סיפורו של מר פולק גדליה ז"ל, 

אני  רוצה לספר לכם את קורות חיי כדי שהנכדים שלי ושני הבנים שלי שהביאו לי את האושר הגדול בעולם ולדור הנכדים. ונינים שלי.

  נולדתי בסנטדומיניק בטרנסילבניה, כפר קטן שהיה ממוקם בין שתי עיירות יהודיות, מרקושוב מימין  וסבנטוטום-ג'יורג'יו משמאל במרחק 30 ק"מ, כל אחת .

בבית דיברנו אידיש, ברחוב – הונגרית ובבית הספר – רומנית.  לעיתים, הורי דיברו רוסית שהיתה "השפה הסודית" עבורם כאשר לא רצו שנבין מה הם מדברים.

 בכפר שלנו גרו  13-14 משפחות יהודיות. משפחות גדולות, שלכל אחת מהן היו שמונה ילדים , לפחות.  אנו היינו בין עשירי הכפר.

 אבא שלי , יוסף פולק  נולד במרמוראש-סיגט, ואימא – רחל וייס נולדה בבראשוב, עיירה גדולה יותר.

אבא  עסק בייצוא תפוחי אדמה וגבינות. הוא היה קונה מהכפריים ומוכר לסוחרים ששלחו את מוצרי המזון האלה  מחוץ לרומניה.

הייתה לנו גם  חנות מכולת, היחידה בכפר כמעט. 80 אחוז מתושבי הכפר עבדו אצלנו ואצל הדוד שלי, שהיה בעל מנסרה, והיו חוטבי עצים במפעל שלו.  

 היה בכפר שלנו עוד יהודי שהיה יצרן אופנועים ואחר - סוחר עורות. כולם היו במצב טוב יחסית מבחינה כלכלית. ובכלל, היו מעט מאד עניים בכפר.

 כל המשפחות היהודיות בכפר חיו כמו משפחה אחת גדולה. בילינו ביחד , חגגנו ביחד. וביום של צער גם תמכנו האחד בשני.

 גרנו בבית עץ גדול שהיו בו 10 חדרים עבורנו ועוד 4 חדרי אורחים.

מדי שנה, היינו מארחים במשך שבוע שבועיים  משפחות חסידים מויז'ניץ. היה זה לכבוד לנו להיות המשפחה שנתנה את ביתה למכובדים  שכתבו ספרי תורה ( סופרי סת"ם?)והיו נותנים שיעורי תורה לכל יהודי הכפר.

 אבא שלי, שידע כי לא מקובל לקבל אורחים מישראל ביום שבת דאג לאורחים המכובדים לבגדים של מקומיים, כדי שלא יבלטו בהופעתם  החסידית. והביא אותם עם עגלה והיה כמו כל שאר האורחים.

 אנחנו היינו שומעים את סיפורי החכמים הדתיים וחשבנו שכל העולם כפר אחד .

מדי יום, למדנו בבית ספר רומני עד השעה 12.30. ואחר הצהריים למדנו פרקי תורה.

 בחדר, היה לנו מורה שהיה מלמד אותנו תלמוד בבלי ותנ"ך ואונקלוס ומתי שלמדנו היינו לומדים תחת עץ תות אצלנו בחצר .

 לרבי שלנו הייתה אישה יפהפייה. מדי פעם הייתה מגיעה אלינו  לשיעור,. אנחנו, הינו ילדים דתיים עם פאות ולא הבנו איך לאשה מותר להיכנס באמצע השיעור .

הרבי שאהב מאוד את אשתו אמר לנו: זו אשתי . לה מותר .

אבל , יום אחד, הייתה הצפה של ממים בביתו של הרבי. האינסטלטור שהגיע לתקן את הנזילה גרם למשבר גדול. למרות שהיה חצי שכור ולא משכיל ולא לומד בתורה – אשת הרב, אסתרק'ה היפה , התאהבה בו והלכה אחריו לעיר אחרת.

אביה,  שהיה מורה דתי וכל בני משפחתה ישבו עליה "שבעה" , כי ברחה עם גוי ועזבה את בעלה המלומד.

עברו שנים רבות. עליתי לישראל. נסעתי למירון ושם פגשי את הרבי שאשתו ברחה ממנו. "חזרה" ? שאלתי .  " לא חזרה יותר" .

"פתחתי בחיים חדשים", סיפר הרבי שלי. "יש לי שם אחר, אני מורה , אב לארבעה ילדים ועומד לעבור ממירון לבני ברק".

"מדוע"? התפלאתי "כי במירון כבר נודעה הבושה הגדולה שאשתי ברחה. אני כבר לא יכול להמשיך להיות כאן, בגלל העיניים המביטות בי של כל אנשי היישוב".

 אבא שלי רצה שאתחיל לעבוד כבר בגיל 12. הוא ביקש ממני ללכת ברחובות הכפר שלנו ולמכור נפט לתושבים.

לך בני בין בתי הכפר , תמכור נפט לחימום. הנה לך פעמון בו תוכל לצלצל כאשר אתה עובר בין הבתים. אני מבטיח לך מחצית מהרווחים". קיבלתי את הצעתו.

 היה לי סוס. הוא היה חצי עיוור אך הכיר אותי היטב. כך עבדתי שבוע במכירת נפט כאשר הרבי שלי מלווה אותי בדרך ועוזר לי לקרוא לתושבים וגם לחלק להם את הנפט.

 כעבור שבוע , עייפים מן המסע שעשינו , 20 קילומטר בשבילי הכפר, מצאנו עצמנו מחלקים את הכסף בינינו.  " רבי, אתן לך 60 אחוז" ,אמרתי לו , אך הוא השיב לי : אתה תקבל 60 אחוז , כי אני ישבתי בעגלה אבל אתה עשית את רוב העבודה ואתה הוא הראוי לרווח הגדול".

 החיים שלנו התנהלו במידה רבה על מי מנוחות. הייתה לנו מכולת. מכרנו גם צבעים ונפט. אבא מכר גם תפוחי אדמה וגבינות. לא חסר לנו דבר

עד שיום אחד הגיעה אל אוזנינו שמועה שהייתה גם הבשורה על עתיד חיינו מאותו יום.

נאמר לנו כי ההונגרים הורגים יהודים וכי עלינו לברוח. ארזנו מעט בגדים ואוכל ונסענו למצוא מחבוא ומסתור בכפרים .

 נודע לנו כי ברומניה הפשיסטים עלו לשלטון. היינו בתווך, בין  שתי ערים.

לילה אחד שמענו  כי מישהו מכה על דלת ביתנו בחוזקה.

אדון פולק, הרומנים שודדים מכולות והורגים יהודים.

 חייבים לחזור בלילה  ולהתנגד .

עלינו כולנו על העגלה של אבא  ויצאנו בבהלה מהכפר  לנסיעה של  30 קילומטר . לביתו של גוי שעבד אצל אבא ונטה לנו חסד והסכים לתת לנו מחבוא בביתו, מקום לישון בו.

 חזרנו  הביתה אחרי יומיים. היה לנו הרגשה שהנה חיינו עומדים לשוב אל השגרה שכל כך אהבנו.

 אולם, החלום נגוז. על דלת ביתנו נקש שוטר, גבה קומה ואמר לנו: "עליכם לצאת מכאן בתוך 24 שעות".

 "אנחנו חיים כאן למעלה מחמישים שנה " שאלנו "ומדוע  עלינו לעזוב"  ?

"זו הוראה מגבוה,  ואם לא תעזבו  מרצונכם, נגרש אתכם בכוח".

 אבא לא היה בבית. הוא נסע למכור סחורה במרחק של 40 ק"מ מביתנו. אחי הבכור למד בעיר אחרת. ואני נער בן 12, נאלצתי לשאת על כתפי את תפקיד הגבר בבית, שהיה אולי גדול וכבד לגילי הצעיר. אך המציאו חייבה אותי להתמודד לקראת הבאות.

 המחסנים שלנו היו מלאים בגבינות ותפוחי אדמה, ואותם נאלצנו למכור במהירות. בתוך 24 שעות התרוקן כל המלאי. נאלצנו לוותר על רווח גדול והסכמנו להציע את הסחורה שלנו ברבע מחיר ובלבד שנוכל לעזוב את הכפר במהירות כדברי הצו שהגיע אלינו. הרווחנו סכום בכסף הונגרי השווה היום לכ-20 אלף ₪ .

ארזנו את מעט החפצים שלנו בארגזי עץ, כי לא היו לנו מזוודות. כל אחד מאיתנו נשא שק תפוחי אדמה על גבו.

 נפרדנו מארבעת הסוסים האהובים שלנו אותם מכרו יחד עם העגלה ששימשה אותנו בפעם האחרונה כדי להגיע אל הרכבת. בפעם האחרונה בבית,בכפר שלנו.

כל בני המשפחה שלנו הביטו בבית שאנו עוזבים ושכל כך אהבנו ויצאנו לדרך חדשה ולא ידועה.

הרכבת הייתה עמוסת אנשים. אנחנו, אבא ,אימא , עשרת האחים והאחיות, סבתא שלי, שלושה דודים ושלוש  דודות וכולם עם ילדיהם. לא היה  לנו מה לשתות. הצמא גבר והיה קשה על כולם. "קח כסף ותביא לנו שתיה כדי שנוכל להמשיך ", אמר לי אבא.

באחת התחנות בהן עצרה הרכבת ירדתי.

שהגענו שכרנו דירה חדשה בת  4 חדרים  .וגרנו שנה וחצי . רציתי ללכת לבית ספר רומני אך לא קיבלו אותי כי אז כבר לא קיבלו יהודים.

גרנו שם עד שנת 44 . הפרנסה הייתה מאוד קשה.  אבל למרות הכל  למדנו להסתדר עם מה שיש בעל תחנת הקמח, בלה שטיינפלד , היה נותן לאימא פעם בחודש שק קמח

יום אחד שמענו שהורגים יהודים ברוסיה ופולניה ואנחנו בבית הכנסת לומדים בחדר. ואז קיבלנו הודעה שצריכים להגיע לגטו כל אחד ואחד צריך להביא מזוודה ואנחנו נכנסים לגטו ולהעביר אותנו לרוסיה . אחרי 4 שנים שהיינו עניים הגענו לגטו .

 היו בקרבנו  אנשים עשירים מאוד. ההונגרים היכו אותם מכות רצח כדי שיגלו היכן הזהב והדולרים. את בלה שטיינפלד לקחו והיכו מאוד ולא היו לו דולרים אז לקחו לו את כל הזהב.

קבלנו הודעה שלוקחים אותנו לעבודות כפיה . אמרו שאסור לנו להתנגד. משפחה אחת שהבינה את העתיד הצפוי לה, ושמעה מה באמת קורה שם, החליטה פה אחד להתאבד.

לנו נאמר כי המשפחות הגדולות יסעו לרוסיה ואמרו שלוקחים אותנו ברכבת לפולין.

העמיסו את כולנו על רכבות המיועדות להעברת בהמות ויצאנו למסע של 4 ימים ו-4  לילות. כל הדרך  בעמידה. כל הדרך ללא שתיה ומזון. כל הדרך ללא תחנת עצירה אחת כדי להטיל את מימינו . בגבול ההונגרי סלובקי, אליו הגענו כעבור יומיים, שאלו אותנו השוטרים ההונגרים אם אנחנו רוצים לשתות מים. כמובן שכולנו זעקנו לטיפה של מים שתחייה אותנו. "תנו לנו זהב" התנו את הדבר . נתנו . אך כל הידיים שהושטו לעבר המים גרמו להם להישפך .

כך עד שהגענו  אל שער גדול  שעליו  הכתובת: "ארבייט מאכט פריי". הגענו לאושוויץ. ולא הבנו לאן אנו מגיעים.

"הראוס" שמענו קול מאיים צועק לעברנו. כולנו כבר היינו במצב של התייבשות עד כדי עילפון. אך לא נותרה בידנו ברירה , אלא להישמע להוראות.

אושוויץ

הגענו לאושוויץ  3,000 יהודים. 35 קרונות של רכבת כאשר בכל קרון 90 איש .

הגענו אל ידיו של מנגלה.

הגענו אל הרגע הגורלי בו הוחלט מי חי ומי מת .

ליד פסי הרכבת מצאתי חבילת שזיפים זרוקה .נער שגדל בבית של שפע כלכלי שאוכל לא חסר בו מעולם אוסף שאריות מהאדמה.  אספתי אותה אל ידי כמוצא שלל רב.

הבאתי לחברים שלי במחנה  אך איש מהם לא רצה אפילו לטעום.

רצי לתת לאחרים שלי אך איש מהם לא רצה  אף לטעום מהפרי. היו עייפים. הבנו את גורלם שנחרץ, היינו עצובים, מותשים מהדרך. מן ההלם וההפתעה של המציאות החדשה.

פרידה, אחותי בת ה-,19 נשאה תינוק על ידיה.

אימא שהיתה כבר בת 40 אחזה בתינוק – אחי היא הלכה עם שישה ילדים ועם הילד של אחותי, שני ילדים על זרועותיה וחמשה אחריה. אווה, אחותי בת ה-14 עזרה לאימא עם הילדים הקטנים.

יהודי שעבד בשירות ה"קאפו" הפריד את התינוק מידיה של אחותי ומסר אותו בידיה של אימא ."תראי אותו שוב בערב, כמו כל האימהות היוצאות לעבודה", הבטיח לה.

הטרנספורט שהושמד

מי שפנה ימינה – זכה להישאר בחיים .אני, אבא, ואחיותיי פרידה ומרגרט מי שהלך שמאלה – הלך אל מוות בטוח בתוך דקות.

ואנחנו, שנותרנו בחיים הרחנו את ריח אחינו והורינו הנשרפים בקרמטוריום.

מ-3,000 יהודים עימם הגענו יחד לאושוויץ נותרו 600 בלבד בחיים.

2,400 הושמדו.

הפונים ימינה צעדו אל מותם. בדרך חצו גדר תיל. מי שנתקל בה בגופו מת במקום.

אפילו לא הגיע אל התחנה הסופית שתוכננה עבורו.

את הסלקציה הזו ניהל מנגלה. אבל, אז עדיין לא ידענו מיהו.

אנחנו עברנו לצד ימין. הגרמנים בחרו בנו לעבודה. הייתי בן 16. אבא כבר היה בן 50.

הובלנו לחדר אמבטיה. "תתפשטו" שמענו את השוטר מצווה עלינו. שלושה גברים פולנים גילחו אותנו לגמרי. חיכינו בחוץ שעה שלמה בקור כשאנו עומדים ערומים לגמרי.אחר כך  הכניסו אותנו לאמבטיה שהיתה מלאה במים חמים. בכל אמבטיה 50 איש. ערומים . ביחד.

הרגשה כל כך קשה. כשיצאנו  מהמים לקור הגדול קיבלנו מגבת אחת לכל חמישה אנשים. בה נאלצנו להסתפק.

עברנו לבלוק אחר במחנה. שם היו ברזי מים בהם יכולנו לצחצח שיניים ולרחוץ פנים. הייתי כל כך צמא ..שתיתי 3 ליטר מים בבת אחת , כך אני חושב כדי להחזיר לגופי נוזלים שאבדו בימים האחרונים.

אורכו של הבלוק היה 200 מטר . במרכז ועמד תנור של 60 על 40 ס"מ שנועד לחימום שטח כל כך גדול. וגם מדפים ברוחב  של 70 ס"מ שנועדו עבורנו כדי לישון. ישנתי ביחד עם אבא שלי ועם יהודי נוסף שהגיע מהעיר שלנו. 800 יהודים דחוסים בשטח של 2000 מ"ר ודרגשי עץ צרים.לכל אחד פיג'מה עם פסים, תחתונים ארוכים, מעיל וכובע. לכולנו מראה אחד ואחיד. ישבנו על הרצפה . כל חמישה אנשים קיבלו סיר אחד של אוכל. אבל, ללא כפות. נאלצנו לשתות מהסיר. הדייסה נשפכה על הבגדים. איזו הרגשה. רעב עד כדי עילפון. הפעם הבאה שקיבלנו אוכל היתה אחרי יומיים.  . שטרן ,החזן שהיה איתנו אמר לכולנו: "מכאן לא נצא בחיים".

למחרת בבוקר, באו הגרמנים לבדוק למי  מאיתנו יש מקצוע ממנו הם יכולים ליהנות.

"למי שיש מקצוע שירים את ידו" קרא הגרמני, ואני שהייתי נגר הרמתי את היד.

זה לא הספיק להם. ערכו לנו מבחנים. למזלי, למדתי בשנים 1937-1938 נגרות אצל הדוד שלי במונקאץ' . לא ידעתי  שזה יהיה מה שיציל את חיי .

הביאו קרש . הביאו גם מסור. הנפתי את המסור וחתכתי את הקרש. מיד התקבלתי . איזה מזל. כל האחרים עשו כמוני והתקבלו מדי. כך, הצלחתי להציל את חייהם של כמה מחברי לבלוק.הגרמנים דרשו ממי ישיש לו חפצי ערך למסור אתם מייד . פתאום אפשר היה לראות אנשים לבושים בפיג'מות אך חולצים זהב מהנעליים ומוסרים אותו בהכנעה.

מי שלא מסר את שהחביא על גופו – הוצא מיד להורג.

בלילות, הייתי שומע את הקאפו הצועני שהיה שם צועק: " כאן אין אבא ואימא. כאן כולכם תמותו". בבקרים, אחרי ארוחה דלה של כוס קפה ומאה גרם לחם המשכנו לעבוד.

בצהריים – מעט מרק ושוב חזרנו לעבוד.

כעבור שבועיים הודיעו לנו שכל הנגרים עוברים למקום אחר. הסתכלתי על אבא שלי וידעתי שאני עומד להיפרד ממנו. לא ידעתי לכמה זמן ואם עוד אחזור לראות אותו אי פעם . נסענו, 300-400 נגרים יהודים לאבנזה  כלבים פראיים, שוטרי SS , ולחם אחד ליומיים. מאות אנשים ברכבת המיועדת לבהמות. 120 איש בקרון אחד. ואני , שומר על האוצר שלי , הלחם. ..לא היה לי במה לעטוף את הלחם. לא מטפחת ולא נייר . שמרתי על הלחם בכובע שלי .  ה- SS היו כולם נערים בני 15-16 שהרשו לעצמם להכות גברים מבוגרים. חבטו בנו על הגב ללא רחמים , העיקר שנלך יותר מהר. כל כך חזק הרביצו עד כי רובים נשברו על גבם של יהודים בדרך...

את אבא לא פגשתי יותר .  פעם אחת בלבד ראיתי אותו מהצד השני של הגדר, אבל לא פגשתי אותו . אני יודע שהוא נשאר בחיים עד סוף המלחמה,ואז מת בהפצצה ש של בנות הברית .

71072 איין אונד זיבציק נול צוווי אונד זיבציק

30 ק"מ צעדנו ברגל , עייפים  ומוכים עד מחנה מטהאוזן.  דרך כל כך ארוכה ברציפות . 10 דקות בלבד הסכימו לתת לנו למנוחה קלה . גשם שוטף ירד ואנחנו בדרך אל התחנה הבאה שלנו. הגענו.

זה היה הרגע בו איבדנו את השמות שלנו והפכנו למספרים. לא עוד גזה, יוסף, יצחק.

. הפכתי בתוך שניות, מאדם בעל שם פרטי, שם משפחה, אישיות עצמאית ודעה  אישית - למספר. לא יותר .

ואני – 71072 איין אונד זיבציק נול צוווי אונד זיבציק

 נשארנו במטהאוזן  במשך ארבעה  ימים, כמו באושוויץ. ראינו את הקרמטוריום הבוער מגופותיהם של יהודים.

במשך שבוע עבדנו שם משעה מוקדמת בבוקר , העמסנו על גבנו אבנים, חפרנו בורות ועשינו ככל שיכולנו כדי שהגרמנים יראו אותנו עובדים. הכל כדי להישאר ב"שוק העבודה" ולא לצאת ממנו.

משם עברנו למחנה מלק שליד וינה . הלכנו ברגל, בגשם. המון אנשים מתו בדרך. היינו רעבים, יחפים ורעבים. ולא נתנו לנו אוכל כי האמריקנים הפציצו כל זמן את הכבישים ולא

הספיקו להביא לנו אוכל.  בשש בערב האנגלים הפציצו , בבוקר – הרוסים וב-11.00 –האמריקנים.

הגענו למלק – שהיה מחנה על הר גבוה .פגשתי כ- 300 איש  מבני עירי שהיו במשלוח השני, שהגיע למחנה העבודה  שלושה ימים לפני. היה שם דוד שלי , דוד של אמא שלי ששמו היה גזה וייס, כמה בני דודים וכמה חברים מהעיר שלנו.  הם סיפרו שזהו מחנה עבודה טוב.

היה שם "רק" קרמטוריום אחד אבל זה לא היה מחנה השמדה.אלא מחנה עבודה.

אבל, למרות הכל , מעט נותרו בחיים מאלה שהיו שם. הרוב מתו. היה איתי חזן אחד,שמו שטרן, מסאטוו מארה,  שמת כעבור 3 ימים, ועוד כמוהו אנשים שהורגלו בחיים הטובים לפני כן, ולא הצליחו לשרוד את התנאים החדשים והקשים כל כך.מי שלא רצה לאכול מסיר האוכל שממנו אכלו כולם, ושהדיף ריחות לא נעימים – לא שרד את המאבק הזה לחיים.  ידעתי שעלי לשרוד. אכלתי הכל. עשב, פחם, חיות תפוחי אדמה רקובים...כל מה שמצאתי העיקר שיהיה מה לאכול. 

אנחנו,הנגרים, נשלחנו לחתוך עצים, ולבנות בונקרים ומנהרות, בעומק של 30 מטר .

העבודה הייתה קשה אך היא למעשה הייתה המזל שלנו...

 בחורף קר, 28-30 מעלות קור מתחת לאפס,  היינו במנהרה מתחת לאדמה. ואני לבוש באותם בגדים כבר כל כך הרבה זמן ללא  מעיל. רוב האנשים מתו מהקור. בעיקר אלה שהורגלו לחיים הטובים ולא ידעו מהי עבודה פיזית ומהם תנאים קשים.

למזלי, הורגלתי לעבודה פיזית קשה כבר מגיל צעיר. אבא שהטיל עלי משימות ודרש את עזרתי בעבודה שלו, הוא למעשה שהכין אותי לחיים שחיכו לי בעתיד, אשר דרשו ממני כוחות רבים. עכשיו, שום דבר כבר לא היה קשה בעיני.

כל בוקר, יצאנו  בארבע בבוקר למסע היומי אל התעלות שחצבנו בהר. ( מנהרות)  חמישה קילומטר בגשם וברוח .

 כל אחד לבוש בפיג'מה שלו ועם החולצה האחת שהייתה לו .

כל יום, הייתי מניח את החולצה שלי על מנורת 500- 1000 ואט,  וכך ייבשתי את החולצה מהמים  שמילאו אותה. כך, כדי לייבש את החולצה וגם כדי להשמיד את הכינים

שמצאו מקום אצל כולנו, וגירדו את גופנו ללא רחמים.

כדי להתמודד עם הקור עשיתי כמנהג הדתיים.

פתחתי פתחים בצידי שק מלט, לבשתי אותו על גופי כמו טלית ציציות ונהניתי מהחום שהמלט הביא על גופי. כאשר ירד גשם ,גוי התמלא מלט . רחצתי אותו עם שלג והחלפתי נייר. כך שמר המלט על הלב שלי ועל כל אברי גופי.

מנהל העבודה שלנו, אוסטרי שהיה נרדם לפעמים , היה אוכל מול עיני הרעבות, כריכים עם חזיר . אני  , מה לא הייתי מוכן לתת עבור טעימה אחת, ביס אחד ? ...הייתי רעב , הנשמה שלי יצאה,  והוא לא נתן לי אפילו לטעום ולו כדי להשביע את הרעב הגדול שלי. אבל , הוא נתן לי את העור של החזיר שנותר ממה שהוא אכל. לעסתי אותו במשך כל היום, נהניתי משאריות הטעמים שנשארו, וכך עברתי את הרעב הגדול.

הוא ריחם עלי כי הייתי ילד רעב. היו שם גם אוסטרים שהיו הורגים את העובדים במכות ברזל והרבה "קאפו". לפעמים, היו מדליקים את הכבלים ואנשים היו נחנקים מהריח. עבדנו שם כשמונה חודשים.

 יום אחד, הפציצו את מחנה מלק כאשר אני הייתי בעבודת חפירת המנהרות. המון אנשים מתו במקום. חשבו שבמחנה היו גרמנים אבל מתו גם הרבה התחיל ולסגור את המנהרות אבל אז התחילו והפציץ גם את וינה. יומם ולילה . אי אפשר היה ללכת לעבודה כי הכל היה הריסות .

תילי תילים של הריסות . הקבוצות שהיו קבורות לקחו אותנו שננקה את הכבישים. כי במלק המוני אנשים עלו על הרכבות ועל האוטובוסים ועל מכוניות ונסענו להרים למלק ולאבנזה שהופצצו ולכן כל הכבישים היו מלאים בגוויות .הגרמנים ציוו עלינו להעמיס את הגופות על משאית נאלצתי להרים גופות של גרמנים ולהעלותן למשאית. עד ששמעתי גרמני אחד אומר לי – איני רוצה שחלילה הפטלינג יהודי יגע בי.

הרגשתי שהדם עולה לראשי מרוב כעס. הוא – לא רוצה שיהודי ייגע בו?

לקחתי אבן לידי  ושברתי לו את הראש במכה חזקה מאוד. ואמרתי לו – בסדר – יהודי לא יגע בך.

הפור  ארבייטר שהיה שם הורה לי להביא את התכשיטים שהיו על הגוויות. אז לא היתה לי ברירה . הורדתי את הטבעות והשעונים מידיהם של המתים ונתתי לו אותם. ובכל פעם הייתי מחפש בכיסים   אולי נותרה פרוסת לחם יבשה אצל מישהו מהם. הכבישים היו מלאים בגוויות של ילדים , נשים וגברים ,בכל הגילאים ,סוסים עגלות ומכוניות הרוסות.

בינתיים הדוד שלי היה חולה מאוד והלכתי לבקר אותו במקום קטן שם טיפלו בחולים והרופא היה מהעיר שלי וקראו לו וייס וגם לדוד שלי קראו וייס . הוא  הכין לחם עבורי. שם את הלחם בצד. ואמרתי לו שאני צריך להחזיק מעמד .הדוד אמר לי אני  מצטער על דבר אחד שהיה שלא הצלחתי ועזרתי לאחותי לאימא שלך. כך הוא אמר לי ואם תישאר בחיים אז תסלח לי . ככה הוא החזיק מעמד . ונפטר על הדרך במסע.

בזמן המלחמה הינו במחנה עבודה אצל ההונגרים והינו עושים בונקרים נגד הרוסים. היה עובד לא רחוק משם בא לעיר שלנו נכנס לגטו להיות עם בנותיו ואשתו ואימו. אילו לא היה נכנס לגטו לא היו לקוחים אותו לאושוויץ היה נשאר בחיים. אלה שהיו בצבא ההונגרי עשו עבודות שחורות 90 אחוז נשארו בחיים. מהרגע שהדוד שי נכנס לגטו ואושוויץ ופגשתיו לראשונה במחנה באוסטריה אחרי שעבר את אושוויץ ומטהאוזן ומהעיר שלי היו  600-700 אנשים מהעיר שלי . היה לו מפעל של .....אבל היה סנדלר . אף אחד לא עבד במקצוע שלו. עבד וקיבל קצת לחם. היה לו מפעל לריבת שזיפים ( פובידל?) עשה 5 קילו בארגזי עץ ????? היתה לו אשה יפה מאוד ושתי בנות. השפיעה עליו מאוד. במחנה הריכוז נפגשנו היינו שווים הוא כבר לא היה עשיר ...הוא לא היה יכול לשמור על הבגדים והנעליים שלו כי היו גונבים לו כל פעם.

כל פעם הבאת אחרי יומיים באתי עוד פעם אחרי שעבדתי יום ולילה אני מחפש את הדוד וכבר שרפו אותו . מתוך 600 בעיר שלי היו בני דודים כמה קרובים כמה גיסים , 30 משפחות מהקרובים רחוקים ורק אני נשארתי בחיים. הייתי ילד מאוד סבלני. אבא אמר לי תאכל הכל תעשה הכל כדי שתישאר בחיים. אחרי לא הרבה זמן אני שואל את וייס –איפה דוד שלי והוא אמר – איפה שכולם למעלה בשמיים יומיים קודם – 6 בינואר 44.ביתו הגדולה שהייתה בת 14 וחצי חזרו לדה פאניו ? ?????אם  לא היה הולך לגטו הוא לא היה מת . לא היה יכול לעבוד את העבודות הקשות.

היה חורף. מי שלא היה חזק מת. אמרו לי קח שקי של מלט תעשה פתחים בראש ובידיים וזהה יחמם לך את הגוף. מי שעשה את החזיק מעמד בחור כי זה חסם את כניסת הקור.

היינו ובשים אתה מתחת לחוצה וככה עברנו את החורף.

אחרי חודש וחצי בערך שמענו את התותחים שהרוסים מתקרבים לאוסטריה . היינו 30 אלף איש ורצו להעביר אותנו ולמקום אחר . האמריקנים הפציצו אותנו במטוסים. חצי מחנה חלה, מי שהיה לא כח – נשאר בחיים ומי שלא נהרג בהפצצות. כל הבלוקים של 1000 איש הכניסו עוד 1000ישנו במיטה 2 אנשים .

אחרי שבוע אמרו לנו שנצא מהמחנה כי שמענו את התותחים של הרוסים ושמחנו שהמלחמה מתחילה להיגמר . הלכנו ברגל 5-10 קמ' עד שהגענו לשפת הדונה .

היו שם אניות של בהמות ועם קצת גג מברזנט שמו אותנו 1000-2000 איש ולא יכולנו לשבת ולא לאכול ולא ללכת לשירותים ומי שרצה עשה על האניה. באו האוקראינים אנטישמים גדולים וחזקים וזרקו אותם בתוך הדונה .

התאפקתי 3 ימים עד שהגענו ללינץ. רוב אנשים לא מתו באניה חוץ מאלה שקפצו ורצו לשחות כדי לברוח אך נכשלו כי הנהר היה קר מאוד ועם זרם חזק. בסוף הגענו לללינץ ולא אשכח זאת כל חיי , כל החנויות –  היו עם השם אייכמן אייכמן אייכמן

ראיתי שכל הרחוב הזה הוא עם חנויות שלבני משפחתו של אייכמן. שמו אותנו בשורה. היינו 30 אלף איש .והיינו צריכים להגיע ואין תחבורה אלא הכל ברגל, אנחנו עייפים ורעבים ואנחנו הולכים והולכים. ואוכל לא לניתן קבל כי כל יום ב-11 האמריקנים הפציצו ובשש בערב האנגלים ובשש בבוקר רוסים, וכל הכבישים מלא גוויות של אוסטרים . האמת נהנית לראותם כי היו אנטישמים גדולים.

התחלנו ללכת ונתנו לנו אורווה והיינו מאוד רעבים . קיבלנו פרוסת לחם כל היום .אכלתי קצת ירק אבל היה לי מזל –הגענו לאורווה והיו שם 4-5 פרות והיו כאלה שינקו את חלב הפרה אבל אמרו מי שיינק חלב פרה יוצא להורג אז לא עשיתי זאת. מצאתי באורווה רבע קילו מלח שנותנים לפרות ללקק שברתי ל-2 ולקחתי חצי ושמתי בכיס והיה על ידי פרופסור יהודי מאד נכבד – ואמר תחלק אותו ל-4 ונעשה מה שהפרות עושות נלקק כל היום את המלח ונשתה מים כי זה היה מספיק .

נתתי ל-2 חברים בני עירי חתיכה לזה ולזה וחתיכה לפרופסור וככה כל יום הלכנו 30 -40 קילומטר מי שלא היה יכול ללכת חטף כדור ונשאר ברחוב. לא היה אכפת להם כי לא יכלו ללכת אנחנו עם פיג'מה ואני עם שקי ת מלט לא היה לי קר להיפך הזעתי מההליכה. הלכנו עוד 40 קמ עוד שבוע 40 קמ ביום וישנו באורוות ובחוץ. מתך 30 אלף הגיעו רק 20 אלף. כל מפונקים שלא היו להם נעליים ניסו להוריד את הנעליים מהמתים .

לא היה זמן . אם אחרתי עוד דקה הייתי חוטף כדור בראש. כך המשכתי ...בסוף הגענו אחרי כמה ימים לכפר והייתה שמש ומרגישים ריח של לחם טרי ואני רעב מלקק מלח כדי שהבטן לא תהיה ריקה . עגלה עם 2 סוסים עם הרבה לחם , בשביל לחם אחד הייתי נותן את כל החיים. אנשים התנפלו על הלחם וכולם נהרגו עם פת הלחם בפה עם דם כי ירו בהם כולם..

50 איש נהרגו כך עם פת לחם בפה או ביד ,מי שיוצא שוב מהשורה ייהרג...

הגענו ליערות והיה בחושך. וכאן היה המחנה שלנו.

במחנה הזה אמרו שהאמריקנים כאן . הגרמנים רצו שהאמריקנים ישחררו אותנו , היו יערות פחם והיו כאן במקום של 30 אלף איש שמו מאה אלף. בכל המחנה מסביב במלק ומטהואזן הביאו אותנו לכאן. כאן ישנו 4 אנשים במיטה כל החודש באפריל. כל בוקר נותני ם לנו 100 גרם לחם ובכל בוקר היה מת אחד מתוך ה-4הייתי תופס את היד של המת שישימו גם לו חתיכת לחם ואני לקחתי ממנו וככה ישנו 4 במיטה ואף אחד לא באמת ישן .

בבוקר עבדנו מתחת לאדמה חיפשנו פחם השחור המשמש להסקה. עבדנו בפחם כל מחנה . היינו חותכים את העצים ושומעים מטוסים מפציצים וידענו שאנו משתחררים ולא יכולנו לקבל אוכל רק פעם בבוקר קצת קפה שחור ופרוסת לחם מאה גרם. את האוכל שהיו צריכים להביא לא הביאו . האנשים אכלו פחם ואני אכלתי גם זה טעים כמו מרגרינה אך זה גרם לבעיות עיכול בקיבה. כך היינו שבועיים. היינו 40-50 אל ף איש.

המפקד אמר שהאמריקנים קרובים .ותיכנסו ליערות של הפחם עד שהאמריקנים נכנסו.

התכנית הייתה להכניס אותנו לאמבטיות ולהרוג אותנו עם גזים.

בא אוקראיני אחד ואמר שאף אחד לא ייכנס כל אחד חזר בחזרה למחנה .גם גרמני אחד בא והר ג את הקצין שאמר לנו להיכנס למנהרות של פחם וככה נותרנו בחיים. כעבור יום באו האמריקנים ונכנסו עם תותחים אך ידעו שיש מחנה שם. הגיעו והביאו מים שכל המים .

היו מלא כינים ומתים. 

לקחנו תפוח אדמה ולא היו מים לבשל אז שמנו על האש . פירקנו את הבלוקים ולקחנו את העצים והשתחררנו מהמחנה הזה.

אנשים לא אכלו המון זמן אלא מרק עם קצת מים וקליפות של תפ"א. וכל אלה שעבדו איתנו קפצו למים – איזה מים.

אנשים אכלו ומתו – עם לחם בפה ומתו .

הלכתי עם אותם בגדים שנה . ידעתי 50 מילים באנגלית. היו המון אחיות אמריקנית ושמו לנו חומר חיטוי וסיבנו את הגב. היתה אחות אמריקנית נחמדה ששמה עלי די.די.טי

היא נתנה לי חולצה שלה שהתאימה למידותי ...היא היה בת 21 ואני בן 17.

האחות האמריקנית נתנה לי חולצה וקרם ידיים ואמרה שתעזור לי וסיפרה לי שסבא שלה מפולניה ואמרתי שאני מהונגריה שאלתי אם יש יהודים במחנה שאני נמצא. אמרה ששני יהודים . אחד חצי כושי ואחד לא רוצה שידעו שהוא יהודי. ביקשתי קצת אוכל כדי להתחזק , הייתי 40 קילו. רציתי אוכל להתחזק לנסוע הביתה. היא שאלה- איך תיסע הביתה אמרתי יש לנו כאן עוד 3-4 חברים מהעיר שלי ואיך שהוא ניסע לאט .היא אמרה – אני אביא לך שוקלוד וסיגריות ואם יש עוד יהודים אעזור לכם.

היה הפרופסור ועוד 2 יהודים. הביא ולנו חולצות יותר יפות ממה שהיה לנו. הביאה לי כינור אחרי שטיפלתי לך בידיים תנגן לנו בכינור ,אבל אני אמרתי שצריך לנגן הרבה. תנגן לי אישית שיר יהודי. ניגנתי לה על שפת ים כינרת והתרגשה מאוד. אחר כך באה ושאלה מתי אני מתכונן לנסוע הביתה. אמרתי לה שתכננו לנסוע 6-7 איש והיא הבטיחה שהקצין היהודי ייתן לנו חבילת אוכל – תפוחי אדמה ושוקולד וגם סיגריות באמצעותן נוכל לקנות אוכל בדרך בתמורה.

קראו לה – מימי ,היא הבטיחה שיסיעו אותנו לתחנת הרכבת  מהמקום בו היינו. לקחו אותנו 10 אנשים יהודים ונתנו לנו חבילה ולא רצו שהאוקראינים ידעו שאנחנו מקבלים חבילות מהם. הם אמרו תשימו בכיסים וככה שמנו על הגוף. הפרופסור היה מבוגר מאיתנו אני הייתי בן 17 והיו עוד בני 15 והיינו ילדים ולא ידענו איך להגיע .שמעו בקולי ואל תעשו דברים בעצמכם. התחלנו ללכת . עד שהגענו לרכבת אכלנו הכל ולא נשאר כלום.

 אני היחיד שמתי את השוקולד בכובע שלא יראו שיש לי שוקולד . חיכנו 4-5 שעות עד שבאה הרכבת מיליונים אנשים למעלה ולמטה בצדדים מלא אנשים וכולם נוסעים לאוסטריה הביתה ממחנה המוות.

היהודי הזה אמר לי כולנו יחד נתפוס מקום בחוץ וכך ניסע והיינו בחוץ ובפנים לא היה מקום. נסענו 3 שעות לעיר קטנה ושם נעצרה הרכבת הלכנו לשם לשתות קצת מים ואין אוכל ואין מה לקנות. לכל אחד היה קרטון סיגריות אמרתי לנהג הרכבת אוסטרי משופם –שידע שאנחנו השתחררנו ממחנה מוות. הצענו לו קופסת סיגריות ונתן לנו חתיכת לחם וחתיכת חזיר ורצה 2 חבילות סיגריות. נתתי לו רק קופסה אחת כי סיגריות היו יקרות מציאות ואכלתי מהר את הסנדוויץ' ונתתי חתיכה לפרופ' שלא יראו.

בלילה – קר ואין איפה לישון ואנחנו רעבים אין שמיכות ואין נעליים טובות הכל מלא בוץ. נכנסנו לאורווה וחיכינו עד הבוקר .

10 איש שהיינו ביחד שמרנו אחד על השני לא ליפול. נסענו 4-5 שעות והגענו לתחנה . לאף אחד אין בכיס כלום. השוקולד יכול להציל הרבה אנשים. בחבילה היו 9 חלקים. נתתי לכל אחד קובייה וכך הצלתי אותם מרעב חזק. נסענו. הרכבת עצרה בשדות. אנשים ירדו רעבים ועייפים . ראיתי משפחה שאוכלת בשדה והיו להם ביצים מבושלות ותפ"א. אמרתי להם בואו נלך אליהם ונקנה קצת אוכל. קיבלנו עבור קופסת סיגריות 2 ביצים קשות ולחם -ו2 פרוסות..

ברכבת הצטופפנו והגענו לאיור הרוסי. לקחו לנו 2 חבילות סיגריות . היו שם במחנה בחורות עם תחבושות עם הרגליים שהשתחררו ממחנה המוות.

הן פחדו שלא יאנסו אותן אז הם שמו תחבושות עם דם ועשו את הדרך בלי שנגעו בהן כי אמרו שהן חולות. היו 6 נשים התחלקנו באוכל אימצנו אותן. הלכנו איתן ושמרנו עליהן יומיים עד שהגענו לבודפשט . כל פעם שהרכבת עוצרת . אחר כך לקחו לנו גם את שעוני היד שלנו , כי לא היה לנו כבר מה לתת. אחר כך כבר נשאר רק מים .

הרכבת עצרה בתחנה אחת וראינו שמוכרים פירות אך הם רצו כסף לא סיגריות. היו לי כמה מטבעות הונגריים אחרי שמכרתי סיגריות אך לא ידעתי שהייתה אינפלציה ולא היה לו ערך. אמר לי לא אני רוצה סיגריות, 2 חבילות סיגריות תמורת 16 סנדביצ'ים עם לחם שחור וריבת שזיפי ם שהייתה טעימה לי יותר מאי פעם.

הגענו לבודפשט – 16 איש והפרופ' אמר שצריך ללכת לג'וינט , ליד בית הכנסת הגדול ושם אולי נוכל לקבל משהו לאכול . הלכנו שעות ברגל והגענו ושם היה הג'וינט והמון ילדות חולות בגל 12-14 חולות על מזרונים וישנו אחד ליד השני ובלי בגדים.

ישנו בחוץ 2 לילות. נתנו לנו מרק שעועית אך ללא מלח וכל המרק הזה היה תפל ללא טע אבל אכלנו ...

סיפרו לנו שיש קיבוץ בישראל שמחפש נערים להכשרה ושם יכינו אתכם לנסוע  לאיטליה ומשם לישראל. איך שאני מגיע אמרתי שאני רוצה לנסוע הביתה לטרנסילבניה ברומניה לראות אם יש לנו הורים ואחים.אמרו לנו שההורים שלנו כבר נשרפו ולא נשארו יותר מ-10 אחוז ,לא האמנתי . רציתי לחזור והגעתי לשם וכך 3-4 ימים. הפרופ' היה הונגרי. נפרדנו והוא הזמין אותי לבקר אותו.

יום אחד קמנו בבוקר –לקחנו תפוחי אדמה שמנו על האש שמנו בכיסים והתחלנו ללכת . עלינו על הרכבת שלקחה אותנו לדברצן – עיר של יהודים שכמעט כולם עסקו בגידול תרנגולי הודו.

הרוסים לקחו הכל . הגענו כולנו 10 איש ורצינו הביתה כל אחת לביתו ונשארנו רק4 . נפרדנו מהם מצאנו עגלה אחת שהייתה חורשת בשדות. העגלון אמר שנוסע לעיר , רצה סיגריות תמורת שיסיע אותנו. אמרתי שכן. מצאנו שם חזיר , לחם תפוחי עץ.

היה יום שלם. כל אחד קיבל לחם שלם והיה לנו אוכל ל-3-4 ימים. 10 קמ' מהגבול ההונגרי. שאלנו אותו איך לעבור לרומניה. אמר אם תיתן לי את השעון שלך ו-4 קופ' סיגריות אקח אתכם לגבול. היו לנו רק 3 והוא לקח אותנו לגבול. הרמאי הזה פחד ללכת הלאה והוריד אותנו 100 מטר מהגבול ואנחנו רואים חיילים זה היה הונגריה ולא רומניה .

עברנו לצד שני והונגריה . נכנסנו לבית ושאלנו את בעל הבית איך מגיעים לרומניה שם יש לי דברים שאני צריך .אמר לי אם תביא לי קצת מלח אראה לך.כי לא היה מלח וסוכר. ברומניה היה הרבה.

הבטחתי לו והוא ביקש ואשבע על כריסטוס .לא ידע שאני יהודי. אמר שצריך ללכת 500 מטר ברגל. אמר תלכו ישר . שמאלה וימינה ותגיעו לרומניה . הגענו לאראד עיר גדולה של יהודים שהייתה שייכת לרומנים. הלכנו לבית הכנסת ושם נתנו לנו כסף רומני ואוכל ובגדים.הם רצו לשמוע סיפורים אבל היינו עייפים והלכנו לישון בבוקר. שינו 24 שעות מרוב עייפות.

נסענו כמו נוסעים רגילים הגענו לעיר גדולה יותר שם למדתי שם נגרות. לא היו יהודים

שאלתי בחור שהייתה לו חנו ת בגדים כמה יהודים יש אמר לי 10 יהודים נתרו מתוך 30 אלף. לך לבית הכנסת שלהם שם הם אוכלים וישנים. והלכנו לשם .

הגענו לעיר שלי ופגשתי את הבחורות שנפרדו מאיתנו בוכות .

גם הן היו מטרנסילבניה. הגענו לעיר שלי הלכנו 6-7 אלף איש שלקחו לאושוויץ מהעיר שלי  חזרו אולי 200 איש ! מכל העיר .

הלכתי לחפש את הבית שגרנו ושאלתי אם משיהו מהמשפחה בא ? לא , ומי הרשה לך להיכנס לבית שלי? אמרתי לו – אל תשאל כי יהיה לך רע. השכן שפגשתי סיפר לי שרק אחות אחת חזרה מתוך 10 ילדים היא גדולה בשנתיים וגרה בבית של גיסי שלא היה במחנות אלא בצבא ההונגרי והשתחרר לפני זה.

אחרי זה מצאתי את אחותי לבד מסכנה וכל כך .

רק אני ואחותי והדוד נותרנו .מוך 150 שהיו דודים וסבים ובני דודים כולם מתו במחנות .

לא ידענו מה לעשות. כל העיר לא היה אוכל. לא היו יהודים. לא היה כסף ובגדים ואוכל. הדוד שלי היה עשיר ומסודר ואמר לי אל תדאגו אנחנו נסתדר .

הגיע הדוד השני עם ם 4 ילדים קטנים בוכים .הייתי בן 17 ואחותי בת 19 ,

אחר כך הגיע הדודה עם הבת והגיעו מהעיר איזה 20 איש -22.מתוך150.

דודי שאל איך נתפרנס – משפחה עם 4 ילדים ולאף אחד אין כסף.

הדוד שלי לקח את 2 הילדים שם אותם אצל הדודה הענייה והיו לה ככה 4 ילדים והיו 6 . איך מתפרנסים? הגיס שלי ייצר נעליים מגומי מצמיגים. ביקש עזרה בחיתוך צמיגים. ככה חתכתי ימים שלמים צמיגים והייתי הולך לשוק ומוכר את הנעליים וקיבלנו לחם ותירס ואכלנו וממליגה עם חלב .

 הדוד אמר לי בוא תעזור לי בכל העירה היו 60 יהודים. קח מכל אחד מה שיש לי טבעת שעון וכו' ונקנה את הכמות הראשונה של סחורה וכולם שותפים . נלך למפעל של זכוכיות ויתנו לנו מכונית משאית עם זכוכיות.

אחרי שהשגנו את הכסף – 60 איש – הדוד שלי נסע מבאייה מארה 40 קמ כדי לקנות זכוכיות . היו הרבה יהודים מלשינים ועם עין צרה . הפשיסטים הגרמנים פתאום הפכו לקומוניסטים טובים ...כל הדרך רק רצו לכפר על הפשעים שלהם והלכו להלשין במשטרה על כל דבר קטן. היתה לי דודה אחת שבאה מרומניה שהפכה עם הבת שלה לקומוניסטית . לא הסכימו לעשות ברית מילה .

הבעל של הדודה שלי היה מאוד דתי ולקח ללב שהבת מתחתנת ויש נכד ראשון ולא עושים ברית מילה אח שלה לקח ללב כי לא עשו ברית מילה זה יתנקם בהם בארץ.

הדוד שנסע לארה"ב לא אהב את זה שאין ברית מילה במשפחה וככה זה היה עד שנפטר 

אחרי 3 שבועות הדוד אמר שהכסף מ-60  איש מספיק ל-2 משאיות ו2 רוסים אחד פרימיטיבי ואחד נורמלי. אמר שאצל הדודה תמצא כסף רומני שאתה יכול לקנות 6 בקבוקי צווויקה  הרומנית עשוי משזיפים ותפוח עץ ומסריח . הוא אמר לי תיקח 8 בקבוקים ותשים בתרמיל גב וניפגש אצל הדודה בתאריך כך וכך.

הוד שלי הנחה אותי להיכנס למסעדה ששם הוא סידר שנלך ויתנו לך אוכל בחינם. הלכתי לחנות וקניתי 2 בקבוקים וככה קניתי 8 בקבוקים ונשאר כסף רומני וקניתי אוכל ממליגה עם ברינזה.

 הדוד הגיע בערב וב-11 בליל ה אנחנו יוצאים להונגריה . תתפלל שנעבור את כל הגבולות. אם נצליח התעשרנו אם לא – כולנו נפסיד . לא אצטרך להיות אחראי אך אני בטוח שאנו מצליחים . קניתי עד סיגריות לדוד שלי שעישן הרבה .

נתנו לנו בגדים של רוסים ויצאנו דרך. הגענו לגבול רומני עם 2 משאיות מלאות והדוד אמר לי תשתה קצת ותשפוך על הרצפה שיהיה סירחון של הצווויקה. לא שאלתי שאלות. עשיתי כדברו. שמתי בתיק גב בחזרה. הגענו לגבול והלכתי עם הרוסים עד הגבול הרומני היו גם רוסים, מגיעים בלילה והם רוצים מסמך מעבר.

שם את הראש בקבינה תרגיש א ת ריח הצוויקה. שליבוביץ...דבאי...איזה שיכורים רוסיים תנו להם לעבור כך עברנו ,אחר כך הוצאתי 2 בקבוקים ונתתי להם כדי שיתנו לנו לעבור 300 מטרים מגיעים לגבול הונגרי והם רואים שאנחנו מובילים זכוכית של חלונות שהיו מאוד חסרות בהונגריה.

. כל רוסי הלך עם כמה שעוני ם על הידיים כי הרוסים היו גוזלים אותם.

והם רצו את השעון שלי. נתתי להם כמה בקבובים. וככה הגענו להונגריה בחמש בבוקר.

איך שהגענו הדוד שלי אמר –נמכור יותר זכוכיות ביותר כסף וככה נשלם את כל החובות שלנו.

הגעו לוייס ליד בי הכנסת הגדול בבודפסט  והוא  הציע שנשים את הזכוכיות במחסן של בית הכנסת כי הם היו יקרות ערך. פרקנו את הזכוכיות ואחסנו במחסן. ואז הדוד ביקש שוב שאטפל ברוסים בשיטה הקבועה שלי ...

הדוד אמר – יש לי חברה ואני רוצה לתת גם לה כסף וגם להתחתן איתה .

אני הלכתי עם הרוסים לבית קפה , נתתי להם 100 גרם מלח ונתנו לנו ארוחת מלכים.טיילנו בכנסיות. נתתי להם שליבוביץ שיהיו שיכורים כל אחד שתה חצי בקבוק וישנו. באתי וראיתי שעוד ישנים. הבאתי כסף הונגרי .

רציתי לקנות גומי כפול – לקרוע את הכיסים ולשים כיסים כפולים. את הבגדים הישנים שמתי על התרמיל שהיה מלא עם כסף. הגעתי לבית הכנסת וראיתי ילדות עם תחבושות על הראש. ראיתי את הגבאי שם. היו הילדים שם ישנים. שאלתי למה הם לא ישנים במקום אחר. אבל אמרו שהג'וינט מסדר מקום שכל הילדים יכו לשם להכשרה לבית יתומים שיסעו לישראל. ככה הלכתי לדתיים ונתתי להם כסף.

פגשתי רוסי עם 20 שעונים על הידיים. שאלתי אם רוצה למכור אחד .הוא נתן לי סטירה. אבל הוצאתי כסף וכך קניתי את השעון. היו לי מכנסיים נקיות וחולצה נקיה ועם זה הלכתי חודש וחצי .

בערב הגעתי בשמונה לדודה שלי ואכלנו ארוחת ערב עד חצות. ואז הדוד אמר לי הדוד בוא נלך לקחת את המגפיים שאסור שיראו שהם מוכרים. הלכנו למפעל והיו שם 1,000 זוגות מגפיים לא מוכנים. הדוד אמר – בוא נקנה מה שאפשר כד להביא לרומניה.

 היה יהודי הונגרי שם – גנב גדול שלא מצא חן בעיני. אבל הדוד אמר שהוא הקים את מפעל המגפיים. הוא אמר שיש רק 100 זוגות מוכנים ו100 לא מוכנים. לקחנו הכל. נתנו בגבול כסף הונגרי אך ההונגרי בגבול לא רצה, רק זהב ולא כסף הונגרי .

 פתחנו את הארגזים וראינו שיש לנו 80 זוגות ולא 100 והדוד אמר לי שרימו אותנו. מכרנו את המגפיים ושוב הדוד חילק את הכסף  ל-17 איש

הדוד שלח אותי בחזרה לעיר ואמר לי תהיה בבית יתומים , ואז נעשה שוב סיבוב כזה.

אחר כך הוא שלח אותי ללמוד מקצוע ולעסוק בזהב ולהיות תכשיטן, אחרי 3 ימים שאני הולך ברחוב בברשוב .

 ואז ברחוב אני פוגש את אחי עם רופא רוסי הוא היה רעב. ישב בקזלמרה נתתי לו כסף רומני  והוא הלך בחזרה. בינתיים עבדתי בנגרות והרווחתי כסף יותר טוב ...

 לאחר מכן אחי פגש את אחותי וסיפר שפגש אותי, הוא עבד ברפדות. אני בנגרות. והציע שנחזו ונעבוד ביחד. אבל אני רציתי לנסוע לישראל.

הלכתי לבית הכנסת הגדול וביקשתי קצת כסף . הדתיים נתנו לי כסף לנוסע קצת בבודפשט. אמרו לי שאני יכול ללכת לבית יתומים . לקחו אותנו במשאית ובבית של 6-7 חדרים הינו כמעט 100 אנשים.

אחרי שהגענו לבודפסט- מעבר לגשר הגענו למקום הזה – וילה עם חצר ובתוכה היה נשק – כמה קטיושות שלא הספיקו לאסוף אותן. המדריך ההונגרי הזהיר אונו לבל ניגע בהן.

גרנו שם זמן רב. אך לא רציתי לגור שם. נתנו לנו ארוחת בוקר דלה קפה לחם וריבה. היו

שם בנות עם שיער קצר כמו לגברים ובלי תחתונים ובגדים. לא היה להן עדיין שיער כי גזרו להם במחנות ריכוז.

 אמרתי לאחת הבחורות שאני נותן לה את אחת החולצות  ואני נשארתי עם החולצה הישנה.

היו לי גם 2 שעונים. בבודפסט לא היה רכבת אז היינו צריכים ללכת ברגל. 5-10 ק"מ זה היה עבורי משחק ילדים. היה שם טבח שהיה איתי במחנה ריכוז. והוא דאג לי לאכול.

הייתיי יוצא ב-10 בבוקר עם תרמיל על הגב עד הגשר. ומשם עברתי ברגל והגעתי לאימא של הדודה שלי. הם היו מסתתרים שם במלחמה ואחר כך קמו לתחייה אך לא הייתה להם פרנסה ולא עבודה כדי שיהיה להם ממה לחיות.

האימא של הדודה שלי לעתיד שאלה למה לא נסעתי להביא אוכל. אמרתי לה שהבת שלה נסעה במקומי . אין לנו אוכל בינתיים אמרה לי . התחילו לבכות. אמרתי לה שאני לא יכול לעזור כי אין לי איך.   הלכתי לוייס זה שהבאנו ממנו זכוכיות ואני רואה תור של קילומטר לפני החנות שלו. שאלתי מה קרה?. הוא אמר שהמשטרה תפסה שיש לנו זכוכיות ואנחנו חייבים למכור את הזכוכיות. הדוד שלי הבין את זה קודם ולכן עבר לעבוד עם מלח.

אמרת לו שלדודה שלי אין אוכל וביקשתי הלוואה. אמר לי – לך לארגז,שב שעתיים שלוש ותעזור לי למכור. כעבור כמה שעות התעייפתי אבל אז הוא הסכים שאקח כסף הונגרי שאם לא נבזבז לא יהיה שווה כלום. בכסף הזה קנה מגפיים לא מכונות כי ידע שהדוד שלי יקנה ממנו גם אם לא מוכן.

 הלכתי שלוש וחצי שעות אחרי הצהריים. רציתי לקנות לחם בן יומיים. בחנות השניה ריבה וחלבה.. אני רואה חיי רוסי ומסתכל עלי . שאלתי אותו – יש לך שעון. אמר? כן אמרתי לו בוא נתחלף בשעונים שלנו.

אמרתי לו אם את הרוצה להתחלף תקנה לי לחם. היה תור ארוך אך אם בא חייל רוסי כולם שתקו מפחד לחטוף כדור . הוא ניגש לראש התור ,קנה לחם ,, ראה שם בחורה יפה שהלכה איתו בשביל הלחם חזרתי לדודה עם 2 לחמים. נתתי להם לחם וריבה . חזרתי עם העגלון עד הדונה . לעגלונים היה אסור לעבור את הדנובה ,רק עד לגשר. הייתי בבודפשט אבל גרתי בבודה.

נתתי לילדה חתיכת לחם ושמתי את הלחם במכנסיים שלי. חכתי ל3-4 חלקים ושמתי את הלחם שחתכתי במכנסיים.

פגשי בחור שאמרתי לו בוא נחפש קשר עם עוד נשים שיידעו איך עוברים לכיוון המחנות באוסטריה שעולים לישראל. אמרו יגיע שליח דתי שיגיד לנו מה לעשות. התרחצתי בדנובה היה מקום להתרחץ שם. אמרו לי שמי שעובר לאוסטריה יורים בו – הרוסים – שיחשבו שאנחנו הונגרים שבורחים – פשיסטים. 

לקחנו המון כסף הונגרי שהיה לנו .ונתתי לעגלון שיעביר אותנו עד לגבול האוסטרי.

העגלון בחיים לא קיבל כ ל כך הרבה כסף . נתתי לו חלק וחלק חילקתי למי שהיה בחוץ לבנות שהיו שם איתי בבית היתומים היה לי 5 מיליון ומאז שעבדתי בזכוכית. היה לי 20 מיליון וחילקתי 5.

לעגלון היה בצל ותפוחי אדמה. קניתי ממנו והשארתי בבית יתומים.

התלבשנו בשחור של יראו אותנו ונגיד שאנחנו נוסעים לאוסטריה.

אם ישאלו לאן נוסעים? נגיד לבודפסט .אסור שיראו שיש לכם כסף הונגרי בכיס .

היה חוק . מאיפה שבאת לשם יחזירו אותך.עברנו את הגבול. הלכנו כל הלילה . שלג ובוץ. אבל היה לי מזל. היה לי בצל וכסף.

מילאתי 2 גרביים עם אוכל . הלחם היה יבש אך אכלנו אותו בתיאבון גדול. עלינו לרכבת וחששנו שיתפסו אותנו. המשטרה האוסטרית תפסה אותנו ברכבת בדרך ללינץ . 2 שוטרים אוסטרים באו ביקשו תעודות .

אמרתי – אני עכשיו רוצה לבודפשט ואמרו לי שאני בכיוון ההפוך אמרתי שיצאתי ממחנה ריכוז .

והם שאלו איפה היית שנה ?

אמרתי – היה לי טיפוס והייתי שנה בבית חולים אמריקני.

אז הוא אמר לי אתה לא יכול לחזור להונגריה אלא למחנה אוהרה .

זה בדיוק מה שרצינו. היו שם אנגלים.

לקחו אותנו למקום חלומי בהרים. 20 אלף יהודים מהונגריה פולין ואוסטריה . קיבלנו אוכל ובגדים נקיים. טיפלו בנו וקיבלנו אוכל 3 פעמים ביום.

אחר כך בא אחד שהוא חבר טוב שלי עד היום .

הוא היה שוטר במחנה לא קאפו. שהיה צריך שמור על הסדר?

שאל אותי אם אני רוצה לעבוד במשטרה. לשמור על דלת שלא יכנסו אוסטריים ויזדהו כיהודים. היינו צריכים להוריד להם מכנסיים לבדוק אם הם יהודים.

ובתמורה לעבודה הייתי מקבל לירה אחת שטרלינג לחודש ואוכל. שמו אותי בצריף נקי עם מיטות ועבדנו 4 שעות ביום. היה שם זוג נחמד

קראו לבחורה יואי  שהזמינו אותי לקפה/תה ...אנחנו מדברים ומתברר שזו בת דודה אמיתית שלי . בארץ ביקרנו אותה והבנתי שהיא בת דודה שלי   .

 הוצאתי את הכינור שלי . לקחתי אותו כל הדרך,הייתי מנגן בכינור. אחרי שהיינו כאן כמה חודשים. הכרתי בחור ועוד 2 בחורות והיינו מאוד קרובים.

אמרו לי אתה מקבל אוכל יש מהאנגלים אבל אם תלך לקיבוץ ידאגו לך להכל

שאלתי אותו מה זה קיבוץ. אז אמרו לי –מקום שיש שם כמה עשרות אנשים , מקבלים הכל אבל גם הכל משותף.

לכל אחד היה כאן רכוש. הייתי הכי עני.

אמרו לי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה . היה לי גם 3 לירות שטרלינג .

היה קרקס והייתה בחורה לוליינית שהיתה הולכת לקחת חלב כל יום. יפה מאוד . כל פעם שעברה התחילה לדבר איתי אם אני יכול להשיג להם חתיכת שוקולד.

האוסטרים לא היה כלום. לי היה .

אמרתי לה תבואי איתי להרים ואנחנו נעשה חיים.

הלכנו לאן שהיא לקוחת חלב , הרבה עיזים, עשינו אהבה , נתתי לה את השוקולד .

אי אפשר לעשות אהבה בקרקס. כי ההורים שלי שם. נתתי לה חולצה יפה . ככה באה לקחת חלב לקרקס ואנחנו עשינו אהבה.

 היא אמרה לי שהימים היפים יותר בשנה הזו היו איתי. נתתי לה חולצה ושוקולד ועשינו אהבה.

ביקשה שאבוא לראות איך היא מופיעה. נערת גומי עולה על העץ מתגלגלת ובאה עם אבא ואמא שלה שהיו נאצים גדולים פשיסטיים להכיר אותנו. יפהפייה . שאלו אם אנחנו פליטים. יהודיים. אמרנו שכן. ואז הילדה קיבלה 2 סטירות. ואנחנו ברחנו כי אחרת היו הורגים אותנו. תפסו אותנו והזהירו אותנו שלא נעשה זאת ולא נעזוב את המחנה .

במחנה היו 20 אלף יהודים מ"אונרא".חיפשו יהודים שיחזרו להונגריה כמדריכים. צריכים לעשות 3 דברים.

א. המאה יהודים שהשרנו בבודפסט להוציא והביא לכאן ולעבור לאיטליה .

שזה היה הוראה ממישהו מישראל. .

היה מישהו שהיה לו מלון ברמת אביב . באיזה מחנה ריכוז היית?

אמרת לו אושוויץ , מטהאוזן , מלק ואבנזה.

שאל אותי – האם הלכת ברגל?

אמרתי שכמעט חצי אוסטריה הלכתי ברגל. האם אתה זוכר את הדרך? השבתי לו שעברנו את הכפרים במשך 15 יום.

מה את הזוכר ממרק . זה היה 30 קילומטר מוינה .

אני אספתי את הגוויות . שהאמריקנים הפציצו את וינה .

אתה זוכר משהו מלינץ ?

כן, שבכל חנות כתוב אייכמן.

יופי , מצוין. אתה מתאים לנו. שאלתי – האם אה יודע לקרוא מפות?

אמרתי לא –עברנו את הגבול מהונגריה לרומניה וחזרה כמה פעמים ללא מפה?

שאלו אם אני זוכר איך?

אמרתי שעברנו ברכבת עד לגבול  5 ק"מ וחיכינו עד הלילה ועברנו את ההרים עד אוסטריה.

וששלחו אותנו למכולת שם יש דברים בזול.

הגענו לאדמונד שם פגשתי חבר ואמר לי אתה תיכנס למפלגה ותקבל דירה ואוכל. אבל היו לנו אמביציות ללמוד .

אמר לי שקיבוץ זה ביחד בנים ובנות ביחד בשומר הצעיר .

אמר לי שאתה תגיע לישראל תלך לקיבוץ ניצנים בינתיים תהיה שוטר . אתה יכול בתור שוטר ובודק כל אחד שנכנס.

 יש 20 אלף יהודים שנכנסים 50 SS שאמרו שיהודים והם רוצים לנסוע איתנו איטליה . התערבבו של יהרגו אותם. אמרו לי תוריד להם את החולצה ותראו את הסמל על היד של SS ותקרא לנו. אחרי יום אחד בא בחור אחד עם זקן ופאות, אבל הוא היה רוצח מטרבלינקה /זיהו אותו , הוריד לו את הזקן. היהודים שם נתנו לו מכות רצח העמידו אותו במרכז , הבחורות משכו לו את הזקן והפאות ועשו לו שריטות .

לא יכולנו לצאת ולהיכנס מהמחנה . גדרות תייל. תפסנו 20 S S

שרצו לברוח. הבחורות שרטו אותם שיישאר להם מזכרת מהיהודים.

המפקד אמר לי עשית עבודה טובה פולק . עכשיו תהיו מדריך. הבחורה יש לה אוניברסיטה . מלומדת. היא תסביר לך איפה לנסוע . תבואו לצריף כאן ותקבלו איך לחזור להונגריה .

נתנו לנו 300 דולר לכל אחד ואמרו לנו אתה תלך עם הבחורה ותקנה לה מכנסיים ונעליים כמו שלך שלא יראו שהיא אישה שתלך כמו בחור . וככה היה .

קנינו לה דברים. היה לנו כסף אוסטרי.

אמרנו שבעוד 3 ימים ניסע להונגריה . ברכבת . הבעיה שאם תופסים אתכם בדרך.

אם תגיד שאתה בא מאוסטריה להונגריה ...אתם תתפסו תגיד שהייתי במלק ויש שם ספריה ענקית שם היית שנה וטיילת ועבדת שם. תגיד להם את זה כי זה משפיע עליהם ונותנים לך לעבור . בגבול ההונגרי הגענו לבית הכנסת היה לנו את איש הקשר . היה לנו את ה-100 דולר כסף אוסטרי.

בהונגריה הייתה אינפלציה. אמרו לנו שיש קבוצה של בנות 17-18 אחרי טיפוס מלאות פצעים שניקח אותן קודם.

שאלו אותי כמה אנשים אתה יכול לקחת?

אמרתי 40 איש.

ואיך תגיעו לגבול?

אמרתי לו – לי יש כסף אוסטרי ואני מחלק לכל אחד קצת כסף שלא יהיה שום סימן עליהם שהם מהונגריה . חילקתי את הכסף שלי ושל הבחורה ומה שנשאר זה הכסף של הבחור עימו היה צריך לשכור משאית. לקחנו 40 איש הגענו לאוסטריה.

המדריך ישראלי סידר הסעה. והמשטרה תפסה אותנו.

לאן דרככם?

אמרנו שאנחנו מאוד חולים ונוסעים להונגריה הביתה . אמר לי – לא – אסור לכם

אבל אעשה לכם טובה .נתן לכל אחד סנדביץ' והחזיר אתנו לאדמונד ומאיפה שיצאתם.

כך הגענו עם ה-40 איש. המדריך אמר כל 40 אלה קיבלו בית ואוכל.

 לא הייתי צריך להיות במשטרה כי היה לי כסף אוסטרי . הלכתי וקניתי בחלק מהכסף שלי כינור . קניתי אקורדיון לבחור ובגדים לבחורה. אחרי שבוע קיבלתי משכורת כשוטר ואחרי שבוע רצו שנביא משילוח שני מהונגריה . היו שם 100 אנשים.

 אם יזהו אותך תן לבחורה לדבר שלא יזהו אותך. אם יראו אותה שוטרים תעברו .

אנחנו בדרך להונגריה . לקחנו כל אחד 3 חולצות ומכנסיים רזרבה. היו צעירות חולות ומסכנות. הטבח היה מבוגר מכולם . חילק לכולם. הייתה שמחה גדולה . נתתי לו כסף אוסטרי וקנינו אוכל במכולת והבאנו נקניקיות ולחם. חשבתי שעוד 3 ימים שיהיה מעונן וגשם נעבור לאוסטריה בחזרה. כל ה-100 רצו לבוא .

 יכולנו רק 40 ורק אלה שיכולים ללכת 20 קילומטר ברגל. אמרתי להם שיתלבשו וילכו כל יום קילומטר ויתאמנו.

אמרנו להונגרי תביא לנו קצת פרודוקטים. הביא לנו חזיר ו10 לחמים בשביל 20 דולר .

השארנו את האוכל בבודפסט .היה לנו כבר אוכל טוב בג'וינט. הגענו לגבול וביקשתי לעבור גבול אחד מתוך 4 גבולות.

הלכנו  ק"מ ברגל. מגיעים לאדמונד ומודיעים להם שיחכו לנו בגבול מסוים. עברנו בלי בעיות. השומרים לא יצאו מהבודקה ועברנו את הגבול. כל המחנה היה מרוצה שהבאנו עוד 40 איש ושוב קלטנו אותם.

חלקם פגשתי אחר כך בקפריסין.

המדריך אמר שאני חייב ללכת שוב להונגריה .הוא אמר לי שאני אלך לקיבוץ.

הייתה לנו הרפתקה גדולה באדמונד.

..