סיפורו של אברהם
אברהם יונה גזונדהייט, נולד בקרקוב שבפולין ב-1928 .
הוא היה הבכור משלושה ילדים, משפחת חסידי גור, משפחה קשת יום שלהורים היה קשה לכלכל את לימודיו ולכן שלחו אותו לסבו.
בגיל 11 הוא נשלח לסבא בבנדין. באותה תקופה נפטר אביו.
עם פרוץ המלחמה היה אברהם בגיל מצוות אך לא חגג בר מצווה, כי באותם הימים ביצעו משלוח של יהודים מגטו קרקוב והוא נמצא במסתור. אבל הדרשה שהכין עסקה בסוגיית הצלת דברי קודש בעת שריפה. הוא אמנם לא נשא אותה אבל קיים אותה במעשיו בשנים שהגיעו אחר כך .
בשנת 1942 נעצר אברהם בן ה-13 ברחוב ומאז לא ראה שוב את משפחתו. הוא נשלח למחנה סוסנוביץ בפולין, לשם הצליח סבו לשלוח לו את התפילין של אביו כדי שיוכל להניחן בכל בוקר.
מסוסנוביץ נשלח אברהם למחנה העבודה גליויץ, שם שהה שנה וחצי והצליח להחביא ולהשתמש בתפילין. בתום שהותו בגליויץ נשלח אברהם למחנה אושוויץ.
עם הגיעו לאושוויץ ולפני ה'דיסאינפקציה' באו לפגוש אותם הותיקים במחנה בחיפוש אחר בני משפחה אבודים. את אברהם פגש חבר משפחה. הוא שאל אותו אם הביא עימו דברים כי עומדים לקחת להם הכל. אברהם מסר לו את התפילין שלו.
הוא היה מוציא אותן ממקום המחבוא בבוקר, מניח אותן מהר לפני היציאה לעבודת הכפייה, ובערב היה מקבל אותן בחזרה אחרי שהסבב בין כל החברים הסתיים.
כך בזכות אברהם ובעיצומה של המלחמה, בתוך מחנה אושוויץ, זכו בכל יום כ-60 יהודים להניח תפילין. למרות הסכנה הגדולה התמידו לקיים זאת כל בוקר.
התפילין החזיקו את הקשר בין שומרי המצוות, והם הקפידו לשמור גם מצוות אחרות כמו ביום הכיפורים, כאשר נאלצו לעבוד למרות שלא אכלו; ובליל הסדר כאשר החליפו את הלחם תמורת תפוחי אדמה, על מנת לא שלאכול חמץ- וכתוצאה מזה חטפו מכות קשות.
בחג הסוכות, שנת 1944, הקים אברהם במחנה אושוויץ סוכה מאחורי הצריף שלו, צמוד אל הדופן, כדי לא למשוך את תשומת לבם של הנאצים.
הסוכה הייתה קטנה עד כדי שאדם אחד בלבד הצליח לשבת בתוכה. את פרוסת הלחם הקטנה שלו מאותו הבוקר הוא שמר בכיס כדי לחלוק אותה עם חבריו ולברך בסוכה 'המוציא לחם מן הארץ'.
בחורף הקר של 1945 יצאו כ20,000 יהודים ממחנה אושוויץ ל'צעדת המוות', ביניהם אברהם גזונדהייט עם התפילין, שעליהן שמר במחנה.
בסוף הצעדה הגיעו למחנה בוכנוואלד בגרמניה. שם לקחו לו את התפילין.
ממשפחתו הגדולה של אברהם נותרו רק הוא ושלושה בני דודים.
ב-11 באפריל 1945 שוחרר מחנה בוכנוואלד. אברהם היה בן 17 ושקל 31 קילו בלבד.
עם שחרור המחנה נטל "הצלב האדום" את אברהם תחת חסותו ויחד עם קבוצה של בני נוער, שרידי מחנות, והסיעו אותם לצורך התאוששות בשוויץ.
לאחר ההתאקלמות הלך אברהם לכל קורס שמצא ולמד שפות.
תחילה עסק אברהם במסחר פשוט יחד עם שותפו, שאותו פגש במחנה הלימודים לנוער פליטי שואה.
ב-1955 חתם על חוזה לטווח של 50 שנה עם החברה היפנית 'סניו'. על פי ההסכם הפכו השניים לסוכני החברה בשוויץ, וכך החל דרכו בעסקים ובמסחר. לבסוף הוא ושותפו הפכו לבעלים של סוכנות החברה בכל אירופה ובישראל.
אשתו של אברהם, שושנה, הייתה גם היא מקרקוב, אמהותיהם היו חברות טובות וכאשר שמע שהיא מתגוררת בישראל, חיפש אחריה והציע לה נישואין.
אברהם ושושנה הקימו בירושלים בית חם ואוהב. לאברהם ולשושנה שלושה ילדים, 16 נכדים ו-18 נינים.
אברהם גזונדהייט נפטר בערב ראש השנה, ל' באלול התשע"ו (2.10.2016) בגיל 87.
הקשר שלי לאברהם גזונדהייט ז"ל
אבי, צדוק דרור (57), חובב טכנולוגיה, שמע בשנת 1992 כי חברת "סאניו" היפנית פיתחה מסך (מוניטור) למחשב. הוא פנה ליפן וביקש לשווק את המוצר בארץ. היפנים קישרו בינו לבין אברהם גזונדהייט, שהיה נציגם בכל אירופה ובכלל זאת ישראל. אבי, שהיה בן 22 , לקח את כל חסכונותיו ונסע לפגוש את אברהם בשוויץ. הפגישה בין אבי לאברהם הובילה ל-"אהבה" גדולה בין השניים ובמשך שנים רבות היה אברהם המנטור של אבי בכל אשר עשה הן בעסקיו והן בחיי המשפחה. אבי תמיד סיפר לי על אדם מופלא זה ועל השפעתו עליו.
כשביקר אבי את משפחתו של אברהם בזמן ה-"שבעה" ביקשו בני המשפחה לשמוע סיפורים משותפים שהיו לו עם אבי המשפחה. לבסוף אמר לו בנו של אברהם – בני: "עכשיו אני אספר לך דבר שלא ידעת. תמיד ידעתי שיש לך קשר מיוחד עם אבא. פעם שאלתי אותו כיצד נתן בך אמון כל כך גדול, בחור צעיר ללא נסיון שלא הכיר קודם, וכך הוא ענה לי: הגיע אלי בחור בן 22 עם הרבה מרץ, חזון ואומץ וזה מאוד הזכיר לי את עצמי, אלא שלי לא היה מי שיעזור, ולא רק זאת הבחור בא מארץ ישראל – ארץ הקודש, אז איך זה שאני לא אעזור לו? וחוץ מזה אהבתי אותו מאוד".
אבי אמר שלא ישכח את אברהם כל חייו. לאחר פטירתו ביקש אבי מהרב חזות בבית הכנסת "היכל חיים" שבנווה אביבים לספר את סיפור התפילין של אברהם ולהקדיש דברי תורה לזכרו.
