EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
חנה מידן
1917-2002
יוצר הדף: נעמה גלאי מידן קשר לדף: סבא/תא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

 

חנה ליפובסקי מידן

·         

·        קירבה משפחתית: סבתא מצד אבא

·        תאריך לידה: 14/7/1917

·        תאריך פטירה: 15/6/2002

·        מקום הלידה: ורשה, פולין

·        עיסוק / מקצוע: מורה לצרפתית

·        מקום המגורים במהלך המלחמה: ורשה, משם ברחה למקומות נוספים

·        סיפורה של הדמות לפני המלחמה:

ציטוט מתוך עדות שמסרה חנה:

"נולדתי בורשה ב – 1917 לאבי, איסיי (ישעיהו) ליפובסקי, ולאמי שרה לבית קריינס.

אבי נולד ברוסיה ושרת בצבא הצאר. בגיל 19 חלה בשחפת ושוחרר מהצבא. הוריו שלחוהו ללמוד בשויץ. הוא למד בברן וסיים את למודיו כד"ר לפילוסופיה בשנת 1911.

אמי אף היא נולדה ברוסיה, התייתמה מאמה בגיל צעיר ועזבה את הבית כדי ללמוד בגימנסיה בפטרבורג. עם סיום לימודיה  נסעה לברן וסיימה את הפקולטה לרפואה כרופאת ילדים בשנת 1911. בברן הכירה את אבי והם נישאו.

משפחתם עזבה את רוסיה ועקרה לפולין, והורי, עם סיום לימודיהם בברן, הצטרפו למשפחה בפולין.

בגלל מצב בריאותו של אבי גרנו באוטבוצק,  שהייתה עיר מרפא, לא הרחק מורשה.

אמא עבדה בסנטוריום לילדים חולי שחפת ואבא עבד בורשה במחלקת הסטטיסטיקה של ארגון הג'וינט."

לפני המלחמה למדה חנה "תרבות צרפת" באוניברסיטה בפולין.

·        סיפורה של הדמות במהלך המלחמה:

ציטוט מתוך עדות שמסרה חנה:

"ב-1939 הפציצו הגרמנים את ורשה. ההפצצה נמשכה כחודש. בבת אחת הוטלנו מתוך חיינו השלווים אל תוך המלחמה, הדם והפצועים. אמא, כרופאה, עבדה בלי הרף וטפלה בפצועים. עם תום ההפצצה, נכנסו הגרמנים במצעד ניצחון לורשה.

גרנו ברחוב לשנו 60, ונשארנו לגור בו גם כשהוקם הגטו, היות שרחוב זה נכלל בתחומי הגטו.

אלפי אנשים יהודים הובאו מהעיירות ומהכפרים לורשה ונדחסו בגטו. הם שוכנו בבתי ספר, בספריות ובבתי כנסת. מכיון שבאו בחוסר כל ושוכנו במקומות ללא כל תנאים הגייניים, החלו מחלות.

בשנת 1941 סגרו הגרמנים את הגטו ואת היהודים בו.

כינים, טיפוס ורעב הפילו חללים רבים. ילדים יהודים היו שוכבים ברחובות ומתחננים ללחם.

אנשים אחרים, שעסקו בהברחות ובהלשנות, התעשרו. הבדלי המעמדות בגטו היו איומים.

ראיתי מבריחים שהלכו למסעדות, ובדרכם למסעדה היו עוברים על פני הילדים הרעבים ופושטי היד. בצאתם מן המסעדה היו חלקם של ילדים אלה שוכבים מתים, מכוסים בעתונים. המבריחים היו פוסעים מעל לגויות, ולא היו משליכים פרוסת לחם לאלה שנותרו עדיין חיים.

המצב בגטו הלך והדרדר. לנו כתושבי המקום, שלא היינו צריכים לעבור דירה, היה יותר קל. צרפנו לדירתנו אנשים שהכרנו. אמא המשיכה לעבוד כרופאה. היתה מזריקה זריקות נגד טיפוס. אני עבדתי כמורה ולימדתי קבוצות של ילדים וגם עזרתי לאמא בעבודתה.

ב-22 ליולי 1942 הופיעו כרזות ענק על חומות הגטו, שהודיעו שכל האוכלוסייה תפונה "מזרחה". מותר היה לקחת ככר לחם.

התחילה האקציה הראשונה. למחרת, ב-23 ליולי, התאבד אדם צ'רניאקוב, שהיה יושב ראש היודנראט, ע"י בליעת ציאניד. הוא התאבד, היות שנודע לו מה יהיה גורל הנשלחים.

כעבור שבוע לקחו את כל אנשי הבית שלנו. היו אלה אוקראינים, שבאו לקחתנו, לבושים בבגדים שחורים. הורידונו לחצר והוליכונו לאומשלאגפלאץ, שם המתינו קרונות הרכבת.

36 שעות חכינו שם ואז התחילו להכניס את האנשים לקרונות. אבי בקושי הלך. אני עמדתי ליד אמי.

עלינו לקרון. לפתע הופיע מכר שלי, רופא במשטרה היהודית. הוא הגיע במכונית של "הצלב האדום". הוא קרא אלי :"אנקה, תקפצי מהר " !

אמרתי : "אבל אמא פה " !

הוא הושיט לי לתוך הקרון חלוק לבן של אחות עם צלב אדום על השרוול ואמר : "אל תפחדי, אמא רופאה. רופאים לא לוקחים. היא תראה את התעודה וישחררו אותה " !

מלים אלו הרגיעו אותי. זרקתי לאמי את מעיל החורף שהיה בידי, כדי שיהיה לה לנסיעה ולשהיה במחנה העבודה, אם לא תשוחרר, וקפצתי מן הקרון. עברתי אתו את כל האומשלאגפלאץ, עד למקום חניתו של האמבולנס, כשאני לבושה בחלוק הלבן.

נסענו באמבולנס עד רחוב לשנו. ברחוב לשנו 1 היה בית חולים יהודי, שם ירדתי, ומשם הלכתי הביתה. חיכיתי להורי שיחזרו.

עדיין לא ידעתי דבר.

לפני שעת העוצר הופיע החבר (יאנק פרנדלר היה שמו.) ואמר לי שהוא חזר לאומשלאגפלאץ והרכבת כבר לא היתה. נסעה מזרחה. אז עדיין לא ידעתי מה פרושו של הדבר : "נסעו מזרחה ".

נשארתי בדירה עם שתי דודותי, אחיותיה של אמי, ובת דודה.

המשכתי לעבוד. עבדתי במשרדי הקהילה היהודית.

באחד הימים ראיתי מבעד לחלון את יאנוש קורצ'אק עם קבוצת הילדים שלו. הילדים לבושים יפה, בצווארונים לבנים, כמוכנים לנסיעה. אחר כך נודע לי שהוא ספר להם בדרך שפניהם מועדות עתה לארץ ישראל, מקום בו יש פרפרים ופרחים. וכך הם צעדו לכוון האומשלאגפלאץ.

וביום אחר, כשחזרתי מהעבודה למקום מגורי, מצאתי את שתי דודותי חבוקות  במיטה.

האחת שכבה ללא ראש, כשקילוח דם מזנק מהמקום בו היה ראש, והשנייה מחבקת אותה.

מסתבר שהאוקראינים הגיעו וקראו ליהודים לרדת. שתי דודותי לא ירדו. הן החליטו להישאר ושכבו במטה מחובקות. אחד האוקראינים עלה ומצא אותן, וירה בראשה של האחת מקרוב, כדור דומדום שניפץ את הראש. השנייה נותרה בחיים מחבקת את אחותה.

בת דודתי זושיה, בתה של הדודה שנותרה בחיים, ואני, לקחנו את הגופה וקברנו אותה בין ההריסות והעפר שבמרתף. אחר כך עליתי בחזרה לדירה, חיפשתי סמרטוט ומצאתי בגד ים כחול.

נגבתי את הדם מהרצפה בבגד הים הכחול. אחר כך אמרתי לבת דודתי :"אני רעבה נורא".

הדלקתי פתילית כוהל קטנה ובישלתי אורז. הצעתי גם לה, אולם היא הסתכלה עלי כעל מטורפת. אכלתי. היא הייתה משוכנעת שהשתגעתי.

למחרת, כאשר לא היינו בבית, ירדה הדודה מהדירה, עלתה על ריקשה, ונסעה מרצונה אל האומשלאגפלאץ. ביחד אתה בריקשה היה גם רב זקן שיצא ממסתורו ונסע אף הוא לשם.

אחרי ששתי אחיותיה נספו: האחת (היא אמי ) נשלחה, והשנייה נורתה- לא היה לה למען מי לחיות.

בת דודתי ואני החלטנו לצאת מהגטו ולעבור לצד הארי. כסף לא היה לי. גם לא היה לי מקום ללכת אליו. פסק דין מות נגזר על מי שנתפס כשהוא מסתיר יהודים, עליו ועל משפחתו.

ואז נתנה בת דודתי את כל הכסף שהיה ברשותה לשוטר יהודי כדי שיבריח אותנו מן הגטו.

תכננו לצאת מן הגטו דרך השער הפונה לבית הקברות היהודי  ברחוב אוקופובה.

בית הקברות היהודי, פווונסקי, גבל בבית הקברות הנוצרי שמחוץ לגטו.

השוטר היהודי הורה לנו לבוא בשעה של חלופי משמרות, ואז צריכים היו לעמוד בשער ז'נדרם גרמני, שוטר פולני ושוטר יהודי, ששוחדו.

את הלילה בילינו בתוך קבר שהופצץ. לא פחדנו מעצמות המתים שהיו פזורות שם.

ידענו שרק החיים יוכלו להרע לנו. והפחד היה יותר מן הפולנים מאשר מן הגרמנים, כי הגרמנים לא ידעו להבדיל בין בחורה נוצרייה ליהודייה. הפולנים היו מבדילים, והיו עומדים ומזהים את היהודים תמורת תשלום.

בבקר יצאנו מן הקבר. מצאתי סלק שגדל בשדה וצבעתי בו את לחיי החוורות.

הייתי לבושה בכמה שמלות זו על גבי זו, כדי שאראה יותר מלאה. (וגם מפני שזו הייתה הדרך היחידה לקחת בגדים נוספים. מטען ביד היה מעורר חשד. )

השמלה העליונה שלבשתי הייתה שחורה. היה לי צעיף שחור, כדי שאוכל להגיד שאני חוזרת מביקור בבית הקברות הנוצרי.

בת דודתי אמרה לי :"את הולכת ראשונה. " היא פחדה.

הגעתי לז'נדרם. הוא אמר לי: "Ausweib"! (תעודה).

הייתה לי תמונה של הורי שנשאתי אתי. הראיתי לז'נדרם את צדה האחורי הלבן של התמונה, כביכול זו תעודה, כדי שהפולנים שנצבו לידו יחשבו שזו תעודה.

הוא הפך את התמונה. ראיתי את עיניו של הז'נדרם. הן היו כחולות והביטו בי במבט טוב. הוא אמר :" Wie schön". כמה יפה!. הרגשתי ממבטו שהוא יודע ושהוא עוזר לי.

יצאתי מבית הקברות והייתי מחוץ לגטו, בדרך לכוון ורשה. הדבר הראשון שעשיתי היה קנית זר פרחים גדול. חרציות צהובות;  כביכול, חוזרת מבית הקברות.

לכל אורך חומות הגטו ניצבו גברים לטביים עם מגינים ורמחים, שנקראו "שאוליסטים " .

הם שמרו על הגטו ומי שנתפס בניסיון בריחה – שוסף על המקום.

אף אחד מהגברים הללו לא חשד בי כשצעדתי בבגדי האבלות שלי עם הזר בידי. הם הסתכלו בעיני, אך לא חשדו.

עם בת דודתי נדברתי להיפגש בשוק פלאץ קארצלק. חיכיתי לה ובזמן שחיכיתי מכרתי את שעוני כדי שיהיה לי קצת כסף. (מסחר בחפצים ברחוב היה מקובל בזמנים הללו .)

חיכיתי לה שעה וחצי. התקרבה שעת העוצר והיא לא הגיעה. הבנתי שנתפסה.

 

החלטתי לגשת לשכנינו לשעבר, פולנים בשם ריימן. פולנים אלה התחלפו בדירות עם משפחה יהודית כאשר הקימו את הגטו. היהודים קבלו את דירתם של הפולנים, שהייתה בתחומי הגטו, והפולנים קבלו את דירת היהודים.

הופעתי אצלם כמו רוח רפאים- עם תיק קטן בידי ובבגדי אבל. האשה אמרה :"מה עם אמא ואבא ? " ואני אמרתי :"אינם כבר. " (ערב היציאה מן הגטו שאלתי את עובד הרכבת הפולני, מה עושים עם היהודים שנוסעים לטרבלינקה. והוא ענה לי :"בתי, מה שאני יכול להגיד לך הוא רק זה, שהקרונות חוזרים עם בגדים בלבד. תביני בעצמך . "

היא שאלה אותי אם העוזרת שלהם לא ראתה אותי. אמרתי לה שלא, שהרי היא עצמה פתחה לי את הדלת. והיא אמרה : "אשלח את העוזרת לסדר דברים מחוץ לבית. "

היא חששה שהעוזרת תלשין. אמרתי :"לא באתי להתעכב אצלכם. אני יודעת שבעלך עובד בהנהלת מפעלי טכסטיל ז'יררדוף, ואני מבקשת רק שיעזור לי להגיע לז'יררדוף. "

בז'יררדוף התגוררה משפחת הד"ר לנדאו, שהיה ידידם טובים של הורי. בז'יררדוף לא הכירו אותי והיה לי סיכוי לחיות שם כנוצרייה.

היא הזעיקה את בעלה מהעבודה והוא הגיע מיד. פרמתי את חגורתי והוצאתי שרשרת של שעון עשויה פלטינה שהייתה ברשותי. נתתי לו אותה והוא מכר אותה והביא לי את הכסף שקבל תמורתה. נתנו לי חבילת מזון והוא לקח אותי לתחנת הרכבת הנוסעת לז'יררדוף.

באותו זמן הלכה בתם זושיה לכנסיה כדי להתפלל לשלומי ולנשמות הורי.

נסעתי לז'יררדוף בתור פולניה קתולית. הגעתי לשם לפני שעת העוצר. חיפשתי מישהו שיכוון אותי לגטו, שם התגוררה משפחת לנדאו. חיפשתי כמו כן מקום לינה ללילה.

נכנסתי לבית משפחה של פועלים עניים שהכרתי קודם. בחדר ישב בחברתם פולני- גרמני (פולקסדויטש), עם סרט צלב קרס על זרועו. נשמתי נעצרה, אך בני המשפחה הרגיעוני.

האשה הוציאה תליון של איקונה של הבתולה הקדושה כדי שאתלהו על צווארי, אולי האם הקדושה תעזור לי. היא נתנה לי מחסה ללילה בחדר הסמוך. בבוקר הדריכה אותי איך להגיע לגטו. הגטו נמצא בכפר קטן בשם ביאלה ליד ז'יררדוף.

הלכתי לגטו למשפחת הד"ר לנדאו. ישבתי אתם וספרתי להם על השמדת היהודים. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשכנעם לברוח. יברח מי שיוכל. כי רק מי שיברח יש לו סכוי להנצל. אחרי בואי הם הכינו לעצמם ניירות אריים. חוץ מאשר האב. לד"ר לנדאו היה " מראה יהודי,"והוא הלך ליערות,מאוחר יותר,כדי להצטרף לפרטיזנים.

משפחת לנדאו הציגה אותי בפני סטפה, הפקידה הראשית בדאר בביאלה;  התיידדנו והיא אמרה לי : " במקומך, הייתי ממשיכה לחיות כנוצרייה. אינך נראית כלל כיהודיה. "

שאלתי אותה :"ומה אעשה כדי להתקיים ? " והיא סדרה לי עבודה באחוזה הסמוכה כמטפלת לבעלת האחוזה שהייתה אישה זקנה וחולה.

הייתי מוכרחה להשיג תעודה כלשהי , ופניתי לאדם שעבד במשרדי הכנסייה.

הוא נתן לי תעודת טבילה על שם אננה מריה לחנסקה (שמתה) והשביעני כי אם אתפס ויתגלה  שאני יהודיה, שלא אגלה מי נתן לי את הניירות. נשבעתי.

עם ניירות אלה קבלתי מאוחר יותר את תעודת הזהות שלי. (כעבור שבוע הוצא אותו אדם להורג בירייה עם עוד שלושים פולנים אחרים מהמחתרת, לא כל קשר אלי).

משפחת לנדאו נסעה לורשה הפולנית עם ניירותיה המזוייפים. כאשר באתי להיפרד מעליהם, הם כבר לא היו. בבית נותר ד"ר לנדאו וממנו נפרדתי לפני צאתו ליער אל הפרטיזנים.

מאוחר יותר נודע לי שהגרמנים ערכו מצוד ביער והוא נורה  תכף לאחר הצטרפותו לפרטיזנים. הוא מת כפי שרצה: עם נשק ביד.

(שאר המשפחה, האם, הבת והבן עברו את המלחמה ב"צד הארי" וניצלו. הם גרים עתה בארה"ב )

 

האדם אשר לקח אותי לאחוזה היה מנהל האחוזה ומנהל בית החרושת לעמילן.

הוא היה קצין פולני לשעבר, ולאחר זמן נודע לי שהיה חבר במחתרת הפולנית.

שמו היה יוזף דז'יז'ביצקי. ספרו לו שאני יהודיה, אך אני לא ידעתי שהוא יודע זאת.

מראהו היה כשל שיכור פולני טיפוסי. אולם הוא היה אדם טוב שנתן מחסה לעוד שני יהודים לבד ממני: הוא הסתיר במרתף ביתו בחורה יהודייה בשם רוז'קה, אותה הוציא מתוך עגלה שהוליכה יהודים למוות. לאחר תקופת-מה קשר אותה עם סוכנות עבודה גרמנית ,ששלחה מתנדבים פולנים לעבודה בגרמניה. היא נסעה כאיכרה פולניה ,וכך נצלה.

השני היה בחור בשם יאנק. לא ידעתי שהוא יהודי, אך שמתי לב שבכל פעם כשהגיעה בקורת של הגרמנים, היה יאנק נשלח לטפס על עמוד חשמל לתקן משהו, ודז'יז'ביצקי היה צורח לו הוראות מלמטה.

 

עבדתי כמטפלת של הגברת הזקנה, מאדאם אוקנסקה. הצגתי את עצמי כבת לרופא, אשר נשאר בשטחים, שנכבשו ע"י הרוסים. כל שנאתי היתה מופנית, כביכול, לרוסים.

שהיתי במחיצתה במשך כל היום. הייתי אומרת אתה את התפילות בבקר ובערב; הייתי מזריקה לה זריקות, ישנתי בחדרה , הקראתי לה וארחתי לה לחברה.

עד מהרה השתלבתי בחיי האחוזה; החיים באחוזה זרמו בנחת ובמונוטוניות כאילו שאין מלחמה בעולם; מסיבות שתיה, רכילות, אהבהבים, נשפים, ציד ביערות האחוזה. לפעמים הייתי מאבדת את תחושת המציאות. חשתי כאילו הפכתי להיות דמות מתוך "פאן טדאוש". פעם אחת, בנשף חג המולד, אחרי ששתיתי הרבה התחלתי לדקלם קטע מ"פאן טדאוש" שידעתי בעל פה. הנוכחים הקשיבו, ואחד  האורחים אמר כבדיחה כי  "רק ראש יהודי יכול לזכור את "פאן טדאוש" בעל פה.

משפט זה, למרות שנאמר בצחוק כביכול, עורר בי פחד.

כעבור כמה ימים השתכר הכומר, שגר באותו מחוז. כומר זה חי בניירות מזויפים ובזהות בדויה. בשכרותו פטפט ואמר שהוא מכיר אותי מילדותי כיהודייה. כששמע זאת יוזף דז'יז'ביצקי, נטל את אקדחו והלך אל הכנסייה לביתו של הכומר. הוא אמר לו כך : "אתה רואה אדוני את האקדח הזה ?! אני מבטיח לך שהכדור הראשון ממנו מיועד לך, אם תפגע הבחורה אניה. אניה יודעת רשימות שלמות של שמות של פרטיזנים ואסור לה שתיתפס ! "

הכומר נבעת והחל להצטדק. אמר שפטפט מתוך שכרות, גם לו אסור להיתפס, שהרי הוא חי על ניירות מזויפים. הוא שונא גרמנים והבטיח שמקרה כזה לא ישנה.

באותו זמן נפטרה הגברת הזקנה, ולמעשה נסתיים תפקידי באחוזה. נשארתי עוד תקופה מסוימת כדי לנהל את פנקסי החשבונות של בית החרושת לעמילן.

פעם אחת שמעתי את אחת הנשים באחוזה אומרת לחברתה : "איך זה יכול להיות שאומרים שאניה היא יהודייה, הרי איננה נראית כלל כיהודייה ? "

לבי נעצר. חשתי שהמקום הפך מסוכן מדי עבורי.

ב- 1943 החלו ההכנות למרד הפולני. יוזף דז'יז'ביצקי הורה לי להזמין בטלפון, בשם בית החרושת לעמילן, קרונות עם פחם. היה זה אות צופן למשלוח נשק. את הנשק שהגיע לאחוזה, הסתירו בקירות העבים, שנחפרו בהם מקומות לאכסנת הנשק.

באותו זמן נשלח לאחוזה מפקד הפרטיזנים הפולנים מארגון ה-Armia Krajowa. הוא נשלח בתפקיד ליערות הסביבה , Spalske Lasy, שם התארגנו פרטיזנים . ביצעתי הוראות שקבלתי ממנו, כשיחות טלפון, אך לא הייתי חברה בארגון.

מנהלה של האחוזה השכנה, אדם בשם אנטק קוויצ'ין, חלה, וצריך היה לעבור שני ניתוחים:

ניתוח תוספתן וניתוח של כיס המרה. מכיוון שחי בגפו באחוזה, הציע לי דז'יז'ביצקי להצטרף אליו בנסיעתו לורשה, לבית החולים, ולשמש לו כאחות פרטית.

עזבתי את עבודתי כמנהלת חשבונות ונסעתי לורשה. הוא נותח ועבר את ניתוחיו בהצלחה.

בזמן החלמתו שרתה אותו  אחות נוספת אחת, ולי היה זמן פנוי לשוטט בורשה.

באחד הימים  נתקלתי ברחוב בבת דודתי זושיה, זו שנתפסה כאשר ברחנו מן הגטו. היא ספרה לי כיצד נתפסה : הנערים הפולנים זיהו אותה כיהודיה. היא לא נשברה והכחישה זאת בתוקף, אך נלקחה למטה הגסטאפו, שם נחקרה. אולם היא הוכיחה ידע ובקיאות כה רבים בדת הקתולית עד שלבסוף שוחררה.

 

משהחלים מנהל האחוזה חזרנו לאחוזה. מכיוון שהוא הכיר אותי היטב וסמך עלי, פנה אלי יום אחד בהצעה שאצא בשליחותו אל אחותו שגרה בעיר סקרנייביצה.

עם פרוץ המלחמה קברה משפחתו, שגרה בעיר זו, את כל הרכוש, שהיה להם בזהב, באדמה.

הוא רצה שאעביר מכתב אל אחותו ובו הוא מבקש ממנה שתוציא מהקרקע את חלקו ברכוש המוצפן ותיתן אותו לי כדי שאעבירו אליו.

אחרי שנתתי את הסכמתי אמר לי שהוא התקשר לאחוזה בה עבדתי קודם והודיע על נסיעתי.

אז הגיע אלי הקצין הפולני מן "הארמיה קריובה". הוא אמר לי שמכיוון שאני נוסעת לסקרנייביצה, אני חייבת לקחת אתי תיק ובו חומר נפץ. כשאגיע למקום יחכו לי אנשים בכיכר שליד תחנת הרכבת, שיזהו אותי לפי הלבוש ולפי משפט מוסכם . הוא אמר לי שהם סומכים עלי, על חוש ההתמצאות שלי ועל התושייה שלי.

"ומה אם אתפס ? "שאלתי.

אם אתפס יהיה עלי לזרוק את התיק והתיק אמור להתפוצץ.

הסכמתי.

שוב לבשתי את שמלתי השחורה עם הכובע והצעיף השחור. צרפתי אליה ארנק שחור ונעליים שחורות בעלות עקבים גבוהים.

כשהגעתי לתחנת הרכבת ראיתי על אחד הקרונות שלט בגרמנית : "רק לאנשי צבא גרמנים".

קניתי עיתון גרמני, נכנסתי לקרון והתיישבתי ליד החיילים הגרמנים. היה זה הימור.

ידעתי שאני מסתכנת בשבתי בקרון זה, אך ידעתי שבקרון זה לא יהיו חיפושים.

הקצין הגרמני שישב לצדי אמר משהו ואני הסברתי לו בגרמנית את נוכחותי בקרון.

כשדמעות בעיני אמרתי לו שאני נוסעת ללוויית אבי, ושלא אספיק להגיע אם אחכה לרכבת אזרחית. זוהי האפשרות היחידה שלי להגיע בזמן. כמו כן אמרתי לו שאין לי כרטיס.

הוא הציע מיד : "אני אגיד שאת אתי. " הודיתי לו.

בדרך הגיעה ביקורת והקצין אמר : "הגברת אתי. "

כשהגענו לסקרנייביצה ראיתי שוטרים, שעמדו ביציאה מהקרון, ובדקו בתיקים.

האמת הייתה שהם חיפשו מבריחי מזון.

חשבתי בלבי : " עלי לאכזב את הקצין שנתן לי מחסה. כעת יפתחו את תיקי וכולנו נתפוצץ. " התיק היה כבד מאד, ואני קמתי והרמתי אותו. ואז קם הקצין ממקומו, בידו האחת אחז את מזוודתו ובידו השנייה נטל את התיק הכבד שלי. התפלאתי שלא הופתע ממשקלו של התיק הקטן.

פסעתי לידו על עקבי הגבוהים. חשתי שאני מחווירה, אך היה זה טבעי לגבי בחורה שאביה מת.

עברנו על פני השוטרים. הוא עבר עם התיק. השוטרים פנו אלי, והוא אמר : "הגברת אתי. " וירדנו מן הקרון. האנשים שחיכו לי בתחנה הסתכלו נדהמים בראותם אותי צועדת לצדו של קצין גרמני.

כעת הייתי מוכרחה להיפטר ממנו. הוא רצה להמשיך ולעזור לי לשאת את התיק לכל מקום שארצה. אולם אמרתי לו שדודים שלי יבואו לקחתני מהתחנה.

נפרדתי ממנו ושוב הודיתי לו. הוא הצדיע והלך.

עמדתי בכיכר, ואז נגשו אלי האנשים שחיכו לי, אמרו את המשפט המוסכם ומסרתי לידיהם את התיק.

בלב קל הלכתי לחפש את אחותו של מעבידי ונתתי לה את המכתב. היא ידעה על בואי.

לנתי אצלה בלילה ולמחרת נתנה לי את מה שביקש ממנה מעבידי. חזרתי לאחוזה. בכסף שנתן לי בשכרי קניתי לי מעיל פרווה משומש.

כשהוא היה עדיין בשלבי החלמה בבית, הגיעו באחד הלילות פרטיזנים לאחוזה.

היו ביניהם יהודים ורוסים והם דברו ביניהם רוסית ואידיש. למרות שהייתי אתם בכל לבי, נאלצתי להעמיד פנים ולא להראות, ולו ברמז קל, את אהדתי אליהם.

הם נתקו את חוטי הטלפון, הוציאו מהמזווה כל דבר מאכל – חצאי חזירים שחוטים שהיו שם ולקחו אתם. הורו לנו לא להודיע למשטרה 24 שעות, וחזרו ליער כלעומת שבאו.

בינתיים החלים קוייצ'ין לחלוטין ועבודתי באחוזה נסתיימה.

חיפשתי עבודה חדשה.

ב1944 נסעתי לעיר תומשוב. כל יהודי תומשוב נשלחו למחנות השמדה. קבלתי שם עבודה בצרכניה כפקידה. מרחוק נשמעו רעמי התותחים הרוסים. החלה תקופה של אי שקט.

עליתי לרכבת במטרה להתרחק מהחזית המתקרבת ולהגיע למערב פולין כדי למצוא עבודה.

אחרי ימים ארוכים הרכבת נעצרה בעיירה בשם זולדין שהייתה כבר בתחום גרמניה.

עבדתי אצל אכרה גרמניה וביחד עם עוד בחורות פולניות. עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות בבית ובמשק. חיינו במתח ובאופוריה של השחרור המתקרב.

ערב אחד הגיעו נערים כבני 16 לבושי מדים, והם הודיעונו ברוסית שהם : "סטלינסקה גווארדיה ."

הגיעו הרוסים והקימו מפקדה. אנו, הנערות הפולניות,  עבדנו שם בניקיון. יום אחד עבר שם אזרח גרמני זקן שאמר לי דבר מה בגרמנית ועניתי לו בשפה זו. במפקדה היה באותו זמן המאיור איונוב והוא שאל משהו ברוסית. עניתי לו ברוסית. והמאיור אמר : "אבל, הרי את מדברת גם גרמנית ?! " אמרתי : " אני יהודיה. "

והוא אמר לי : "המלחמה טרם הסתיימה. אל תגידי שאת יהודיה ! "

התחלתי לעבוד במפקדה כמתורגמנית.

מקרה שזכור לי מתקופה זו : באחד הימים פנתה אלי אחות גרמניה זקנה בשם אוברשווסטר מרתה. היא טיפלה ביתומי מלחמה גרמניים. ילדים אלה היו רעבים היות שלא הייתה להם הקצבת מזון. היא בקשה את עזרתי בתרגום ובהתערבות למענם. משום מה הזכירה לי אחות זו באיזשהו אופן את יאנוש קורצ'אק והחלטתי לעזור לה למרות שהאחרות אמרו : "ילדים גרמניים – שיתפגרו. "

הלכתי לדבר עם הפקיד הפולני הממונה על הקצבות המזון, והוא נתן את האשור והילדים קבלו מזון.

כעבור כמה ימים ראיתי אותם צועדים מערבה לכוון פנים גרמני.  הם גורשו.

 

לאחר תקופה מסוימת עזבתי את המקום. החלטתי לחזור לורשה כדי לחפש את שרידי משפחתי שאולי נותרו. אחרי שבועות ארוכים בדרך לא דרך הגעתי לורשה."

 

·        מה ארע לה אחרי המלחמה:

ציטוט מתוך עדות שמסרה חנה:

"לא מצאתי איש ממשפחתי. ורשה הייתה הרוסה ושרופה. בלילות  לנתי בפראגה, בדירות מזדמנות. בעיירה פוסטלניק, שליד ורשה, מצאתי את אשתו של בן דודי, בלה ליפובסקי, עם בנה בן השמונה יוז'יו. באותו זמן הגיעה אליה אחותה רניה מישראל, ששירתה בצבא הבריטי ב – A.T.S, והיא האיצה בנו לצאת מפולין. היא פשטה את מדיה ונתנה אותם לאחותה ומסרה לה את תעודותיה. כך הגיעה בלה לאיטליה על שם אחותה. את הילד הזהירה לבל יקרא לה "אמא" אלא רק "דודה".

אני הצטרפתי אל רניה. יחד עברנו את הגבול לצ'כיה, הגענו לפראג ושם הצטרפתי לקבוצה של " הבריחה ". מפראג עברנו לברטיסלבה ולאוסטריה. בוינה היכרתי אדם, יליד ורשה, ניצול מחנות מאיידנק ואושוויץ, בשם מייטק מיידן, ונישאתי לו.

המשכנו יחד דרך טירול לאיטליה. באיטליה גרנו שנתיים ושם נולדה בתנו נעמי.

ב 1947 עלינו ארצה באנייה "טרנסילבניה" מגנואה.

ב-1952 נולד בארץ בננו יורם."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 
קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text