הנצחת קהילה
שם התלמיד המתעד:רון רייש כיתה :יא7
שם הקהילה:קהילת יאשי, רומניה
העבודה מוקדשת לסבי וסבתי ז"e;ל
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה
החל מאמצע המאה ה-18 התיישבו יהודי יאשי ברובע משלהם. הם החזיקו כמעט בלעדיות בענפי מסחר ומלאכה רבים והחל מתחילת המאה ה-19 הדיחו בהדרגה את הטורקים והיוונים מהמסחר ומהבנקאות, מה שיצר אנטישמיות רבה מצד השלטונות וגרם לכך שבסוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 הוציאו השלטונות צווים שנועדו לעצור את הגירת היהודים אל מחוזם ולגרש יהודים שאינם יכולים לכלכל את עצמם. ב1843 הוצאו הוראות לטיפול ב"e;משוטטים"e;, הוראות אלו הופנו בעיקר כלפי יהודים. צו שהוצא על ידי המועצה המנהלת ביאשי קבע איסור על היהודים להחזיק דירות או חנויות ברחובות הראשיים.
בנוסף, חבו יהודי יאשי שנגרמה על ידי כך שחויבו הרומנים במסגרת חוזה טריאנון והסכם פריז(לאחר מלחמת העולם הראשונה)לתת זכויות למיעוטים, בינם היהודים. בנוסף, הרומנים לאחר שאיבדו שטחים במסגרת תכתיב וינה והסכם ריבנטרופ-מולוטוב היו מיואשים וחיפשו שעיר לעזאזל ומצאו אותו ביהודים.
אישים בולטים בקהילה לפני המלחמה
בנימין פונדויאנו-נולד ב1898 היה סופר, משורר ומבקר ספרות רומני-צרפתי. יצירותיו: "e;האי"e;-הצגה, "e;נופים"e;-קובץ שירה, בנוסף כתב לעיתונים "e;חיים חדשים"e;,"e;אינטגרל"e;,"e;אונו"e;, "e;קונטימפורנול"e;. ב1941 נכלל ברשימת הסופרים שמכירת ספריהם נאסרה ברומניה על ידי הנאצים ובהיותו בצרפת נשלח לאושוויץ בעקבות הלשנה על כך שהוא יהודי ולאחר כמה חודשים הומת בגז בבירקנאו (אוקטובר 1944)
ד"e;ר אליאס שוורצפלד-נולד ב1855 היה היסטוריון, סופר,עורך כתבי עת יהודים רומנים ומשפטן(שלא בעיסוקו). אליאס כתב בכתבי עת רבים בינהם: "e;בלדר של יאשי"e;,"e;הבלדר הרומני החדש"e;,"e;האחווה"e;. בנוסף, ייסד את כתב העת "e;רביסטה ישראליטיקה"e; ובו פרסם את הסיפור היהודי הראשון שלו "e;הדרשה"e;. בעקבות סיפוריו והשפעתו על הקהילה סולק מרומניה ועבר להתגורר בצרפת שם התקרב לברון מוריס דה הירש ועם הקמת יק"e;א הפך להיות המזכיר הכללי שלה.
ד"e;ר קרפל ליפה-נולד ב1830, היה רופא ומנהיג ציוני חשוב מאוד.
ד"e;ר קרפל ליפה עבר להתגורר ביאשי בשנת 1860 שם התגורר כחמישים שנה.קרפל הצטרף לתנועת "e;חובבי ציון"e; והיה אחר ממנהיגיה הבולטים ברומניה, השתתף בועידת קטוביץ' ב1884 וכתב מאמרים רבים כנגד אנטישמיות והתבוללות יהודי רומניה.
קרפל היה האיש שפתח בנאומו את הקונגרס בבזל והיה נשיא הקונגרס הציוני העולמי, קרפל היה אחד מהאנשים הבולטים ביותר בקהילה היהודית ביאשי, ייסד ביאשי סניף של ארגון "e;בני ברית"e;, מועדון הספרות "e;אהל שם"e; והיה האפוטרופוס של בית היתומים המקומי.
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה
ב1912 לאחר החלטה שלטונית הוחלט לסלק את התלמידים היהודים מבתי הספר התיכוניים של יאשי הוקמה ישיבת "e;בית אהרון"e; שלימדה לימודי קודש וחול יחדיו.
המבנה בו הקהילה היהודית ביאשי מאופיינת על ידו הוא "e;בית הכנסת הגדול של יאשי"e; שהוקם בשנת 1657 והושלמה בנייתו ב1672, שהיה בית הכנסת הראשון ברומניה שהיה עשוי מאבן. בית הכנסת שופץ בשנת 1761 וכנעט נשרף לגמרי בשנת 1822 אך רק העץ והצבע בו נשרפו ואלו שוחזרו לאחר מכן.
ארגון מרכזי בקהילה היה ארגון "e;בני ברית"e; שיוסד ביאשי על ידי ד"e;ר קרפל ליפה. הארגון שם לעצמו כמטרה לאחד את עם ישראל, לפתח את ההשכלה, התרבות והמוסר החברתי של החברה היהודית בעולם, לעזור לנזקקים וליצור גשר בין החבה היהודית לחברה הלא- יהודית.
|
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה
מכיוון שמבחינה גיאוגרפית יאשי קרובה מאוד לגבול הסובייטי, התאספו כוחות צבאיים רבים בעיר וב24 ביוני 1941(יומיים לאחר תחילת מבצע ברברוסה) הופצצה העיר על ידי ברית המועצות, יומיים לאחר ההפצצה הראשונית התרחשה הפצצה נוספת והוחלט להאשים את היהודים בכך שסימנו לברית המועצות היכן להפציץ(למרות שנהרגו 38 יהודים במהלך ההפצצות) מכיוון שהיו מזוהים עם הקומוניסטים וב27 ליוני 1941 נשלחה הודעה זו למשטרת העיר: "e;מאחר שלמפקדת הסיגורנצה נודע כי יהודים מסוימים הסתירו כלי נשק ותחמושת , הננו מבקשים שתואילו לערוך חיפושים מפורטים וקפדניים בדירות של האוכלוסייה היהודית, כדי לבדוק שמא אנו עומדים בפני פעולת התחמשות של האוכלוסייה היהודית. נא לדווח מיידית על התוצאות, תוך ציון הצעדים שנקטתם "e; .לאחר ההוראה החלו לחפור בורות גדולים בבית הקברות היהודי ובתי נוצרים סומנו על ידי צלב בכניסה לביתם. בשעה 21:00 ב28 ביוני נשמעה אזעקה ביאשי, מטוסים גרמנים טסו מעל העיר ואחד מהם ירה רקטה כחולה שסימנה על פתיחת המבצע לחיסול היהודים המתגוררים ביאשי. חיילים ואזרחים רומנים שחומשו והתחמשו החלו לפרוץ לבתי יהודים, לבזוז את רכושם ולהרוג משפחות שלמות, כולל ילדים קטנים ונשים. לאחר שהבינו כי טעו בהערכת הפינוי של היהודים סגרו את כל הגברים היהודים בבניין משטרתי והחלו להכות אותם למוות, בשעה 15:00 החלו לטבוח ביהודים בעזרת מכונות ירייה והטבח נגמר ב19:30. בסך הכל נהרגו כחמישה עשר אלף יהודים בפוגרום(כשליש מהאוכלוסיה היהודית ביאשי). לאחר הפוגרום הוטל על היהודים ששרדו ללבוש טלאי צהוב על בגדיהם, הוטלו גם מיסים כבדים על היהודים והגברים חויבו בעבודות כפייה.
עבודת הנצחה - הנצחת קהילה
שם הקהילה - קהילת יהודי אלבניה
מדינה - אלבניה
שם התלמיד - מתן שמואלי
כיתה - יא'7
אורח החיים לפני המלחמה -
יהדות אלבניה התחילה כבר בשנת 70 לספירה כשיהודים הגיעו לאלבניה בתור שבויים על ספינות רומיות ובמאה החמישים צאצאיהם של שבויים אלו יקימו את בית הכנסת הראשון באלבניה במאה החמישית בעיר סרדנה. מלבד זה לא ידוע הרבה על אודות הקהילה עד למאה ה-16. בתחילת המאה ה-16 הייתה התיישבות יהודית בכל עיר מרכזית באלבניה. משפחות יהודיות אלו היו ברובם ממוצא ספרדי וצאצאים של היהודים שגורשו מחצי האי האיברי במאה ה-15. בשנת 1520 היו 609 משפחות יהודיות באלבניה והיה בית כנסת יחיד במדינה שנהרס במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1673 גורש משיח השקר שבתי צבי לנמל אולצין ומת שם לאחר 3 שנים. קהילה יהודית רשמית הוקמה באלבניה רק ב-1930 וקהילה זו מנתה 204 יהודים. ההכרה הרשמית ניתנה לקהילה רק ב-1937 ובזמן זה מנתה הקהילה כ-300 יהודים. מעליית הנאצים לשלטון ועד תחילת מלחמת העולם השנייה הייתה אלבניה היחידה שהנפיקה אישורי כניסה ליהודים ואזרחים רבים (כ-1800 אנשים) היגרו למדינה ממדינות כמו גרמניה אוסטריה ויוגוסלביה במטרה להמשיך את דרכם משם לארץ ישראל. בתחילת מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה 200 יהודים (רוב התושבים שהיגרו המשיכו את דרכם לארץ ישראל או למדינות אחרות).
אישים בולטים בקהילה -
שבתי צבי- חי במאה ה-17 היה יהודי והיה אחד ממשיחי השקר הגדולים ביותר בהיסטוריה של היהדות. גורש בשנת 1673 לאלבניה לעיר אולצין (כיום במונטנגרו).
נורברט יוקל- יהודי אוסטרי שהיה אחד מחוקרי תרבות אלבניה. ביקש אזרחות אלבנית וקיבל אותה אך זה לא הציל אותו והוא נשלח למחנות ריכוז ולאחר מכן מת.
אירועים מרכזיים בקהילה -
גירוש יהודי ספרד ופורטוגל- רוב האנשים שגורשו מחצי האי האיברי היגרו לאלבניה וכעבור כ-30 שנים הייתה התיישבות יהודית בערים רבות באלבניה.
הנפקת הוויזות ליהודים- לאחר עליית הנאצים השגרירות האלבנית הנפיקה אזרחות ואישורי כניסה ליהודים רבים והייתה כמעט המדינה היחידה באירופה שנתנה אישורי כניסה ליהודים ולא הפכה למדינה אנטישמית.
בנוסף בשנת 1934 כתב שגריר ארה"e;ב הרמן ברנשטיין על המדינה כי: אין אפליה כנגד יהודים באלבניה מכיוון שאלבניה היא אחת מאותן מדינות נדירות באירופה של היום, שבה לא קיימות דעות קדומות כלל למרות שהאלבנים עצמם מתחלקים לשלוש דתות שונות.
מקומות מרכזיים בקהילה -
בקהילה היה בית כנסת שנבנה כבר במאה החמישית אך זה נהרס במלחמת העולם הראשונה ומצאו את שרידיו ב-2003.
סיפור הקהילה בשואה -
בתחילת מלחמה מנתה הקהילה כ-200 יהודים. עם הכיבוש הנאצי הם ביקשו רשימות של כל היהודים במדינה אך התושבים סירבו לתת את הרשימה והחביאו את היודים בבתיהם. בנוסף סופק לכל יהודי מסמך מזויף שסייע להם להיטמע בין אזרחי אלבניה. האלבנים נתנו גם מקלט ליהודים מארצם וגם ליהודים פליטים שהגיעו לאלבניה כשהייתה תחת שלטון איטלקי. בתקופה זו רוב תושבי המדינה היו מוסלמים אך לעומת זאת הם הצליחו במקום בו נכשלו מדינות אירופאיות רבות- הם דיכאו את האנטישמיות והתייחסו ליהודים כשווים ואף נתנו להם מקלט. המוסלמים פעלו לפי קוד ה"e;בסה"e; שהוא קוד הכבוד שלהם, לפי קוד זה הם מחויבים לעזור לכל אדם שנמצא בצרה ללא התחשבות במוצאו או בדתו, קוד זה גם היום מהווה קוד אתי חשוב במדינה. "e;בסה"e; פירושה קיום הבטחה כלומר אדם המקיים את ה"e;בסה"e; הוא אדם שעומד במילתו וחייו וחיי משפחתו ישמרו. אלבניה הייתה המדינה היחידה באירופה שמספר יהודייה גדל בזמן מלחמת העולם השנייה וכל היהודים במדינה ניצלו מאיימת הנאצים, מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה.
עדות של מוסלמי שהציל יהודים -
נורו חוג'ה- הסתיר ארבע משפחות יהודיות בזמן השואה. "e;כמוסלמים מאמינים אנחנו סיפקנו הגנה והומניזם ליהודים. למה? בסה, חברות והקוראן הקדוש. זהו דמותו של אבי שאני נוצר בליבי."e; (נאמר על ידי בנו של נורו חוג'ה, סאזאן חוג'ה) בנו מעיד על אביו כי היה מורה ומוכר בקהילה בולורה ומוסלמי הדוק. בנו מספר כי בזמן המלחמה הוא היה בן 10 והמשפחות היהודיות בקהילה חיו שם כבר מ-1940 אביו, נורו חג'ה, הסתיר ארבע משפחות יהודיות וכשהם הגיעו אליו הוא אמר להם: "e;עכשיו אנחנו משפחה אחת. אתם לא תדעו רע. בניי ואני נגן עליכם מכל סכנה גם במחיר חיינו."e; הם הסתירו את המשפחות (שניים עשר איש) בבונקרים תת קרקעיים שנמצאו מתחת לביתם הגדול והיו דרכי מילוט רבות מהבונקרים. תפקידו של נורו חג'ה היה לספק למשפחות אוכל ולדאוג לצרכיהם הבסיסיים. ב-21 ביולי 1992 הוכר נורו חג'ה כחסיד אומות העולם.
שם התלמיד המתעד:עילי קימל כיתה : יא 7
בעבודה זו יש להתייחס אל ראשי הפרקים הבאים:
שם הקהילה: רדום מדינה: פולין
תולדות הקהילה:
רדום, אחת הערים העתיקות בפולין, נזכרת לראשונה בתעודה כנסייתית משנת 1154. היהודים בין שתי מלחמות העולם.
לפני המלחמה:
כלכלה ותעסוקה
בראשית שנות ה-20 התפרנסו רוב יהודי רדום ממלאכה, תעשייה זעירה ומסחר. לפי סקרים משנת 1921 היו אז ברדום 1,174 בתי-מלאכה ומפעלים של יהודים, רובם הגדול בענף החייטות וההלבשה. בסך הכול העסיקו מפעלי התעשייה שבבעלות יהודים כ-,3700 עובדים - 73% מעובדי התעשייה ברדום. כבר בתחילת המאה קיימו הפועלים היהודים ברדום פעילות מאורגנת. במחצית הראשונה של שנות ה-20 הגבירו הפועלים היהודים והפולנים את המאבק המקצועי. בשביתה גדולה במרס 1922 השתתפו פועלים יהודים ופולנים מכל האיגודים המקצועיים ברדום. לאחר משא-ומתן הסתיימה השביתה. בדצמבר אותה שנה קוצר יום העבודה במפעלי התעשייה ברדום לשמונה שעות. המצוקה הכלכלית הניעה פועלים יהודים רבים להצטרף למפלגה הקומוניסטית הפולנית.
במחצית השנייה של שנות ה-30 הגבירו האיגודים המקצועיים היהודיים את מאבקם, בתגובה לחרם הכלכלי האנטי-יהודי ולמדיניות הממשלה, שניסתה לנשל את היהודים ממקורות הפרנסה שלהם. בשנת 1936 נאסרו 3 פועלים יהודים שארגנו שביתה בבתי-החרושת במחאה על הפליה לרעה של יהודים בקבלת עבודה. בינואר 1938 שבתו כ-250 פועלים יהודים ב-30 בתי-חרושת בר' בדרישה להשוות את תנאי עבודתם לאלה של עמיתיהם הפולנים. שביתה גדולה נוספת של פועלים יהודים פרצה בינואר 1939.
יהודים במוסדות העיר
בבחירות 1923 נציגת היהודים במועצה הייתה קסווארה מוליר מן הרשימה היהודית המאוחדת. בתקופת כהונתה של המועצה זכו יהודי רדום להישגים חשובים - הגדלת מספר הפקידים היהודים בעיירה למחלקותיה, גידול ההקצבות למוסדות חינוך וסעד יהודיים, ועוד.
אנטישמיות ומאבקים חברתיים-כלכליים
בתקופת המעבר לקראת עצמאות פולין נחשפו יהודי רדום, בדומה לאחיהם במקומות רבים בפולין, לגל של מעשי אלימות על רקע לאומני-אנטישמי. במאי 1918 פרצו בעיר מהומות אנטי-יהודיות במהלכן נרצח אדם. בנובמבר 1918 תקפו אנדקים קבוצת מפגינים יהודים ממפלגות השמאל. גם בקיץ 1919 חזרו ונשנו בעיר מעשי טרור. ב1921 פרצו שני פולנים לביתו של הרב ונטלו עמם ספר תורה. הרב נאלץ לשלם להם 1,500 רובל כופר כדי לפדות את ספר התורה.
רדום והמחוז היו בתקופה זו אחד ממרכזי הפעילות של תנועות אנטישמיות הקשורות ל"אנדציה" ושל קבוצות קיצוניות שפרשו ממנה. מעשי אלימות נגד יהודים בעיר ובסביבותיה היו לשגרה. במאי 1929 נרצח יושב-ראש אגודת הסוחרים היהודים בעיר, נתן זיגמן, במהלך שוד אלים במשרדי האגודה. בשנות ה-30 הראשונות נתרבו מעשי האלימות על רקע כלכלי. ביוני 1931 הותקפו רוכלים ובעלי מלאכה ואחד מהם נרצח. בדצמבר 1931 הכריזו האנדקים חרם על עסקים יהודיים ברדום. בראש מסע החרם עמד כומר מקומי בשם קושבסקי. ביוני 1932 תקפו חברי תנועת הנוער האנדקית צעירים יהודים.
בשנות ה-30 המאוחרות התגבר הגל האנטישמי האלים. במרס 1936 הכריזו איגודי העובדים היהודיים והפולניים בעיר על שביתה משותפת במחאה על התגברות האלימות ועל אדישותה של המשטרה. ביולי 1936 הותקף בית-החולים היהודי וכמה מעובדיו נפצעו. האלימות הפיזית ירדה מעט בשנים 1938-1939 אבל את מקומה תפסו חרם קיצוני שהיה מלווה בתהליך מואץ של נישול כלכלי.
במרס 1938 הכריזה אגודת הסוחרים היהודית על שביתה נוספת, במחאה על הרדיפות הכלכליות והקשחת החרם. במאי 1938 חיללו צעירים חברי ה"אנדציה" קברים בבית-העלמין היהודי וניתצו מצבות.
הקהילה ומוסדותיה, חינוך ותרבות, פעילות ציונית ופוליטית
בשנות ה-20 עמדו המשבר הכלכלי ופעולות הסיוע בראש סולם העדיפויות של הנהלת הקהילה. בפברואר 1926 הקצתה הקהילה 3,000 זלוטי לסיוע למובטלים. בשנת 1924 נוסד בעיר סניף של ארגון הבריאות היהודי בפולין, טא"ד, שטיפל בעיקר בילדים. בשנת 1927 פתחה הקהילה, בסיוע חברת "עזרה", מטבח ציבורי לנזקקים. בתחילת 1932 פקד את הקהילה משבר קשה, בשל הלשנות הדדיות נאסרו ראש הקהילה וסגנו והואשמו באי סדרים כספיים.
בגלל המצב הכלכלי של היהודים במחצית השנייה של שנות ה-30 התקשתה הקהילה לקיים את מוסדותיה. במרס 1936 נסגר בית-החולים היהודי, והחולים הועברו לבית-החולים הממשלתי בעיר. כעבור שנה נפתחו מחדש מחלקת הילדים וכמה מחלקות נוספות של בית-החולים, בעזרת תרומה.
למרות המצב הכלכלי הקשה בשנות ה-20 וה-30 מבחינה חברתית חלה פריחה בקהילה. בשנות ה-30 נוסד בעיר בית-ספר של רשת "יבנה", וב-1936 נוסד בית-הספר "חורב", בסיועה הכספי של חברת "עזרה". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה קיימה רשת "אורט" השתלמויות ומסגרות של הכשרה מקצועית לצעירים יהודים.
בימי מלחמת העולם השנייה
מספטמבר 1939 עד קיץ 1942
עם פרוץ המלחמה הפציצו הגרמנים את רדום, שכן בעיר ובסביבתה היו כמה מפעלי תעשייה שייצרו ציוד צבאי ותחמושת בעבור הצבא הפולני. בתים רבים נפגעו בהפצצות, והיו גם הרוגים. ב-6 בספטמבר עזב הצבא הפולני עזב את העיר, ויחד אתו עזבו את העיר גם יהודים לא מעטים. הוקם ועד אזרחים שנועד לנהל את העיר. לוועד הזה צורפו גם כמה אישי ציבור יהודים - יעקב גולדברג, איגנצי גולדברג וישעיה אייגר.
ב-8 בספטמבר 1939 נפלה רדום בידי הגרמנים. הכובשים תפסו את כל בנייני הציבור בעיר ושיכנו בהם את חייליהם. כעבור ימים אחדים באו לרדום כוחות ס"ס ומשטרה, שהחלו במעשי התעללות ביהודים. יהודים נחטפו לעבודות כפייה. יהודים שיקמו בית-חרושת לנשק שחרב בהפצצות, בעבור הצבא הגרמני. קבוצות עובדים אחרות הועסקו בעבודות שירות קשות ומפרכות. בסוף ספטמבר 1939 אסף המושל הצבאי 50 איש מנכבדי הקהילה, ומינה אותם לוועד זמני של האוכלוסייה היהודית ברדום. בראש הוועד היהודי הועמדו יעקב גולדברג ויוסף דיאמנט. באוקטובר 1939 נצטוו שניים מפעילי הקהילה, משה בלומן ומשה בוים, להגיש לגרמנים רשימות של יהודי העיר על-פי גילם ומצבם הכלכלי.
בראש השנה וביום הכיפורים 1939 נכנסו אנשי ס"ס לבתי-הכנסת והוציאו את המתפללים לעבודות ברחבי העיר. את ראש הקהילה האחרון לפני המלחמה, יונה זילברברג, הובילו הגרמנים ברחובות והיכו אותו. לאחר שהמתפללים פונו חיללו הגרמנים בית הכנסת.
באוקטובר 1939 הטיל ראש העיר הגרמני החדש, שוויצגאבל, על יהודי העיר קונטריבוציה של 300 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. הוועד היהודי הצליח לאסוף רק 200 אלף זלוטי ו-10 אלפים מרק. בסוף אותו החודש הוטלה קונטריבוציה נוספת, אך מושל המחוז המיר אותה ב-1,000 חליפות לבנים ומצעים.
לקראת סוף אוקטובר החלו הגרמנים להשתלט על רכוש היהודים. עסקים של יהודים הוחרמו לטובת הרייך. רבים מבעלי העסקים עוד המשיכו לעבוד בעסקיהם תמורת שכר סמלי. בדצמבר 1939 הגיע לרדום מפקד הס"ס והמשטרה במחוז, פריץ קצמן, ומיד אחר-כך פורסמה הוראה בדבר הקמת יודנראט. היודנראט הראשון, היה גם יודנראט ראשי לכל המחוז ובראשו, יוסף דיאמנט, שהיה גם ראש היודנראט המחוזי. משרדי היודנראט שכנו בבית-הקהילה. על-פי מפקד מראשית 1940 ישבו אז במחוז רדום כ-280 אלף יהודים.
ב-1 ביולי 1940 נמסרו כל נכסי היהודים במחוז לידי משרד גרמני. היודנראט של רדום הופקד על ניהול נכסי היהודים מטעם המשרד הגרמני, גביית דמי השכירות מיהודים, תחזוקה של מבנים שהפקיעו הגרמנים וכדומה. כמו-כן הוסמך להנפיק אישורי נסיעה בתחבורה ציבורית לאנשי היודנראט ולעסקני ציבור יהודים במחוז, לאחר שתקנה אסרה על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית.
בחורף 1941 נצטווה היודנראט של רדום למסור לראשי היודנראטים במחוז הנחיות להכנת מפות של הגטאות ורשימות מעודכנות של תושביהם.
היודנראט עשה מאמץ להסדיר יציאה לעבודה ולארגן עובדים. כעבור כמה חודשים צורף למחלקת העבודה יואכים גייגר, שיצר קשרים טובים עם מפקדת הס"ס בעיר והפך למנהל מחלקת העבודה. בקיץ 1940 הופקד גייגר על כל מערך עבודת הכפייה של יהודי רדום והמחוז.
באביב 1940 הקים ארגון יס"ס סניף ברדום, שנטל על עצמו את עבודת הסעד והרווחה בעיר ובאזור, בהסכמתו של היודנראט. בראש סניף יס"ס ברדום עמד אברהם זאלבה מן היודנראט. סניף יס"ס פתח כמה מטבחים ציבוריים. באפריל 1940 ערכו הגרמנים מעצרים נרחבים בקרב פעילי מפלגות השמאל ברדום. 32 איש, רובם ככולם יהודים, נקראו להתייצב במשרדי הגסטאפו בעיר, אבל רק 18 מהם התייצבו. הם נכלאו בכלא המקומי וכעבור ימים מעטים נלקחו אל מחוץ לעיר ונורו למוות.
בקיץ 1940 היודנראט גייס פועלים שנועדו להישלח למחנות עבודה באזור לובלין. ב-20 באוגוסט 1940 יצאה לשם קבוצה ראשונה של 1,000 עובדים. היודנראט לקח על עצמו לדאוג ליהודים במחנות ושלח להם חבילות מזון ובגדים. בדצמבר 1940 הורה מושל הגנרל-גוברנמן, הנס פרנק, לגרש מרדום 10 אלפים יהודים למקומות אחרים במחוז. היודנראט השתדל להפחית את מספר המגורשים. ב1940 גורשו מרדום היהודים הראשונים על-פי רשימות שהכין היודנראט.
באביב 1941, זמן קצר לפני שהוקמו ברדום גטאות, היו בה כ-32 אלף יהודים.
בראשית 1941 הנפיקו הגרמנים תעודות זהות חדשות ליהודים, שהיו שונות בצבען מאלה של התושבים הפולנים. במרס 1941 הוקמו שני גטאות, האחד בעיר והשני, הקטן, בפרבר גלינציה. ב-1 באפריל 1941, שבוע לפני הקמת הגטאות, צווה על היודנראט להקים "משטרת סדר" יהודית. למפקדה נתמנה ראש מחלקת העבודה יואכים גייגר. הוקם גם בית-מעצר. לאחר זמן מה פורסמה הוראה שחייבה את היהודים לענוד סרטי זרוע שעליהם מגן-דוד.
ב-7 באפריל 1941 נסגרו הגטאות. בגטו הגדול, ששכן ברובע ישן של העיר, שוכנו כ-27 אלף יהודים, ואילו אל הגטו הקטן שבפרבר גלינציה הועברו כ-5,000 בני-אדם. הגטאות לא הוקפו בחומה והבתים הקיצוניים סימנו את גבולותיהם.
תנאי החיים בשני הגטאות לא היו זהים. הגטו בפרבר גלינציה היה פחות צפוף ותנאי החיים בו היו נוחים יותר, אבל רוב היהודים העדיפו להתגורר בגטו הגדול, שבו שכנו כל מוסדות היודנראט ומוסדות אחרים. עם המעבר לגטאות ארגן היודנראט מחדש את מחלקותיו. באביב 1941 קיבל היודנראט רק 1.5 ק"ג קמח לנפש לחודש. אנשי מחלקת ההספקה - משה לסלאו, יוסף שטלמן, ישעיה אייגר, יוסף בלאס והלל גולדברג - עשו מאמצים גדולים להשיג הספקה נוספת. ואכן כעבור זמן מה נשלח מזון נוסף. חלוקת המזון הייתה לא שוויונית. יחד עם זאת לא היו בגטאות רדום תופעות של רעב ותמותה המונית, תנאי החיים היו סבירים בהשוואה לגטאות אחרים. בשנים 1941-1942 באו לרדום לא מעט יהודים מוורשה שקיוו לשפר את מצבם, בהמלצת קרובי משפחה שלהם ברדום.
מחלקת הדואר בראשותו של אייזיק ברוורמן, חילקה ליהודים את דברי הדואר שהתקבלו למענם בבית הדואר העירוני וטיפלה גם בהמרת כספים שנשלחו ליושבי הגטו עד שהדבר נאסר.
בסוף מרס 1941 החליט היודנראט לפתוח בית-ספר יסודי לילדי שני הגטאות תוך זמן קצר נרשמו כ-2,000 ילדים, אבל הגרמנים סירבו לתת אישור לפתיחת בית-ספר. בסופו של דבר יושבי הגטו הסתפקו בפעילות חינוכית לא- רשמית ומצומצמת מאוד. בנובמבר 1941 נפתחו קורסים להכשרה מקצועית - למסגרות, למכונאות וכדומה - במטרה לאפשר לבני נוער יהודים להשתלב בעבודה בגטו ומחוצה לו. רוב הקורסים התקיימו בגטו גלינציה.
בית-החולים היהודי שכן בגטו הגדול, אבל בית-היתומים ומושב-הזקנים, שניים מן המוסדות החשובים ביותר, נותרו בחוץ. מחלקת הבריאות של היודנראט, בניהולו של ד"ר שנדרוביץ, הפעילה שני בתי-חולים, אחד בכל גטו. בית-החולים היהודי ברדום התארגן על-פי הצרכים החדשים כבר באפריל 1940. הגרמנים הורו להעביר את כל החולים שאושפזו בבית-החולים הכללי אל בית-החולים היהודי. עד סתיו 1942 אושפזו בבית-החולים היהודי 3,000-4,000 איש, ורבים נוספים טופלו בידי הרופאים והאחיות של בית-החולים בבתיהם.
בפברואר 1942 נערכה האקציה הראשונה בגטו. כ-40 איש, רובם פעילים לשעבר של מפלגות השמאל, נעצרו ונשלחו לאושוויץ. ב-28 באפריל נערכה בגטו אקציה נוספת, שזכתה לכינוי "יום רביעי העקוב מדם". מטרתם של הגרמנים היתה לחסל את המנהיגים ואנשים שיכלו לארגן התנגדות.אנשי ס"ס הוציאו את האנשים המבוקשים מבתיהם. חלקם נרצחו בביתם בעוד האחרים הובלו לכלא המקומי. בין העצורים היו ראש היודנראט יוסף דיאמנט ושלושה מעוזריו הבכירים,ו מפקד המשטרה היהודית. כולם גורשו לאושוויץ ומצאו שם את מותם, והיודנראט הראשון ברדום התפרק.
לאחר האקציה של אפריל 1942 נפוצו בגטו שמועות עקשניות כי גירוש שאר היהודים ממשמש ובא. הביקוש למקומות עבודה גבר, שכן רוב יושבי הגטו ראו בתעודת עובד פתח הצלה.
אחריתם של יהודי רדום
בתחילת קיץ 1942 שיגר קצין הס"ס וילהלם בלום תכנן ולנהל את גירוש היהודים מן העיר והמחוז.
ב-4 באוגוסט 1942, אנשי המשטרה היהודית נורו להכין את כל הגברים בגטו גליניצה לקראת העברתם למחנות עבודה. השוטרים היהודים הוציאו את כל התושבים מבתיהם והורו להם להתייצב לשם בדיקת אישורי העבודה. בעלי אישורים תקפים נשלחו לרחוב קושנה, והאחרים נלקחו לרחוב גרניצ'נה. בשלב זה הצטרפו אל השוטרים היהודים גם אנשי ס"ס, שהתעללו במגורשים ואף רצחו כמה. כ-60 יהודים נרצחו באותו הלילה, כ-1,000 עובדים בעלי אישורים הועברו לגטו הגדול והשאר, כ-4,000 יהודים מן הגטו בגליניצה, הובלו אל תחנת הרכבת.
לאחר הגירוש מגלינציה השתררה בגטו הגדול בהלה גדולה. רבים ניסו למצוא מקומות מסתור בחלק הפולני של העיר, ואחרים הכינו לעצמם מקומות מחבוא בשטח הגטו. היו שניסו להבריח ילדים לאיכרים בכפרי הסביבה.
ב-16 באוגוסט 1942, החל גירוש היהודים מן הגטו הגדול. צווה על היהודים לארוז מטען. הם רוכזו בכיכר סטארה-מיאסטו. בה נערכה סלקציה. הגירוש של 17 באוגוסט 1942 הקיף את רוב רובם של יושבי גטו רדום, 20,000 גברים, נשים וטף.
לאחר האקציות של אוגוסט 1942 נותרו בעיר עוד כ-2,000 עובדים יהודים ובני משפחותיהם, ששוכנו בגטו הקטן. עמם היו גם 300 שוטרים עם בני משפחותיהם ושלושה מחברי היודנראט - ד"ר לודוויג פסמן, ד"ר ו'בנר וד"ר נחום שנדרוביץ. הגרמנים מינו את פסמן לראש היודנראט בגטו הקטן. הגטו הקטן היה למחנה עבודה לכל דבר. יושבי המחנה היו כפופים לפיקוחם של אנשי ס"ס. תנאי החיים במקום היו כבמחנה עבודה. אחת ל 10 ימים חולקו לעובדים מנות המזון - 200 גרם לחם ליום, 10 גרם סוכר, 25 גרם ריבה ולעתים גם חתיכת סבון. לפני העבודה בבוקר חולק לעובדים קפה, ובצהריים קיבלו קערת מרק. דרך מטבח המחנה קיבלו האנשים מפעם לפעם גם כמויות קטנות של מזון נוסף. ב1943 נפתח בגטו מטבח שני, לשוטרים ולראשי המחנה, שאיכות המזון בו היתה משופרתוניו בו כמויות מזון גדולות יותר.
מקום העבודה העיקרי שבו הועסקו יושבי הגטו הקטן היה בית-החרושת לנשק "ויטבורניה". קבוצה נוספת, נשים בעיקר, עבדה במחסני "קורונה" במיון חפצי הנרצחים.
ב-3 בדצמבר 1942 נכנסו אל הגטו הקטן יחידת משמר של אוקראינים וקבוצה של אנשי ס"ס, בפיקודו של פרנץ שיפרס, שנתמנה לראש מחנה העבודה ברדום. כ-800 מיושבי הגטו הוצעדו ברגל לגטו שידלובייץ, מרחק 30 ק"מ מרדום.
בינואר 1943 הובאו היהודים שעוד נותרו במחנה לבדיקה. מי ששמו הופיע ברשימת מבקשי ויזה לארץ-ישראל או שקיבל אישורי עלייה, הופרד מן האחרים ושולח עוד באותו היום לטרבלינקה. האקציה הזאת זכתה לכינוי "האקציה הפלשתינית".
מחנה העבודה ליהודים בעיר הוסיף להתקיים עוד חודשים אחדים, עד 8 בנובמבר 1943. באותו היום הוציאו הגרמנים להורג נשים, ילדים ואנשים מבוגרים שלא היו מסוגלים עוד לעבוד, ואילו האחרים הועברו לצריפים שהוקמו. המחנה הזה התקיים עד יוני 1944. ב-26 ביוני הוצעדו יושבי המחנה ברגל לטימשוב לובלסקי, וכעבור 10 ימים שולחו משם ברכבת לאושוויץ, יחד. עם יהודים ממחנות עבודה אחרים באזור.
לאחר מלחמת העולם השנייה
כ-300 יהודים בלבד שרדו את השואה וחזרו להתגורר בעיר לאחר המלחמה, רק 2 משפחות חזרו שלמות.
כמה חודשים לאחר סוף המלחמה, נרצחו 9 יהודים על ידי פולנים מקומיים באחת הדירות בעיר. הם נקשרו לכיסאות וגרונם שוסף. לאחר מעשה הרצח פורסמה הודעה לכל היהודים ברדום כי כל יהודי שיישאר ברדום יזכה לגורל זהה לזה של ה-9. מלבד יהודי בודד שהיה נשוי לפולנייה נוצרייה, כל יהודי רדום עזבו את העיר. כיום אין בעיר קהילה יהודית.
בנובמבר 2010 נחנכה בעיר אנדרטת זיכרון במקום בו עמד בית הקברות היהודי.
Poland ,Radom, יהודים מתחממים סביב אח בחדר בגטו.
Poland ,Radom, בני נוער עומדים בתור בגטו.
קהילת קוריץ
שם משפחה: מישל דרי כיתה:יא׳1
הידיעה הראשונה על הימצאות יהודים בקוריץ היא משנת 1569.
בתקופת גזירות ת"ח ות"ט נפגע היישוב היהודי קשה ונותרו בו רק 10 בתים של יהודים. אבל יהודי קוריץ התאוששו מהר מן החורבן ובשנת 1700 בהתוועדות מחוז ווהלין הוטל על קהילת קוריץ לשלם 1,150 זהובים מס גולגולת, סכום שהיה מן הגדולים ביותר באותה שנה. הדבר מעיד על קיומה של אוכלוסיה יהודית גדולה ועל אמידותה היחסית.
לקראת סוף המאה ה 18 החלה העיירה להתפתח במהירות. בית הדפוס העברי שגשג ועד שנת 1787 הודפסו בו 20 ספרים עבריים, רובם ספרי קבלה וחסידות .
במאה ה 19 גדלה האוכלוסיה היהודית בקוריץ והגיעה ל 4,000 נפש בערך. בשנת 1882 נחנך מחדש בית הכנסת הגדול שנשרף. בשנת 1883 נפתח בית חולים יהודי ובשנת 1886 חזר ונפתח "תלמוד תורה" מודרני לנערים.
בשנת 1899 חנך הרב הרשנהורן בית זקנים ובשנת 1902 פתח ספרייה יהודית. הוא היה גם בין ראשוני הפעילים הציוניים בקוריץ וייסד שיעורי ערב לעברית למבוגרים.
הפעילות הציונית בקוריץ החלה בראשית המאה ה 20 והיא נעשתה ברובה במחתרת.
בקוריץ פעלו אז שתי מפלגות, "צעירי ציון" ו"פועלי ציון".
הספרייה, שהקים הרב הרשהורן, גדלה והיו בה כמה אלפי כרכים. הספרייה הייתה למרכז התרבות הלאומית בעיירה. בשנת 1908 ייסד המשורר בן המקום, מאיר צ'ודנר, את "אגודת דוברי שפת העבר". בשנת 1918 יסדו "צעירי ציון" בית ספר עברי "תרבות".
קביעת הגבול בין פולין לברית המועצות בפאתיה המזרחיים של העיירה הנחיתה מכה קשה על כלכלתה של קוריץ, בכך שקרעה ממנה חלק נכבד מן העורף החקלאי. במיוחד נפגעו היהודים – הסוחרים, החנוונים ובעלי המלאכה.
רוב הציבור נאלץ להתפרנס ממסחר זעיר וממלאכה ורוב הפרנסה באה מימי השוק.
בראשית תקופת השלטון הפולני מונתה עירייה ובה היו שני יהודים בהנהלה, למרות שהיהודים היו 78% מאוכלוסית קוריץ. בבחירות הראשונות שנערכו בשנת 1924 נכנסו יהודים רבים למועצת העיר ובהנהלה היו סגן ראש עיר, שני חברים ומזכיר – יהודים.
בהדרגה החלו השלטונות לדחוק את רגלי היהודים. המזכיר הוחלף בפולני ומספר הנציגים הלך והצטמצם.
הרב הרשנהורן-בשנת 1899 חנך בית זקנים ובשנת 1902 פתח ספרייה יהודית, היה מבין ראשוני הפעילים הציוניים בקוריץ ויסד שיעורי ערב בעברית למבוגרים.
מאיר צ׳ודנר-ייסד את ״ אגודת דוברי שפת העבר״ בשנת 1908
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה
בשנת 1882 נחנך מחדש בית הכנסת היהודי הגדול שנשרף ושוקם
בשנת 1883 נפתח בית חולים יהודי ראשון בעיר
בשנת 1886 נפתח מחדש ״ תלמוד תורה״ מודרני לנערים
בשנת 1889 נחנך מחדש בית הזקנים ע״י הרב הרשנהורן
בשנת 1902 פתיחת הספרייה היהודית הראשונה בעיר ע״י הרב הרשנהורן
בשנת 1908 ייסוד אגודת ״דוברי שפת העבר ״ ע״י מאיר צ׳ודנר
בשנים 1917-1922 הוקמו קנים של״פועלי ציון ימין״ ״העובד״ ״החלוץ״ ״הפועל הצעיר״ ״הפועל המזרחי״ ״השומר הצעיר״ ״פרייהייט״ ״גורדוניה״ ״החלוץ הצעיר״
בשנת 1918 ייסוד בית ספר עברי ״תרבות״, ארגון ראשוני של ״החלוץ״ בעיר וייסוד בית ספר על שם בר בוכורוב וב1928 הוספת ספרייה נוספת על שמו.
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה
הצבא הגרמני נכנס לקוריץ ב- 2 ביולי 1941. בימים הראשונים לאחר כניסת הגרמנים נאסרו 6 יהודים, שהואשמו בידי האוקראינים שהם היו פעילים במוסדות השלטון הסובייטי. השישה הוצאו להורג. עד מהרה ירדו על ראשי הציבור היהודי הגזירות הרגילות: החובה לשאת אות היכר – סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, שהוחלף בספטמבר 1941 לשני טלאים צהובים; סימון בתי היהודים במגן דוד כחול גדול; הקמת יודנראט ומשטרה יהודית; הגבלת השעות שבהן מותר לקנות מזון לשעתיים בלבד והטלת עוצר לילה ארוך.
בחודש אוגוסט 1941 נערכו נגד היהודים שתי אקציות. בראשונה נלקחו 112 גברים, כביכול לעבודה, והם נרצחו ב-8 באוגוסט. בשנייה, ב-20 באוגוסט, נרצחו 350 איש. היהודים נדרשו לצאת לעבודות כפייה.
ביום חמישי, ה' בסיון תש"ב (21 במאי 1942) נערכה אקציה גדולה. הגרמנים ריכזו יחד 1,600 נשים וילדים ו 600 גברים, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. היהודים שלא הומתו נחשבו עובדים נדרשים ועליהם נוספו אלה שהסתתרו. לאחר האקציה נשארו בגטו כ- 1,000 איש.
כשנתכנס הציבור בבית הכנסת לאמירת "קדיש" אחר הנספים ארגן משה גינדלמן קבוצה של 20 צעירים, שהצטיידו באקדח אחד, חמישה כדורים ונשק קר.
ביום שישי י"ד בתשרי תש"ג (25 בספטמבר 1942) הוקף הגטו שוטרים. היהודים הבינו שבא סופם. יושב ראש היודנראט, משה קרסנוסטבסקי, קיים את הבטחתו והצית את ביתו. האש פשטה אל הבתים האחרים של הגטו. הוא ואחרים נספו בלהבות. בחסות האש והעשן נמלטו רבים, וביניהם 11 איש מקבוצת גינדלמן, שהתייצבו במקום שנקבע מראש מחוץ לעיירה. חלק מן הנמלטים נתפסו ונרצחו, אחרים נרצחו בידי איכרים תאבי בצע, או הוסגרו למשטרה הגרמנית והאוקראינית ונרצחו גם הם. חלק מן הבורחים הסתתרו ביערות שמצפון לקוריץ ונעזרו בכפריים פולנים. הצעירים הצטרפו אחר כך ליחידות פרטיזנים סובייטיות.
בסביבות מסילת הברזל סארני-רוקיטנה נתקלו גינדלמן ואנשיו בשרידיה של קבוצה יהודית אחרת. אלה הצטרפו ליחידת גינדלמן שגדלה ל- 20 לוחמים.
למשה גינדלמן ניתן הכינוי הפרטיזני "דיאדיא מישא", ששימש אותו בכל תקופת פעילותו ביערות. היחידה תקפה מחסנים של הגרמנים והענישה משתפי פעולה. בפברואר 1943 הגיעה לאזור האוגדה הפרטיזנית של גנרל סבורוב ומשה גינדלמן ואנשיו הצטרפו אליה כיחידים. מאוחר יותר הקים גינדלמן יחידה חדשה, בעיקרה מיהודים, וכינויה היה "הקבוצה היהודית הלוחמת המיוחדת של דיאדיא מישא".
בסוף שנת 1943. נפגשה יחידתו של גינדלמן עם יחידות צבא סובייטיות שכותרו וסייעה להן להיחלץ מן הכיתור.
קוריץ שוחררה ב- 13 בינואר 1944.
מיהודי העיירה ניצלו בערך 500 איש, רובם ניצולים יהודים, שברחו או עברו לפנים ברית המועצות.
מקורות: wolyn.org.il
שם התלמיד המתעד:יפתח רויכמן כיתה : יא 7
שם הקהילה: קובל מדינה: במלחמה- פולין, כיום אוקראינה.
אירועים מרכזיים בחיי הקהילה לפני המלחמה:
העיר שהייתה תחת שלטון פולין עד סוף המאה ה-18, עברה לשלטון רוסיה עד אמצע 1915 כאשר חל המפנה בחזית נכבשה העיר בלילה שבין 24 ל-25 באוגוסט בידי הצבא האוסטרי-גרמני. בעיר הוקם ממשל צבאי גרמני ובפרוור "החולות" – ממשל צבאי אוסטרי. לראש העיר מונה יהודי, מראשי העסקנים הציוניים במקום, ויחד עם הרב יצחק שאול קראוזה ייצג את יהודי העיר בפני שלטונות הכיבוש .
העיר חזרה לשלטון פולין בשנת 1920 אך כשכבשו הנאצים את פולין בשנת- 1939 הם מסרו אותה לידי הרוסים לפי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב רק כדי לשוב ולכבוש אותה עם פלישתם לברית המועצות ביוני 1941 .
בין השנים 1939-1941 עברו על קובל תהליכים מהירים של קומוניזם. התעשייה והמסחר הפרטיים חוסלו; שתי הגימנסיות היהודיות אוחדו לבית ספר תיכון ביידיש ומבתי הספר העבריים הוקמו בתי ספר שבע שנתיים ביידיש.
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה:
הם התפרנסו ממלאכה, מתעשייה זעירה וממסחר. סוחרי קובל היהודים ייצאו בקר ותבואה לרחבי פולין. עם המפעלים שבבעלות יהודית נמנו מנסרות וטחנות קמח, מפעלים לייצור מוצרי צריכה וחומרי בניין ומפעלים קטנים לעיבוד תוצרת חקלאית. רבים מהם היו בעלי בתי מלאכה קטנים. יהודי קובל הסתייעו במוסדות הלוואה וחיסכון יהודיים ובארגוני עזרה הדדית, שקיבלו סיוע מהג'וינט האמריקני .
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה ( בתי כנסת, בתי ספר וכו'):
לצד תלמודי תורה מסורתיים הוקמו גני-ילדים עבריים, שלושה בתי ספר יסודיים עבריים, גימנסיה עברית "תרבות", בית ספר תיכון יהודי- פולני פרטי של "קלרה ארליך" ובית ספר מקצועי יהודי של רשת "אורט".
הדור הצעיר התרכז בתנועות הנוער: "החלוץ-הצעיר" ו"השומר-הצעיר". במסגרת בתי-הספר ותנועות הנוער נערכו שיחות, אורגנו מושבות קיץ, נערכו נשפים, התרמות ו"ימי סרט" למען מפעלים ציוניים בארץ ישראל .
פעלו ארגוני ספורט יהודי בקובל כמו: "מכבי" , "חשמונאיה", "קדימה"- מטעם הגימנסיה העברית, "בר-כוכבא" - מטעם הנוער הלאומי .
בנוסף פעלו בעיר תיאטרון בעברית - סטודיה "הבימה" וחוג דרמטי ביידיש . יצאו לאור בעיר שני שבועונים מקומיים ביידיש ופעלה ספרייה בעברית וביידיש.
בתי התפילה- בתי כנסת ובתי מדרש , מניינים קטנים, בתי מדרש פרטיים, כולם יחד מנו עשרות רבות. ראשון לכולם היה בית הכנסת הגדול, שבפארו וביופיו, על ציוריו וחיטובי העץ שבו, לא היה לו דומה בערים האחרות בסביבה הקרובה והרחוקה. מסיבות שונות, נבנה בית הכנסת במשך למעלה משלושים שנה.
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה:
קובל נכבשה ע"י הגרמנים ב- 27 ביוני, 1941. באותו יום נורו למוות שמונים יהודים.
בעיר הוקם ממשל אוקראיני בראשותו של ד"ר מיקולה פירוגוב, אשר התעלל ביהודי המקום, הפסיק את זרם החשמל ואת אספקת המים לבתיהם ונהג לעכב את הספקת המזון. בימי הכיבוש הראשונים נצטוו היהודים לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, ובספטמבר 1941 הוחלף זה בטלאי הצהוב . בראש היודנרט שהוקם בהוראת הגרמנים, עמד ויליק פומרנץ. בסוף יולי 1941 שרפו הגרמנים את ספרי התורה, החרימו דברי ערך ותבעו כופר גבוה. יהודי קובל גויסו לעבודת כפייה והועסקו בסבלות בתחנת הרכבת, במפעלי תעשייה, בשירותים ובחקלאות. מנת הלחם לעובדים הייתה 120 גרם ליום. בגלל הרעב נאלצו יהודים להבריח מזון, אך מי שנתפס- הוענש בחומרה .
עד סוף 1941 נרצחו כאלף יהודים. לאחר מכן הוקמו 2 גטאות בעיר.
בגטו שבעיר החדשה, רוכזו יותר מ-8,000 עובדים בעלי אישורי עבודה ובני משפחותיהם. בגטו השני, שהוקם בעיר הישנה, רוכזו כ-6,000 "בלתי מועילים", חסרי אישורי עבודה.
ב- 02.06.1942 התקיימה בגטו של "הבלתי מועילים" אקציה וכל יהודי הגטו נשלחו אל בור ההריגה בכפר בכובה . רבים ברחו או הסתתרו, ואחרי שלושה ימי חיפושים נתפסו 227 מהם ונרצחו באזור הריכוז .
בתחילת אוגוסט 1942 אנשיו עברו לגטו העיר העתיקה שהתפנה.
גם הם נשלחו אל בור ההריגה ב - ו' באלול תש"ב 19.08.1942 . יום זה נקבע ליום האזכרה השנתי לנספים .
לא בכך נסתיימה מלאכת הרצח. במשך חודשים רבים עסקו פלוגות משטרה מיוחדות של גרמנים ואוקראינים, בחיפוש אחר יהודים נמלטים שהסתתרו בבונקרים, בעליות גג וביערות. מאות היהודים שנתפסו במחבואם, הובאו לבניין בית הכנסת הגדול בקובל, מקום ריכוזם האחרון לפני שנטבחו ונקברו בבורות שנאלצו לחפור בעצמם, בבית הקברות החדש שבצד העיר.
בעת שהותם הקצרה של היהודים בבית הכנסת, שעות או ימים לפני רציחתם , הם רשמו וחרתו את שמותיהם על הקירות. הם עשו זאת באמצעות ציפורניהם או באמצעות כלי כתיבה שהיו במקרה ברשותם.
האקציה נמשכה כנראה עד ה- 6 באוקטובר 1942 ונרצחו בה כ-6,5000 יהודים על-פי אותם מקורות. יותר מ-1,000 בני אדם נמלטו והסתתרו, אך רובם נתפסו והוצאו להורג. עשרות צעירים ברחו ליערות והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות .
מקורות
ארגון יוצאי קובל והסביבה בישראל
יהדות יאנינה
כתב יואב רז
יואנינה או יאנינה היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית - מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, וביניהם היהודים, מעדיפים את השם יאנינה.
היסטוריית העיר יאנינה
העיר נוסדה במאה השישית לספירה על ידי הקיסר הביזנטי יוסטינוס השני. לאחר מסע הצלב הרביעי ב -1204 ייסדו השליטים הביזנטים, שנמלטו מקונסטנטינופול הכבושה בידי הצלבנים הלטינים, את דספוטט אפירוס. בתקופה זו פרחה העיר והפכה למרכז תרבותי ומסחרי. בשנת 1430 נפלה העיר לידי העות'מאנים. השלטון הטורקי היה סובלני לאוכלוסייה היוונית והיהודית. אמנם ניבנו בעיר מסגדים, אך ניתן חופש דת, ויואנינה הפכה למרכז פיננסי בייצוא סחורות, בעיקר ממלאכת יד ודברי אמנות.
בשנת 1789 קיבל עלי פאשה את השלטון ביואנינה. בשנת 1820 שלח עלי פאשה שליחים שרצחו מתנגד פוליטי שלו מקונסטנטינופול. דבר זה העלה את חמת הסולטאן, שדרש מעלי פאשה להתפטר, ומשזה סירב- שלח הסולטאן צבא שצר על יואנינה במשך 15 חודשים. עלי פשה הסתגר במנזר על האי ניסאקי. לבסוף שלחו הטורקים סוכני חרש, שהצליחו להסתנן למעונו ולרצוח אותו. המנזר בו נרצח עלי פאשה משמש כיום כמוזיאון, המתאר את תקופת שלטונו של העריץ. בקירות הקומה השנייה אפשר עדיין להבחין בנקבי היריות שהרגו אותו. בשנת 1913, בעקבות מלחמת הבלקן במלחמה השנייה עם טורקיה צורפה יואנינה ליוון, ובשנת 1922 תבוסת יוון נחתם הסכם לוזאן, ולפיו בוצעו חילופי אוכלוסין, והטורקים בעיר הוחלפו בפליטים יוונים מטורקיה. במלחמת העולם השנייה נכבשה יואנינה על ידי הגרמנים לאחר סיום הכיבוש האיטלקי. .
יהדות יאנינה
התיישבות היהודים ביואנינה, כמו בערים יווניות רבות, החלה כבר לאחר חורבן בית המקדש השני. הם דברו בניב רומניוטי, המכונה יווניטיקה, והיה להם נוסח תפילה משלהם. עם גירוש ספרד הצטרפו לקהילה אך מעט דוברי לדינו, והקהילה, בניגוד לקהילות אחרות ביוון, שמרה על הנוסח הקדום שנהגו בו יהודי ביזנטיון. בניגוד לנוסח התפילה בקהילות יוון, שנבלע בנוסח הספרדי בימים שלאחר גירוש ספרד, נוסח יואנינה נותר רומניוטי ייחודי והיה היחיד ששימר את הנוסח הקדום.
|
תפילה בבית הכנסת "קהל קדוש" ביאנינה |
בתחילת המאה ה -20 היגרו חלק מהיהודים לארצות הברית וחלק הגיע ארצה ופתח בשנת 1925 בשכונת "אהל משה" בירושלים את בית הכנסת "בית אברהם ואהל שרה של קהילת יהודי יאנינא". היהודים מנו ערב מלחמת העולם השנייה למעלה מ -2,000 איש, שעסקו במלאכות שונות כמסחר ותעשייה זעירה, בפרט תעשיית הגבינה, וכן אחדים שהיו בעלי מקצועות חופשיים.
|
אביזרי קודש בבית הכנסת ביאנינה |
רוב היהודים היו במצב כלכלי ירוד והחיים היהודיים התרכזו בשתי שכונות קהילתיות, שקמו סביב שני בתי הכנסת: הישן- בתוך חומות העיר העתיקה, והחדש- מחוץ לחומות.
עם כיבוש יוון על ידי הגרמנים ב -1941 נמצאה יואנינה בשטח הכיבוש האיטלקי. האיטלקים התייחסו אל היהודים בסובלנות והחיים היהודיים נמשכו באין מפריע, והקהילה נדרשה לממן את המאמץ המלחמתי על ידי עבודות כפייה ומסים כבדים.
המצב הורע כאשר פרשה איטליה מהמלחמה בספטמבר 1943 כשאת מקום האיטלקים תפסו הגרמנים. ב -25 במרץ 1944, יום העצמאות היווני, נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש"
ארטמיס מירון בת אֵפְטִיכִיאָה ואִיוֹסִיף - פֵּפּוֹ בטיש נולדה בשנת 1928 בינינה. לארטמיס היה אח צעיר ממנה בשש שנים, סולומון. באחד הלילות באוגוסט 1943 פרצו אנשי אס - אס לביתה של ארטמיס, שדדו כסף ועצרו את אביה. אביה וסבה, נסים, הוסעו לבית הסוהר פָּבְלו - מֵלָה בסלוניקי, ולאחר שבועיים הוצאו להורג בירי כנקמה על פעילות המחתרת היוונית
עם תחלית גירוש היהודים מהעיר הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה, שם הייתה תחנת רכבת. בלריסה שהו היהודים כשבוע, ואז הועלו על רכבת בקר, והוסעו משך ימים רבים למרחק, עד שב -11 באפריל 1944 הם הגיעו לאושוויץ - בירקנאו. עוד באותו יום הוכנסו רובם לתאי הגזים. לאחר המלחמה שרדו כ -150 יהודים מבני העיר.
.
מקורות
http://haifasaloniki.blogspot.co.il/p/70_19.html?m=1
ויקיפדיה
