הסיפור ע"פ יעקב וינר (בנו של בנימין):
יעקב וינר (נקרא יוליוס בתקופת המלחמה) נולד בצפון רומניה, צ'רנוביץ בחבל בוקובינה בתאריך 5.5.1921 להורים בניימין וינר (1880-1946) ויעטי וינר (1886-1950). היו לו אח ששמו היינריך (בן 13 כשיעקוב נולד) ואחות ששמה רבקה (בת 10 כשנולד). כשנולד משפחתו התביישה בו מפני שלא היה נהוג להביא ילדים בגיל מאוחר ובפערים כאלו גדולים מאחיו. ליעקב היה מראה של גוי (עיניים כחולות, שיער בלונדיני מה שעזר לו בהמשך). יעקב מספר כי היה לו אבא טוב וחריף שדרש מיעקב להשקיע בלימודיו ולאכול עם משפחתו בכל יום. בשנת 1946 נפטר בניימין וינר מסיבוך במעיים בעיר רדאוץ. יעקב ומשפחתו המשיכו התגוררו בצ'רנוביץ שם עבד במנסרה של אביו שבו בנו רהיטים, מגלשות סקי, קונסטרוקציות לבתים ועוד. ב-1940 כשהוא בן 19 הוא סיים את הבגרויות ואז נשלח למחנה עבודה.
כשהיה במחנה העבודה, בוקר אחד השומרים הרומנים לא העירו אותם למסדר בוקר ולכן הם פחדו לצאת מבתיהם מפחד שיחכו להם בחוץ וירו בהם במכונות ירייה. העובדים בגטו החלו להוציא משלחות חיפוש שיסרקו את השטח וגילו שאין אף אחד עד שפגשו מישהו שעבר באזור ואמר שכל החיילים ברחו, אין אף אחד ושיירגעו. העובדים בגטו התלבשו לקחו את התיקים והחלו לצאת מהמחנה לתחנת הרכבת הסמוכה כדי שמשם ייסעו הביתה או למקומות שבהם יש יהודים כמו בוקרשט שלשם פנה יעקב בחיפוש אחר בן דודו. יעקב עלה על הרכבת שנסעה מהגבול עד לבוקרשט. הרכבת הייתה מלאה בגויים כאשר הוא היה בין היהודים היחידים שם ונכנס למחלקה הראשונה בתקווה שלא יזרקו אותו מהרכבת. יעקב נכנס לקרון והבחין באישה שישבה לבדה לכן התיישב לידה והחלו לשוחח. היא הבחינה שלא היה שייך למחלקה ראשונה (יעקב הגיע ישר מהמחנה עבודה לבוש בבגדיו הקרועים והמלוכלכים) הוא אמר שהוא נוסע לבוקרשט כי הגדוד שלו נהרס ואמרו להם להגיע לשם ליחידה כזו או אחרת. לאחר 5 דקות נכנס קולונל רומני גבוה במדים ופונה לאשתו ששוחחה עם יעקב ושואל אותה מי הוא. היא סיפרה את סיפורו של יעקב שהיה חייל בצבא והוא נוסע לבוקרשט ללשכת הגיוס. הוא הסתכל על יעקב וחייך. הוא שאל אותו על היחידה ומה קרה לה. לאחר מכן שואל מה הוא מחפש בבוקרשט ויעקב עונה לו שהוא הולך ללשכת הגיוס ושאין לו שם משפחה. הקולונל הציע לו אוכל ואמר לו שהוא לא מאמין לסיפורו ושיגיד את האמת כי הוא יודע מי הוא, שהוא יהודי ושהוא בורח בדיוק כמו שהוא בעצמו בורח. יעקב התוודה ואמר שהוא נוסע לפגוש את בן דודו בבוקרשט במטרה להגיע לארץ ישראל. הקולונל ציין שהוא מכיר את בן דוד שלו ואמר לו שיישאר צמוד אליו ושהוא יעזור לו למצוא אותו וכאשר יגיעו לבוקרשט הוא ישלח אותו למקום מסוים ושם יחכה בפרוזדור עד 6 בבוקר מפני שאסור להסתובב בחוץ בלילה אחרת יירו בו. הם לא הגיעו לבוקרשט בגלל שהאמריקאים הפגיזו את מרכז הדלק של הרומנים שהייתה בעיירה במרחק של 20 ק"מ והם הצטרכו לרדת במקום מסוים ושם חיכתה מונית צבאית שהובילה אותם לבוקרשט. יעקב פגש את בן דודו ואחרי חודשיים עלה בעלייה הראשונה לארץ. הוא עלה על ספינת "צלאח-אדין" באוקטובר 1944 לתורכיה. שם הם נשלחו לעשות אמבטיות ולהפטר מהפשפשים. לאחר מכן לקחו רכבת דרך סוריה לארץ ושם קיבלו את פניהם בשמחה. בשנת 1948 התחתן עם אשתו יהודית בחתונה העברית הראשונה לאחר הכרזת מדינת ישראל. נולדו להם שני ילדים בשמות גדעון ורפאל כיום בני 59 ו-50. יעקב מצא חלק ממשפחתו שהגיעו לארץ לפניו. הוא מצא את אמו שעלתה ב-1949 , את אחותו שנה לאחר מכן ושנתיים לאחר מכן מצא בנוסף לכן את אחיו .
