ אנו נוסעים לחופשות משותפות על שפת הים הבלטי,ומצטרפות אלינו משפחות של חברים וגם בן הדוד היחיד של אבא ששרד את המלחמה אוסקר מנדל ואניה עם בנם וודים.ההורים מרבים לצאת לבילויים. קולנוע, תיאטרון, אופרה,בתי קפה ומועדוני ריקודים,כאילו להספיק את כל מה שהפסידו בשנות המלחמה. אחרי שאבא פוטר משירותי הביטחון, הוא מתמנה למנהל בית מלון

בוורוצלב ,"מונופול", וסוף סוף החיים מחייכים אליהם,והם בולעים בשקיקה את החיים.

עם התגברות האנטישמיות בפולין והאווירה מתחילה להיות קשה,מחליטים ההורים לבקש ויזה לעלות לארץ.אחרי מספר דחיות מקבלים את האשרות ,אורזים ויוצאים ללא נודע להתחיל שוב בחיים חדשים,"למען הילדים" שיגדלו במדינת היהודים. ב-20.3.57 ביום סגרירי ואפלולי אנו משפחה קטנה רק 4 נפשות מגיעים לנמל חיפה. בנמל מחכה דודו של אבי,יצחק אפטר ששהה בזמן המלחמה בארץ וניצל מציפורני הנאצים.אנו מגיעים לחולון ומכאן מתחילים החיים בארץ ישראל.

כל סיפור הקליטה והחיים בארץ מסופר בקורות חייו של אבא.

השנתיים האחרונות בחייה של אמא היו הקשים ביותר. אבא עזב את הבית לבית האבות והיא נשארה בודדה עם מטפלת זרה ורק ביקשה את נפשה למות.למרות קירבתנו אליה,נכדיה וניניה ,לא הצלחנו לעודד את רוחה,היא פשוט "עייפה מן החיים" כדבריה.

פעם בשבוע היתה מגיעה חנה המטפלת המחליפה ויחד דנו בענייני החיים ומהותם,חנה ניסתה להחדיר בה מעט אמונה ואף הביאה לה תהילים לשים מתחת לכרית.כמו כן פעם בשבוע הייתה מגיעה לאמא אסתי, מתנדבת מ"עמך",ויחד הפליגו למחוזות הילדות והזיכרונות נשפכו כמים ובקושי היה ניתן לעצור את שטף הדיבור השירים  והסיפורים.

הפגישות האלה  הסבו לאמא המון קורת רוח ואושר, היא ציפתה להם בכיליון עיניים.

היא לא הרבתה לצאת ,לא אהבה את חברת האנשים בכיסאות הגלגלים ,היא התביישה במצבה,טענה שהיא איננה נחוצה לאיש יותר,והרבתה לשבת בכורסא ,קראה קצת עיתון צפתה בטלוויזיה ושוחחה מעט עם המטפלת.לאחרונה גם באלו הדברים כבר לא מצאה עניין.

בכל שיחה שניהלנו וניסינו להראות לה שהנה "ניצחת",יצאת מן התופת,הקמת משפחה ונולדו לך ילדים,זכית לנכדים ולנינים,אף על פי ולמרות הכול זהו הניצחון שלך.

בכול הזדמנות טענה שאלוהים העניש אותה פעמיים,פעם ראשונה כאשר הוא לקח את כול משפחתה ובפעם השנייה שהוא אינו לוקח אותה ובכך וגורם לה סבל רב. היא חלתה בדלקת ריאות , אושפזה וחזרה לביתה. היינו בטוחים שהיא הבריאה,אך אחרי 10 ימים התפרצה המחלה מחדש וממנה היא לא התאוששה.בזמן אשפוזה בבית החולים היא ביקשה מהרופא שהיא רוצה למות בנובמבר "כמו אבא",ואכן בקשתה התמלאה. ביום ל' בחשוון תשס"ז ה-21.11.06 היא החזירה את נפשה לבורא.

יהיה זכרה ברוך ונשמתה תהיה צרורה בצרור החיים יחד עם אבא.

היום   25.12.2006  יום הנישואין ה-60 של ההורים