משה אלימלך, נולד ב- 1946, לדבורה הנדל ולאברהם רובינשטיין. אברהם היה מחסידי גור, ועסק בתורה עד שהרב ציווה עליו לרכוש מקצוע: שוחט. כיוון שלא יכול היה לשאת את מקצועו החדש (איש עדין היה), הוחלט שיהיה פחח (קודם לכן שרת בצבא הסובייטי – בכפיה). וכך הוא ובניו, כולל אבי, היו לפחחים. אימו של אבי, דבורה הנדל, אישה צדקת הייתה ומעבר לעיסוקה כגבנית, הייתה בלנית במקווה והכניסה כלות לחופה. דבורה הנדל, ילדה 5 בנים: חיים-בער, שלמה-יוסף, משה-אלימלך, ישראל, זינדל (שנפטר בילדותו) ושתי בנות: ברכה-לאה, שרה-מרים. כולם היו נשואים והורים לילדים. היא התאלמנה בגיל צעיר.
משה, שרת בצבא הפולני, והיה גאה בזה. עם פרוץ המלחמה נותק מבני משפחתו. כולם (עשרות רבות), נספו והוא היחיד ששרד, להוציא שני אחיו שעלו ארצה לפני המלחמה: האחד, ישראל רובינשטיין, התגורר בחיפה והאחר, שלמה רובינשטיין, בכפר חסידים. הוא נלקח למחנה עבודה בכפייה שם עבד במקצועו, וכך ניצל. גם את אשתו בלומה לבית רוטשטיין ואת שלושת ילדיו: אברהם, שלמה ורחל-לאה, לא ראה עוד, כולם נספו.
הודס ומשה איבדו אם כן גם את בני משפחתם הגרעינית וגם את בני המשפחה המורחבת כולל אחים, אחיות, הורים ועוד. מכל משפחתם הענפה בפולין – הם נותרו יחידים.
עם תום המלחמה, הם נפגשו ונישאו (ראה את סיפורו של משה). הם צעדו ברגל למחנות המעבר באיטליה, דרך צ'כוסלובקיה. יחד עמם צעדו פליטים רבים. היעד המשותף שלהם היה להגיע לישראל. משה ציין באוזני את חוזקה הפיזי של הודס, שעשתה את הדרך הזו ללא קשיים מיוחדים. כאמור, היו הודס ומשה מכוונים לעליה עוד קודם: משה היה כבר בדרכו ארצה והיו לו כרטיסים, כשהמלחמה פרצה. הודס ידעה שיש כאן מגרשים על שם אביה (שהיא ואח"כ אני לא מצאנו אותם). תוכניותיהם נגדעו עם פרוץ המלחמה. עם סיומה ועם ההיכרות ביניהם – יצאו להשלים את משימת העלייה.
באיטליה, התגייס משה, לעבודה במילאנו וברומא, ועזר במשימת העלאת ניצולי השואה מאירופה לישראל.
אני נולדתי ב-1946, באיטליה, ברומא, כששהו שם במחנה מעבר. לשניהם הייתה זו משפחה שנייה אחרי המשפחה הראשונה שאיבדו בשואה.
ב-1947 עלתה המשפחה ארצה. מקום המגורים הראשון היה במעברת שער העלייה שבחיפה. משם עברה המשפחה לכפר חסידים, שם גרה משפחתו של שלמה, אחיו של משה. הוקצה למשפחה חדר והוא שרת את המשפחה עד המעבר לקריית חיים (רח' נ"ח 9). המשפחה קיבלה דירת חדר ומטבח. השירותים היו משותפים למשפחה נוספת (משפחת קראולניק).הנצחת קהילה
שם התלמיד המתעד:עדן שקרוב כיתה: יא ' 5
שם הקהילה:קהילת יהודי צ 'נסטוחובה מדינה: פולין
העיר צ 'נסטוחובה נוסדה בשנת 1824, אבל תאריך ייסודה הרשמי הינו ב 19 ביולי 1826. זהו היום, שבו אוחדו שתי ערים סמוכות- סטארה צ 'נסטוחובה ונובה צ 'נסטוחובה לעיר אחת- צ 'נסטוחובה.
בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בצ'נסטוחובה יותר מ 25,0000 יהודים, שעסקו בתעשייה, מלאכה ומסחר, בעיקר בענפי ההלבשה, הבניין והמתכת.
קהילת היהודים בעיר צ 'נסטוחובה הפכה לאחת הקהילות היהודיות החשובות בפולין.
מוסדות החינוך היהודי בצ'נסטוחובה מנו כשישה גני ילדים, שמונה בתי ספר יסודיים, שתי חטיבות ביניים ושני בתי ספר תיכון.
הסניף המקומי של ארגון הבריאות- טא"ז- העסיק חמישה רופאים, חילק מזון למאות ילדים מהעיר ומיישובים סמוכים והפעיל מחנות בחופשות הקיץ והחורף ליותר מאלף ילדים בכל שנה. בעיר פעל גם בית חולים יהודי ובו חמישים מיטות .
בקרבת העיר נוסדה "חוות הכשרה" ציונית, שהכשירה בני נוער לעבודה חלוצית. בנוסף פעלו כאן כל תנועות הנוער והמפלגות הציוניות ובמקביל פעלה המפלגה החרדית האנטי ציונית –"אגודת ישראל" ותנועת הפועלים היהודיים הלא ציונית- "הבונד". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התחוללו מאבקים פוליטיים ממושכים בין נבחרי הציבור היהודי בעירייה סביב היחס לציונות.
נחום אש (1858-1936) -אב בית הדין ורבה של העיר ,רבה הראשי ואב"ד-אב בית הדין- של העיירה צ'נסטוחובה שבדרום מערב פולין ומחבר ספרי דרש והלכה.
ב-27 במאי 1919 אירע גל אלימות בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובו נהרגו שבעה יהודים מן העיר ונפצעו 42 בפוגרום, שעשה ההמון הפולני.
ב-19 ביולי 1937 נרצח בפוגרום אחד מיהודי העיר ונפצעו עשרות יהודים.
בסוף 1938 הגיעו לצ'נסטוחובה כ-600 יהודים, שגורשו מגרמניה הנאצית לזבונשין. כ-130 מהפליטים נשארו בעיר והוקם "ועד הצלה" כדי לסייע ולעזור להם .
יהודי צ 'נסטוחובה בנו את בית התפילה הראשון שלהם כבר ב-1765 והוא הורחב במאה ה-19.
ב 1814 עם גידולה של הקהילה היהודית, נוסדו שני בתי מדרש.
ב- 1855 נבנה בית הכנסת החדש, שהחזיק מעמד זמן רב עד שנהרס בידי הנאצים.
אירגון "דוברוצ 'ינושץ"- משימתו הגדולה ביותר של הארגון מאז הווסדו הייתה בניית בית חולים יהודי.
בנוסף,פעל למען נזקקים ,בכסף , בגדים,חלוקת מילגות , ולתלמידי התלמוד תורה של הקהילה היהודית , הגיש עזרה רפואית וסיפק תרופות לחולים עניים..
העיר צ 'נסטוחובה הופצצה מיד עם פרוץ המלחמה.
ב-3 בספטמבר 1939 הגרמנים כבשו אותה. היום שלאחר הכיבוש כונה "יום שני העקוב מדם", שכן בו נרצחו 500-3000 מתושבי העיר, חלקם יהודים בידי חיילים גרמנים .
השבועות שלאחר מכן היוו הזדמנות לחטיפת גברים נשים וילדים שנלקחו לעבודות כפייה. ב-10 בספטמבר 1939 פוזרו כ-700 גברים, רבים מהם יהודים, במחנות של "אזרחים שבויי מלחמה" ורבים מהנלקחים חזרו לצ'נסטוחובה בדצמבר 1939 .
ב-15 בספטמבר הורו ליהודים רבים , שבבעלותם עסקים, למסור אותם לידי הגרמני; נסגרו והוחרמו כל העסקים שבבעלות יהודים, למעט אלה, ששימשו את הגרמנים וסומנו במגן דוד. בדצמבר 1939 הורו ליהודי צ'נסטוחובה לענוד על זרוע ימין סרט לבן ועליו מגן דוד. ב-25 בדצמבר 1939 נערך פוגרום ביהודי העיר והעלו באש את בית הכנסת "דייטשע שול" (בית הכנסת הגרמני). בינואר 1940 רוכזו אלפי יהודים באחת הכיכרות בעיר, ושם נשדד רכושם ונשים רבות נאנסו. בין פברואר לאפריל אותה שנה עצרו הגרמנים עשרות אנשי אינטליגנציה ופעילי ציבור יהודים והוציאו אותם להורג .
במהלך השנים 1940-1941 נשלחו כ-2,0000 גברים יהודים אל מחנות עבודה במזרח הגנרלגוברנמן בכדי לחפור תעלות אנטי-טנקיות נגד הצבא הסובייטי.
באפריל 1941 הוקם בעיר גטו וכשנה מהקמת הגטו הפך להיות הגטו השלישי בגודלו בשטח הגנרלגוברנמן .
מספר תושביו התקרב ל-50,000 איש .
תושבי הגטו, ובעיקר הפליטים, סבלו מרעב ומהתפרצויות של מחלת הטיפוס . היודנראט נוהל ע"י ליאון קופינסקיa, גבה כספים מעשירי הקהילה על מנת לספק מזון לתושבים, ובעיקר לפליטים. ייתכן שמערכות התמיכה והעזרה ההדדית, שהיו מבוססות בקהילה עוד לפני המלחמה, הורידו את אחוזי התמותה בגטו, כיוון שהיו נמוכים, יחסית, למקומות אחרים בפולין.
במהלך שנת 1942 התארגנו תאים מחתרתיים, שנוסדו על ידי צעירים יוצאי תנועות הנוער, שיצרו קשר עם המחתרת בורשה, ובזכות קשר זה הגיעו ידיעות על השמדת אוכלוסייה יהודית ועל גירוש של חלק מיהודי גטו ורשה.
מחתרת הגטו ניסתה למרוד כמה פעמים , אך ללא הצלחה, ויותר מזה, המרידות גררו בעקבותיהם עונשים מצד הגרמנים שעלו בחייהם של מאות יהודים, דבר שהביא ליחסי שנאה ,כעס והתנגדות מצד תושבי הגטו כלפי פעילי המחתרת .
במאי 1942 ביצעו אנשי אס.אס פעולות טרור נגד האוכלוסייה היהודית - הם נכנסו לגטו בלילה,הוציאו כמה עשרות אנשי ציבור יהודיים מביתם וירו בהם למוות .
ב- 21 בספטמבר 1942-יום הכיפורים- הגיעה לעיר יחידת אס.אס מלווה ביחידה אוקראינית על מנת לגרש את יהודי הגטו להשמדה. יום לאח מכן נקראו יהודים מסוימים ברמקולים להתייצב בכיכר השוק .
כוחות גרמנים ואוקראינים נכנסו אל הבתים והשליכו מתוכם יהודים. יהודים רבים נרצחו תוך כדי פינויים מבתיהם.
בימים שלאחר מכן נמסר לתושבי הגטו, באמצעות הרמקולים, שיהודי המשלוח הראשון הגיעו למחנות עבודה ומצבם טוב מאד. כמו כן הובטח מזון לכל מי שיבוא מרצונו לכיכר השוק.
האקציה כנגד יהודי הגטו המשיכה בעוצמה רבה-יהודים, שהיו מאושפזים בבית החולים, וכן דיירי בתי האבות בגטו נורו במקום. כוחות הגירוש הנאציים סרקו את הבתים והרחובות אחד אחרי השני. יהודים רבים נורו למוות ונקברו בקבר אחים. המשלוחים הבאים יצאו מן הגטו בהפרש של שלושה ימים: ב-28 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-4 באוקטובר כאשר כל אחד מהם כלל בין 6,000 ל-7,000 יהודים שנדחסו ברכבת קרונות.
לקראת סיומה של האקציה נכנסו הגרמנים למפעלים שהיו בגטו ובהם מאות רבות של עובדים שלא גורשו בזכות תעודות עבודה. באמצעות כלבי גישוש חיפשו יהודים המסתתרים שם. היהודים שנתפסו סבלו מאלימות קשה וננשכו על ידי הכלבים. לאחר מכן הם צורפו לרכבת האחרונה שיצאה במוצאי ה-7 באוקטובר ' ובה נדחסו 5,0000 יהודים, אליהם צורפו עוד 1,500 יהודים מהעיירה קוניצייפול .
על פי האומדן המקובל נשלחו אל מותם בפעולת הגירוש הגדולה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 39,000 יהודי גטו צ'נסטוחובה. 2,0000 יהודים נוספים נורו למוות או נרצחו במהלך הגירוש. קרוב ל15% מתושבי הגטו הגדול נותרו בחיים בסיומה של פעולת גירוש זו, שארכה פחות משלושה שבועות וכונתה "האקציה הגדולה ".
5,000 יהודים, רובם צעירים, ובעלי אישורי עבודה במפעלים, הושארו ולא גורשו על מנת לעבוד במפעלים או לעסוק בעבודות כפיה שונות. בין 2,000 ל-3,000 יהודים התחבאו בזמן הגירוש בשטח הגטו או בתוך המפעלים והצליחו להינצל ממנו.
המחתרת הקטנה והבלתי מאורגנת במקום לא הצליחה לפעול ולקיים כל התנגדות לגרוש .
לאחר סיום האקציה הגדולה צוו יהודי העיר לעבור לגור בשטח "הגטו הקטן" בחלקו הצפוני של הגטו הגדול. השטח כלל שלושה רחובות וחולק לרחוב לרווקים, לרווקות ולמשפחות.
באקציה, שנערכה בגטו ב-4בינואר 1943, ניסו שניים מאנשי המחתרת להתנגד לגירוש באמצעות אקדח, אך תקלה טכנית לא צפויה גרמה להם ולאחרים לשלם על כך בחייהם.
במהלך האקציות, שנמשכו עד קיץ 1943, נורו למוות בבית הקברות היהודי בעיר מאות יהודים. האקציה הבולטת הייתה בחג פורים ובה נרצחו 1277 אנשי אינטליגנציה ומשפחותיהם כעונש על ההתקוממות באקציית ינואר .
ניסיון התנגדות נוסף שמתרחש באקציה של 25 ביוני הוביל לחיסול הגטו הקטן, ולהוצאתם להורג של אנשי היודנראט ועוד כ-200 גברים, נשים וילדים.
ב-22 ביולי פוצצו כל בתי הגטו הישן ויהודים שהסתתרו בו נשרפו חיים .
מרבית היהודים, שנותרו אחרי חיסול הגטו, כ-4,000 איש, הועסקו בעבודות כפייה במפעלי המתכת והנשק ,אליהם הצטרפו יהודים שגורשו ממפעלים בלודז ' , טריבונלסקי ועוד.
עם התקרבות "הצבא האדום" לעיר גורשו יהודים רבים מהמפעלים למחנות ריכוז שונים אך חלק הצליחו להימלט ובכך ניצלו.
בינואר 1945 העיר נכבשה בידי "הצבא האדום" אך מעט מיהודיה ניצלו. בעקבות תקריות אנטישמיות רבות גם לאחר המלחמה, בחרו רוב אנשי הקהילה לעזוב את העיר ולהגר לארצות אחרות.
מקורות
יד ושם
ויקיפדיה
מרכז מורשת יהדות פולין
לובלין
התיעוד הראשון של נוכחות יהודים בלובלין מתייחס לעבר הרחוק, לתקופת שלטונו של המלך קאז'ימיארז' ווילקי, Kazimierz Wielki (קזימיר הגדול(. לפי עדויות היסטוריות לא מתועדות המלך הבטיח את זכויות היתר הראשונות לקהילת היהודים המקומיים ב- 1336. עם זאת, מידע בנוגע ליהודים מסויימים אושר במקורות היסטוריים מהמחצית השנייה של המאה ה- 15.
על בסיס חומרים שנשמרו, קשה להגדיר איפה בדיוק נוסדה בלובלין הקהילה היהודית, או איפה היו ממוקמים בית הקברות ובית הכנסת. ב- 1453 המלך קאז'ימיארז' יגייליונצ'יק, Kazimierz Jagiello?czyk ,הבטיח ליהודי לובלין זכויות יתר לסחר חופשי, שבדיעבד הביאו לגידול דינאמי באוכלוסייה היהודית בלובלין במאות ה- 16 וה- 17. העובדה הנזכרת במקורות היסטוריים, שרבי יעקב מטרידנט, Trident ,התיישב בלובלין ב- 1475 יכולה להעיד שבזמנו הייתה שם קהילה מאורגנת.
המאה ה16-18
התיישבות יהודית בלובלין מתועדת כהלכה במאה ה- 16. התפתחות אינטנסיבית של הקהילה המקומית נוצרה בעיקר בשל גורמים כלכליים. מיקומה הגיאוגרפי הנוח של העיר, על נתיבי סחר, דחף סוחרים יהודים רבים להביא את פעילותם הכלכלית לאזור. אולם פעילות הסחר הגוברת הביאה בשלב מוקדם לוויכוחים עם התושבים הנוצרים בעיר, וכתוצאה מכך המלך תיקן תקנה ב- 1518, המטילה הגבלות ואילוצים על הסחר היהודי בלובלין.
הקהילה היהודית בלובלין הפכה במהרה לאחת הקהילות הגדולות בפולין. זכויות יתר (כמו זו שניתנה ע"י המלך זיגמונט סטארי, Zygmunt Stary ,ב- 1523, אשר הפכה את הקהילה היהודית לשוות זכויות לקהילות אחרות בפולין, וזו מ- 1556 אשר אישרה את האוטונומיה השיפוטית והמנהלתית של הקהילה) וכמו תקנות נוספות בחוק, תרמו להתפתחות הסחר והאוּמנות היהודיים. ככל שהכלכלה פרחה, הגוף המנהל - הקהל (kahal ), התבסס כלכלית. הגוף המנהל בקהילה בלובלין, הקהל, מוקם במקום השלישי בממלכת פולין מבחינת משמעותו וביסוסו הכלכלי, אחרי הגופים המנהלים בקרקוב ובלבוב.
המאה ה- 16 הייתה תקופה של שגשוג והתפתחות מלאי חיוניות של הקהילה בלובלין, שמנתה כ- 840 איש בשנת 1550. ב- 1518 הוקמה בלובלין ישיבה [מדרשת תלמוד], שנודעה בכל רחבי אירופה.ב- 1547 הוקם בית דפוס יהודי. הוא היה אחד מהראשונים בשטח פולין אחרי בתי דפוס באולשניקה, Ole?nica ,וקרקוב. בית הדפוס שהוקם ב- 1578 ע"י קאלונימוס יופה, היה הנודע והמפורסם מכל בתי הדפוס. מאות יצירות עבריות מסורתיות ראו בו אור ברמת עריכה גבוהה מאוד.
ב- 1567 קיבלה הקהילה היתר מלכותי לבנות בית כנסת מלבנים. הוא הוקם במדרון הצפוני של גבעת הטירה ברחוב יטזנה, Jateczna ,ונודע כמהרש"ל-שול, Maharshal-szul - על שם הרקטור הראשון של הישיבה, ר' סלומון לוריא. מספר שנים לאחר מכן, נבנה בית כנסת קטן יותר בתוך הבניין ונקרא על שמו של ר' מאיר בן גדליה, שנודע גם כהמהר"ם. עם הזמן הורחב מתחם בית הכנסת שמסביבו, והפך למרכז החיים היהודיים. הוא כלל את משרדי הקהל =הגוף המנהלי, הישיבה, בית המדרש, המקווה ואטליזים כשרים. כנראה שלקראת סוף המאה ה- 15, וללא ספק עד המחצית הראשונה של המאה ה- 16, הוקם בית הקברות היהודי בלובלין.
בין השנים 1580 ו- 1764, התכנסה בלובלין 'מועצת ארבע המדינות' = ועד ארבע הארצות, אשר הוקמה ע"י המלך סטפן באטורי, Stefan Batory . היה זה גוף שלטוני יהודי עצמאי ברפובליקת פולין. עם זאת, הפכה המועצה במהרה למוסד אוטונומי ייחודי באירופה, אשר ניהל פעולות תרבותיות, דתיות-מסורתיות ושיפוטיות יהודיות.
תקופת הגידול המשמעותי בקהילה היהודית, אשר היוותה ב- 1602 חמישית מכלל אוכלוסיית העיר, פסקה באמצע המאה ה- 17. התוצאות הפוליטיות, כלכליות ודמוגרפיות של מלחמות המאה ה- 17, אשר ערערו את מעמדה של לובלין, השפיעו במיוחד על האוכלוסייה היהודית. האירוע הטראגי ביותר היה שריפת העיירה היהודית ב- 1655 ע"י הצבא המוסקבאי-קוזאקי, Muscovite-Cossac , ורציחתם של כ- 2,000 יהודים. יש מעריכים שמספרם מגיע ל- 2,700 כפי שמצטט מאיר באלבן, Majer Ba?aban . מתחם בית הכנסת ברחוב יטזנה סבל מנזק חמור, בדומה לרובם של בתי המגורים. ההרס הושלם ע"י הצבא השבדי ב- 1656. לאחר האירוע הזה, האוכלוסייה היהודית הנותרת החלה להתיישב בעיר העתיקה. בתקופה מאוחרת יותר הם גורשו מהעיר העתיקה בחזרה לפודזאמצה. המפגשים של 'מועצת ארבע המדינות' לא נערכו יותר בלובלין, וירידי סחר גדולים הועברו ללשזנה, ??czna . בנייתה מחדש של הקהילה הייתה קשה בתקופת ההתנגדות לרפורמציה, Counter-Reformation . הגבלות כלכליות בלתי פוסקות מצד הרשויות המקומיות איימו למנוע את התפתחות הסחר היהודי. ב- 1703 אישר מחדש המלך אוגוסט השני, בתמורה לנאמנות תושבי לובלין בזמן מלחמתו במלך השבדי קארל ה- 12, את זכויות היתר שהובטחו ליהודים קודם לכן. עם זאת, הקהילה בלובלין השתקמה רק במחצית השנייה של המאה ה- 18.
המאה ה19
בתחילת המאה ה- 19, היהודים היוו כמעט ממחצית אוכלוסיית העיר. לובלין עצמה הייתה - עד לאמצע המאה - המרכז השני בגודלו של אוכלוסייה יהודית בממלכת פולין, אחרי ורשה. ב- 1864 מנתה הקהילה היהודית בלובלין 12,922 איש, אשר היוו 60% מכלל תושבי לובלין.
ב- 1862 נכנס חוק חדש לתוקף, לפיו קיבלו היהודים זכויות שוות לכל יתר האזרחים. מאז הורשו היהודים להתיישב באזור גבעת סטארומייסקי הנוצרית, Staromiejskie ,ורחוב קראקובסקי פרזדמיסצי, Krakowskie Przedmie?cie . האוכלוסייה היהודית הִבריחה לאט לאט תושבים נוצרים מהעיר העתיקה, ובאותו זמן הם התיישבו ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska ,ובהדרגה השתלטו על מרבית עסקי המסחר והאוּמנות.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 היהודים בלובלין החזיקו בתי ספר, עיתונים, עמותות חברתיות ומועדוני ספורט משלהם. ב- 1886 נבנה בית חולים יהודי ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska (שמשמש כיום כמרפאה גיניקולוגית). ב- 1908 נוסדה עמותה תרבותית יהודית- הצומיר, Hazomir , וב- 1910 הוקם ארגון להפצת השפה והתרבות היהודית-עברית 'חובבי שפות עבר' - ChowejSfos Ewer . התעוררות נוספת של חיי תרבות התרחשה ב- 1915, כאשר לובלין נכנסה לשלטון האימפריה האוסטרו- הונגרית והרשויות החדשות אימצו מדיניות חופשית כלפי היהודים. ב- 1915 כבר היו 15 בתי ספר יהודיים פרטיים, כולל 3 גימנסיות. העיתון היהודי הראשון יצא לאור - עיתון חודשי בשם My?l ?ydowska (מחשבה יהודית), אשר התפרסם בפולנית. בנוסף, נוסדו תיאטרון החובבים הראשון, וכן הספרייה הציבורית היהודית הראשונה של הקהילה הדתית. יהודים ישבו גם במועצת העיר.
בין שתי מלחמות העולם
תקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, לובלין הייתה מרכז חיים חברתי, תרבותי וחינוכי חשוב. בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם.
היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.
בלובלין חיו כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים. בעיר פעלו עשר אגודות למתן אשראי ללא ריבית וכן פעלו בה איגודי עובדים רבים שייצגו אלפי עובדים, בעלי מלאכה וסוחרים. היו בה אגודות צדקה מסורתיות רבות, ובהן בית יתומים וחברת הכנסת אורחים שהפעילה אכסניה. לסניף המקומי של טא"ז היו מרפאות רבות, 22 רופאים ובית חולים יהודי ובו 66 מיטות. טא"ז גם ארגן מחנות קיץ, וב-1939 הגיע מספר המשתתפים בהם ל-1,200.
בלובלין היו גם בתי דפוס יהודיים: שלושה עיתונים יומיים יהודיים יצאו לאור, ביניהם: "לובלינר טוגבלט", Lubliner Tugblat ,ביידיש, והשבועון של הבונד - "לובלינם שטיימה", Lublinem Sztyme .התיאטרון היהודי שכן בבניין של "קולנוע הפנתיאון". ידוענים כגון אידה קמינסקה, ג'ונאס טורקוב ודינה הלפרין הופיעו על הבמה הזו.
בתקופה הזו שבין המלחמות, נוסדו בלובלין תשע מפלגות פוליטיות יהודיות: "אגודת ישראל", "מפלגת העם", "בונד", "ציוניים כלליים", "מזרחי", "רוויזיוניסטים ציוניים", "פועלי ציון שמאל", "פועלי ציון ימין" ומפלגת העבודה - "התאחדות". רוב המפלגות היו מעורבות לא רק בפוליטיקה אלא גם בחיים חברתיים ותרבותיים. מעבר לכך, ארגוני ספורט יהודיים ואיגודי מסחר אחדים פעלו בתוך העיר. בשנת 1931, האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה 38,937 נפשות, שהיו 34.6% מכלל אוכלוסיית העיר.
במחצית השנייה של שנות ה- 30 התפתחה מגמה חדשה יותר בין בני הדור הצעיר של יהודי לובלין. החלה נטייה לחילוניות, ועמה גם התבוללות חברתית ולשונית בתרבות הפולנית. נטיות אלה נבלמו על ידי החרפת ההתנהגות האנטישמית בקרב החברה הפולנית דאז. האנטישמיות התבטאה בצורות שונות, למשל: חרם על מסחר יהודי שיזמה המפלגת הלאומית "סטרוניקטוו נארודובה", Stronnictwo Narodowe ,ב- 1936. ב- 1939, לפני פרוץ המלחמה, מנתה האוכלוסייה היהודית בלובלין 42,830 נפשות שהיו 31% מכלל האוכלוסייה שמנתה 122,019 איש. [1]
הכיבוש הגרמני.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.
חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר ואוקטובר 1939 הוקמו בתי המחסה הראשונים, נפתחו בתי תמחוי, וכן הוקמו מוסדות סיוע כספי ורפואי. טא"ז וצנטוס השתתפו בפעילויות של ועד הקהילה, והג'וינט ויס"ס בקרקוב הגישו מפעם לפעם סיוע כספי ליהודי העיר.
הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת).
ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.
בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה. יושב ראש ועד הקהילה, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker ), התמנה ליושב ראש היודנרט ועורך הדין מרק אלטן (Marek Alten ) – לסגנו. ביודנרט פעלו מחלקות וּועדות סעד שונות והגישו סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודים, לפליטים וליהודים תושבי המקום שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט הפעיל מחדש את בית היתומים, את בית הזקנים ואת בית החולים היהודי. מדי פעם בפעם הפנה היודנרט בקשות לגרמנים, אך הדבר היה כרוך בסיכון, שכן כמה מחבריו נעצרו והולקו בשל פניות כאלה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הציפו את לובלין אלפי פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. העיר שימשה תחנת מעבר למגורשים לפני פיזורם באתרים שונים במחוז לובלין.
פליטים יהודים הוסיפו לזרום ללובלין מכל רחבי פולין. אף שבשנת 1940 מתו בלובלין 1,224 יהודים, בינואר 1941 גדל מספר היהודים בעיר והגיע ל-43,200.
אלפים מיהודי לובלין עבדו בשלושה מחנות עבודה בתוך העיר (ובהם המחנה שברחוב ליפובה 7) ובעשרות מחנות עבודה באזורים אחרים, בין היתר בהרוביישוב (Hrubieszow ), בחלם (Chelm ), בטישובצה (Tyszowce ) ובבלז'ץ. רבים מהם מתו במחנות. בתחילת 1940 נכלאו במחנה שברחוב ליפובה אלפי שבויים יהודים, חיילים לשעבר בצבא פולין. מקומות מגוריהם של רוב השבויים השתייכו עתה לגנרלגוברנמן; שבויים אלו שוחררו ונשלחו לבתיהם זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, אך כאלף שבויים מאזורי מזרח פולין שסופחו לברית-המועצות נותרו במחנה. הגרמנים הפשיטו אותם ממדיהם והכפיפו אותם לסמכותו של היודנרט של לובלין. רוב אלה שהתנגדו לכך ועמדו על זכותם לקבל מעמד של שבויי מלחמה, הוצעדו צפונה. במהלך הצעדה נרצחו רובם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו.
ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. המחנה ברחוב ליפובה המשיך לפעול. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.
ילד מוכר סירים בגטו
רחוב בגטו
בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.
מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם.
למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.
האקציות וחיסול הגטו.
יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik ). במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.
בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B , שבו היו התנאים טובים יותר. ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא אישורים.
בלילה שבין 16 ל-17 במרס 1942 הודיעו קציני הס"ס הרמן הפלה (Hermann Hoefle ; סגנו של גלובוצ'ניק והמארגן הראשי של השילוחים במבצע ריינהרד) והרמן וורטהוף (Hermann Worthoff ); (האחראי על סילוק היהודים מלובלין) לראשי היודנרט כי החל ב-17 במרס ישולחו מדי יום ביומו 1,400 יהודים לעבודה במזרח. בו בלילה כיתרו אנשי ס"ס ואוקראינים את הגטו, ולמחרת החלו השילוחים. יעדם היה מחנה ההשמדה בלז'ץ, שיהודי לובלין היו הראשונים שנרצחו בו.
לא ידוע אם יהודי לובלין הבינו את מלוא משמעותם של השילוחים, שבאותה העת לא היה להם תקדים בהיקפם ובאופיים. בין שהגיעו אליהם שמועות על בלז'ץ ובין שלא הגיעו אליהם שמועות עליו, היו היהודים בלובלין עדים לאלימות שננקטה בעת הגירושים והכירו את התנאים הקשים במחנות העבודה. לפיכך הם ניסו לחמוק מן הגירושים ורבים חיפשו להם מקומות מסתור. הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, עברו מבית לבית ורצחו בו במקום את כל מי שמצאו. ב-31 במרס 1942, לאחר הפסקה של יומיים, חזרו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית חברי היודנרט, ובהם יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים עם בני משפחותיהם. באותו היום הם מינו בִּמְקום הנרצחים 12 חברי יודנרט חדשים בראשותו של ד"ר מרק אלטן. שלושה מחברי היודנרט החדשים נרצחו ב-7 באפריל 1942.
בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.
במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין והמחנה שברחוב ליפובה – חלק מ"מבצע ארנטפסט" (Erntefest ; "חג הקציר"), מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.
רבים מאסירי המחנה שברחוב ליפובה הצליחו להימלט ליערות והיו לגרעין של קבוצת פרטיזנים יהודית באזור. בין 19 ל-22 ביולי 1944, ימים אחדים לפני שחרור לובלין בידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא של מצודת לובלין 1,600 בני אדם ובהם יהודים רבים.[2]
אנדרטה בבית העלמין היהודי בלובלין 
[1] http://www.sztetl.org.pl/he/article/lublin/5 ,-/ שטעטל וירטואלי
[2] http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=512 יד ושם המכון הבינלאומי לחקר השואה
לובלין
התיעוד הראשון של נוכחות יהודים בלובלין מתייחס לעבר הרחוק, לתקופת שלטונו של המלך קאז'ימיארז' ווילקי, Kazimierz Wielki (קזימיר הגדול(. לפי עדויות היסטוריות לא מתועדות המלך הבטיח את זכויות היתר הראשונות לקהילת היהודים המקומיים ב- 1336. עם זאת, מידע בנוגע ליהודים מסויימים אושר במקורות היסטוריים מהמחצית השנייה של המאה ה- 15.
על בסיס חומרים שנשמרו, קשה להגדיר איפה בדיוק נוסדה בלובלין הקהילה היהודית, או איפה היו ממוקמים בית הקברות ובית הכנסת. ב- 1453 המלך קאז'ימיארז' יגייליונצ'יק, Kazimierz Jagiello?czyk ,הבטיח ליהודי לובלין זכויות יתר לסחר חופשי, שבדיעבד הביאו לגידול דינאמי באוכלוסייה היהודית בלובלין במאות ה- 16 וה- 17. העובדה הנזכרת במקורות היסטוריים, שרבי יעקב מטרידנט, Trident ,התיישב בלובלין ב- 1475 יכולה להעיד שבזמנו הייתה שם קהילה מאורגנת.
המאה ה16-18
התיישבות יהודית בלובלין מתועדת כהלכה במאה ה- 16. התפתחות אינטנסיבית של הקהילה המקומית נוצרה בעיקר בשל גורמים כלכליים. מיקומה הגיאוגרפי הנוח של העיר, על נתיבי סחר, דחף סוחרים יהודים רבים להביא את פעילותם הכלכלית לאזור. אולם פעילות הסחר הגוברת הביאה בשלב מוקדם לוויכוחים עם התושבים הנוצרים בעיר, וכתוצאה מכך המלך תיקן תקנה ב- 1518, המטילה הגבלות ואילוצים על הסחר היהודי בלובלין.
הקהילה היהודית בלובלין הפכה במהרה לאחת הקהילות הגדולות בפולין. זכויות יתר (כמו זו שניתנה ע"י המלך זיגמונט סטארי,Zygmunt Stary ,ב- 1523, אשר הפכה את הקהילה היהודית לשוות זכויות לקהילות אחרות בפולין, וזו מ- 1556 אשר אישרה את האוטונומיה השיפוטית והמנהלתית של הקהילה) וכמו תקנות נוספות בחוק, תרמו להתפתחות הסחר והאוּמנות היהודיים. ככל שהכלכלה פרחה, הגוף המנהל - הקהל (kahal ), התבסס כלכלית. הגוף המנהל בקהילה בלובלין, הקהל, מוקם במקום השלישי בממלכת פולין מבחינת משמעותו וביסוסו הכלכלי, אחרי הגופים המנהלים בקרקוב ובלבוב.
המאה ה- 16 הייתה תקופה של שגשוג והתפתחות מלאי חיוניות של הקהילה בלובלין, שמנתה כ- 840 איש בשנת 1550. ב- 1518 הוקמה בלובלין ישיבה [מדרשת תלמוד], שנודעה בכל רחבי אירופה.ב- 1547 הוקם בית דפוס יהודי. הוא היה אחד מהראשונים בשטח פולין אחרי בתי דפוס באולשניקה, Ole?nica ,וקרקוב. בית הדפוס שהוקם ב- 1578 ע"י קאלונימוס יופה, היה הנודע והמפורסם מכל בתי הדפוס. מאות יצירות עבריות מסורתיות ראו בו אור ברמת עריכה גבוהה מאוד.
ב- 1567 קיבלה הקהילה היתר מלכותי לבנות בית כנסת מלבנים. הוא הוקם במדרון הצפוני של גבעת הטירה ברחוב יטזנה,Jateczna ,ונודע כמהרש"ל-שול, Maharshal-szul - על שם הרקטור הראשון של הישיבה, ר' סלומון לוריא. מספר שנים לאחר מכן, נבנה בית כנסת קטן יותר בתוך הבניין ונקרא על שמו של ר' מאיר בן גדליה, שנודע גם כהמהר"ם. עם הזמן הורחב מתחם בית הכנסת שמסביבו, והפך למרכז החיים היהודיים. הוא כלל את משרדי הקהל =הגוף המנהלי, הישיבה, בית המדרש, המקווה ואטליזים כשרים. כנראה שלקראת סוף המאה ה- 15, וללא ספק עד המחצית הראשונה של המאה ה- 16, הוקם בית הקברות היהודי בלובלין.
בין השנים 1580 ו- 1764, התכנסה בלובלין 'מועצת ארבע המדינות' = ועד ארבע הארצות, אשר הוקמה ע"י המלך סטפן באטורי,Stefan Batory . היה זה גוף שלטוני יהודי עצמאי ברפובליקת פולין. עם זאת, הפכה המועצה במהרה למוסד אוטונומי ייחודי באירופה, אשר ניהל פעולות תרבותיות, דתיות-מסורתיות ושיפוטיות יהודיות.
תקופת הגידול המשמעותי בקהילה היהודית, אשר היוותה ב- 1602 חמישית מכלל אוכלוסיית העיר, פסקה באמצע המאה ה- 17. התוצאות הפוליטיות, כלכליות ודמוגרפיות של מלחמות המאה ה- 17, אשר ערערו את מעמדה של לובלין, השפיעו במיוחד על האוכלוסייה היהודית. האירוע הטראגי ביותר היה שריפת העיירה היהודית ב- 1655 ע"י הצבא המוסקבאי-קוזאקי, Muscovite-Cossac , ורציחתם של כ- 2,000 יהודים. יש מעריכים שמספרם מגיע ל- 2,700 כפי שמצטט מאיר באלבן, Majer Ba?aban . מתחם בית הכנסת ברחוב יטזנה סבל מנזק חמור, בדומה לרובם של בתי המגורים. ההרס הושלם ע"י הצבא השבדי ב- 1656. לאחר האירוע הזה, האוכלוסייה היהודית הנותרת החלה להתיישב בעיר העתיקה. בתקופה מאוחרת יותר הם גורשו מהעיר העתיקה בחזרה לפודזאמצה. המפגשים של 'מועצת ארבע המדינות' לא נערכו יותר בלובלין, וירידי סחר גדולים הועברו ללשזנה, ??czna . בנייתה מחדש של הקהילה הייתה קשה בתקופת ההתנגדות לרפורמציה, Counter-Reformation . הגבלות כלכליות בלתי פוסקות מצד הרשויות המקומיות איימו למנוע את התפתחות הסחר היהודי. ב- 1703 אישר מחדש המלך אוגוסט השני, בתמורה לנאמנות תושבי לובלין בזמן מלחמתו במלך השבדי קארל ה- 12, את זכויות היתר שהובטחו ליהודים קודם לכן. עם זאת, הקהילה בלובלין השתקמה רק במחצית השנייה של המאה ה- 18.
המאה ה19
בתחילת המאה ה- 19, היהודים היוו כמעט ממחצית אוכלוסיית העיר. לובלין עצמה הייתה - עד לאמצע המאה - המרכז השני בגודלו של אוכלוסייה יהודית בממלכת פולין, אחרי ורשה. ב- 1864 מנתה הקהילה היהודית בלובלין 12,922 איש, אשר היוו 60% מכלל תושבי לובלין.
ב- 1862 נכנס חוק חדש לתוקף, לפיו קיבלו היהודים זכויות שוות לכל יתר האזרחים. מאז הורשו היהודים להתיישב באזור גבעת סטארומייסקי הנוצרית, Staromiejskie ,ורחוב קראקובסקי פרזדמיסצי, Krakowskie Przedmie?cie . האוכלוסייה היהודית הִבריחה לאט לאט תושבים נוצרים מהעיר העתיקה, ובאותו זמן הם התיישבו ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska ,ובהדרגה השתלטו על מרבית עסקי המסחר והאוּמנות.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 היהודים בלובלין החזיקו בתי ספר, עיתונים, עמותות חברתיות ומועדוני ספורט משלהם. ב- 1886 נבנה בית חולים יהודי ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska (שמשמש כיום כמרפאה גיניקולוגית). ב- 1908 נוסדה עמותה תרבותית יהודית- הצומיר, Hazomir , וב- 1910 הוקם ארגון להפצת השפה והתרבות היהודית-עברית 'חובבי שפות עבר' -ChowejSfos Ewer . התעוררות נוספת של חיי תרבות התרחשה ב- 1915, כאשר לובלין נכנסה לשלטון האימפריה האוסטרו- הונגרית והרשויות החדשות אימצו מדיניות חופשית כלפי היהודים. ב- 1915 כבר היו 15 בתי ספר יהודיים פרטיים, כולל 3 גימנסיות. העיתון היהודי הראשון יצא לאור - עיתון חודשי בשם My?l ?ydowska (מחשבה יהודית), אשר התפרסם בפולנית. בנוסף, נוסדו תיאטרון החובבים הראשון, וכן הספרייה הציבורית היהודית הראשונה של הקהילה הדתית. יהודים ישבו גם במועצת העיר.
בין שתי מלחמות העולם
תקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, לובלין הייתה מרכז חיים חברתי, תרבותי וחינוכי חשוב. בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם.
היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.
בלובלין חיו כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים. בעיר פעלו עשר אגודות למתן אשראי ללא ריבית וכן פעלו בה איגודי עובדים רבים שייצגו אלפי עובדים, בעלי מלאכה וסוחרים. היו בה אגודות צדקה מסורתיות רבות, ובהן בית יתומים וחברת הכנסת אורחים שהפעילה אכסניה. לסניף המקומי של טא"ז היו מרפאות רבות, 22 רופאים ובית חולים יהודי ובו 66 מיטות. טא"ז גם ארגן מחנות קיץ, וב-1939 הגיע מספר המשתתפים בהם ל-1,200.
בלובלין היו גם בתי דפוס יהודיים: שלושה עיתונים יומיים יהודיים יצאו לאור, ביניהם: "לובלינר טוגבלט", Lubliner Tugblat,ביידיש, והשבועון של הבונד - "לובלינם שטיימה", Lublinem Sztyme .התיאטרון היהודי שכן בבניין של "קולנוע הפנתיאון". ידוענים כגון אידה קמינסקה, ג'ונאס טורקוב ודינה הלפרין הופיעו על הבמה הזו.
בתקופה הזו שבין המלחמות, נוסדו בלובלין תשע מפלגות פוליטיות יהודיות: "אגודת ישראל", "מפלגת העם", "בונד", "ציוניים כלליים", "מזרחי", "רוויזיוניסטים ציוניים", "פועלי ציון שמאל", "פועלי ציון ימין" ומפלגת העבודה - "התאחדות". רוב המפלגות היו מעורבות לא רק בפוליטיקה אלא גם בחיים חברתיים ותרבותיים. מעבר לכך, ארגוני ספורט יהודיים ואיגודי מסחר אחדים פעלו בתוך העיר. בשנת 1931, האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה 38,937 נפשות, שהיו 34.6% מכלל אוכלוסיית העיר.
במחצית השנייה של שנות ה- 30 התפתחה מגמה חדשה יותר בין בני הדור הצעיר של יהודי לובלין. החלה נטייה לחילוניות, ועמה גם התבוללות חברתית ולשונית בתרבות הפולנית. נטיות אלה נבלמו על ידי החרפת ההתנהגות האנטישמית בקרב החברה הפולנית דאז. האנטישמיות התבטאה בצורות שונות, למשל: חרם על מסחר יהודי שיזמה המפלגת הלאומית "סטרוניקטוו נארודובה",Stronnictwo Narodowe ,ב- 1936. ב- 1939, לפני פרוץ המלחמה, מנתה האוכלוסייה היהודית בלובלין 42,830 נפשות שהיו 31% מכלל האוכלוסייה שמנתה 122,019 איש. [1]
הכיבוש הגרמני.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.
חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר ואוקטובר 1939 הוקמו בתי המחסה הראשונים, נפתחו בתי תמחוי, וכן הוקמו מוסדות סיוע כספי ורפואי. טא"ז וצנטוס השתתפו בפעילויות של ועד הקהילה, והג'וינט ויס"ס בקרקוב הגישו מפעם לפעם סיוע כספי ליהודי העיר.
הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת).
ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.
בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה. יושב ראש ועד הקהילה, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker ), התמנה ליושב ראש היודנרט ועורך הדין מרק אלטן (Marek Alten ) – לסגנו. ביודנרט פעלו מחלקות וּועדות סעד שונות והגישו סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודים, לפליטים וליהודים תושבי המקום שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט הפעיל מחדש את בית היתומים, את בית הזקנים ואת בית החולים היהודי. מדי פעם בפעם הפנה היודנרט בקשות לגרמנים, אך הדבר היה כרוך בסיכון, שכן כמה מחבריו נעצרו והולקו בשל פניות כאלה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הציפו את לובלין אלפי פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. העיר שימשה תחנת מעבר למגורשים לפני פיזורם באתרים שונים במחוז לובלין.
פליטים יהודים הוסיפו לזרום ללובלין מכל רחבי פולין. אף שבשנת 1940 מתו בלובלין 1,224 יהודים, בינואר 1941 גדל מספר היהודים בעיר והגיע ל-43,200.
אלפים מיהודי לובלין עבדו בשלושה מחנות עבודה בתוך העיר (ובהם המחנה שברחוב ליפובה 7) ובעשרות מחנות עבודה באזורים אחרים, בין היתר בהרוביישוב (Hrubieszow ), בחלם (Chelm ), בטישובצה (Tyszowce ) ובבלז'ץ. רבים מהם מתו במחנות. בתחילת 1940 נכלאו במחנה שברחוב ליפובה אלפי שבויים יהודים, חיילים לשעבר בצבא פולין. מקומות מגוריהם של רוב השבויים השתייכו עתה לגנרלגוברנמן; שבויים אלו שוחררו ונשלחו לבתיהם זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, אך כאלף שבויים מאזורי מזרח פולין שסופחו לברית-המועצות נותרו במחנה. הגרמנים הפשיטו אותם ממדיהם והכפיפו אותם לסמכותו של היודנרט של לובלין. רוב אלה שהתנגדו לכך ועמדו על זכותם לקבל מעמד של שבויי מלחמה, הוצעדו צפונה. במהלך הצעדה נרצחו רובם.
הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו.
ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. המחנה ברחוב ליפובה המשיך לפעול. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.
ילד מוכר סירים בגטו
בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.
מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם.
למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.
רחוב בגטו
האקציות וחיסול הגטו.
יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik ). במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.
בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B , שבו היו התנאים טובים יותר. ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא אישורים.
בלילה שבין 16 ל-17 במרס 1942 הודיעו קציני הס"ס הרמן הפלה (Hermann Hoefle ; סגנו של גלובוצ'ניק והמארגן הראשי של השילוחים במבצע ריינהרד) והרמן וורטהוף (Hermann Worthoff ); (האחראי על סילוק היהודים מלובלין) לראשי היודנרט כי החל ב-17 במרס ישולחו מדי יום ביומו 1,400 יהודים לעבודה במזרח. בו בלילה כיתרו אנשי ס"ס ואוקראינים את הגטו, ולמחרת החלו השילוחים. יעדם היה מחנה ההשמדה בלז'ץ, שיהודי לובלין היו הראשונים שנרצחו בו. לא ידוע אם יהודי לובלין הבינו את מלוא משמעותם של השילוחים, שבאותה העת לא היה להם תקדים בהיקפם ובאופיים. בין שהגיעו אליהם שמועות על בלז'ץ ובין שלא הגיעו אליהם שמועות עליו, היו היהודים בלובלין עדים לאלימות שננקטה בעת הגירושים והכירו את התנאים הקשים במחנות העבודה. לפיכך הם ניסו לחמוק מן הגירושים ורבים חיפשו להם מקומות מסתור. הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, עברו מבית לבית ורצחו בו במקום את כל מי שמצאו. ב-31 במרס 1942, לאחר הפסקה של יומיים, חזרו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית חברי היודנרט, ובהם יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים עם בני משפחותיהם. באותו היום הם מינו בִּמְקום הנרצחים 12 חברי יודנרט חדשים בראשותו של ד"ר מרק אלטן. שלושה מחברי היודנרט החדשים נרצחו ב-7 באפריל 1942.
בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.
במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין והמחנה שברחוב ליפובה – חלק מ"מבצע ארנטפסט" (Erntefest ; "חג הקציר"), מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.
רבים מאסירי המחנה שברחוב ליפובה הצליחו להימלט ליערות והיו לגרעין של קבוצת פרטיזנים יהודית באזור. בין 19 ל-22 ביולי 1944, ימים אחדים לפני שחרור לובלין בידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא של מצודת לובלין 1,600 בני אדם ובהם יהודים רבים.[2]
אנדרטה בבית העלמין היהודי בלובלין
[1] http://www.sztetl.org.pl/he/article/lublin/5 ,-/ שטעטל וירטואלי
[2] http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=512 יד ושם המכון הבינלאומי לחקר השואה
תנועת "הבריחה"
תנועת "הבריחה" פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לנטוש את גיא ההריגה של אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור והחלו להתארגן לעזרה הדדית. הם היו יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו ב"קיבוצים" בהם נמצאו לפליטים קורת גג, שמיכה, זוג מכנסיים, אוכל – מעין משפחה וכתובת ראשונה.
חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים ניצלו את מעמדם ואת האמצעים שעמדו לרשותם לטובת אחיהם הניצולים. חלקם אף נשארו באירופה לאחר שיחרורם מ"הבריגדה" כדי להמשיך בפעילות. בהמשך נטל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה, שהוקם כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, את ניהול הבריחה. השליחים הארצישראליים של המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. בסיועם ובהנהגתם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.
בפולין שאחרי המלחמה שרר אי-שקט פוליטי והיהודים שנותרו בה או ששבו אליה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. בשנת 1946 ערכו פורעים פולנים בעיירה קיילצה, פוגרום בניצולים יהודיים. טבח זה הפך לנקודת מפנה. לא היה עוד כל צורך להאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את פולין. האנטישמיות הנמשכת והכמיהה לבית חם ובטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות להצטרף לארגונים הציוניים. החלה זרימה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שבשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.
ארגון "הבריחה" טיפל בלוגיסטיקה הכרוכה בתנועה זו: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, חציית מעברי גבול בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג, ארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בדרכם לארץ ישראל שהו חלק מהניצולים במחנות עקורים בשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. במחנות אלה ניהלה "הבריחה" פעילות ענפה של תמיכה ושיקום בעזרת הסיוע שהעניקו ארגונים של יהודי ארצות הברית, בייחוד הג'וינט, שתרומתו לא תסולא בפז. בין העולים היו אלפי ילדים יהודים יתומים שנאספו, נפדו או חולצו על ידי ארגון "הבריחה" ממנזרים, ממשפחות נוצריות, ממערות וממחבואים ברחבי אירופה. ילדים אלה היו זקוקים לטיפול, לדאגה, לחינוך ולאהבה שנשללו מהם בשנות המלחמה. אנשי היישוב בארץ ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה, ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, תרמו רבות ל"בריחה". הם סיפקו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים, עזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועית לצורך שיקומם. עם תום המלחמה, בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן נוסף באירופה ולהמשיך את תרומתם בשליחות הלאומית.
ככל שחלף הזמן התברר כי "הבריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית, ויחד עם תנועת "ההעפלה" מילאה תפקיד מדיני חשוב במאבקו של העם היהודי על עצמאותו. רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד יצרו בעייה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את מדיניות "הספר הלבן" הבריטי אשר הגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. לצורך פתרון הבעיה הוקמו "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) ו"ועדת אונסקו"פ" (1947). חברי הועדות ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והמליצו לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. פעילותם של תנועות "הבריחה" ו"ההעפלה" תרמה לקבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
תנועת "הבריחה" בדרכי יבשת אירופה ותנועת "ההעפלה" בנתיבי הים התיכון, שתיהן תחת הגג של המוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור, הם שני החלקים המרכיבים את סיפור עליית שארית הפליטה לישראל ומהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של גבורה, אומץ, יוזמה ותחבולות שהתאפיין בהקרבה ובאהבת העם והמולדת, פרק שהתרחש בין שני אירועים דרמטיים של ההיסטורה, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל.
מחנה עקורים – ברי איטליה
רקע
כללי:
יהודים מכל
רחבי אירפה ובמיוחד ממזרחה, החלו להתארגן בכוחות עצמם מיד עם תום הקרבות של מלחמת העולם
השנייה באירופה. תוך זמן קצר החלו חיילי הבריגדה הישראלים ובראשם מרדכי סורקיס להתארגן
ולסייע ליהודים ששרדו את המלחמה. 7000 חיילים יהודים של הבריגדה ועוד 30000 מתנדבים
מהארץ ומהעולם, סייעו להתארגנות היהודים במחנות עקורים ובחציית הגבולות בין ארצות אירופה
לכיוון ערי חוף שונות. עיקר תנועת הבריחה היתה לכיוון איטליה. תחנות מעבר הוקמו בקרבת
גבול איטליה כמו זו שבעיר גראץ באוסטריה וטרביזיו
(הגדולה שבהן) באיטליה. במחנה זה התקבלו פליטים בכל שעות היממה. בדרך כלל שהו במחנה
48 שעות, קיבלו טיפול רפואי, בגדים, מזון ושהו למנוחה. אחר כך הועברו במשאיות וברכבות
לתחנות מעבר שונות ולהכשרות כשלאורך כל דרכם הארוכה באיטליה דאגו לצרכיהם.
בין השנים 1951-1945 שהו על אדמת
איטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהם עלו לישראל.
עיר
הנמל העתיקה בדרום איטליה – בארי
בעיר הנמל
העתיקה בארי שבדרום איטליה היו שני מחנות עקורים וכן 4 הכשרות ששכנו ב-4 וילות בעיר.
חשוב לזכור
כי בספטמבר 1943 פלשו כוחות הצבא הבריטי לאיטליה.
ב-8 בספטמבר חתמה הממשלה האיטלקית על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. כתוצאה מכך פלשה
גרמניה למרכזה וצפונה של איטליה, שם ישבו מרבית יהודי איטליה, והחל גרוש יהודי איטליה
למחנות ההשמדה. כ-8,000 מתוך 30,000 יהודי איטליה גורשו, רובם לאושוויץ. מרבית המגורשים
לא שרדו.
שני מחנות
העקורים באו לתת מענה לפליטים רבים מארצות ומוצא שונות שחיפשו מקלט והצלה מהכובש הגרמני
באזור הכיבוש הבריטי בדרום איטליה: מתנגדי המשטר הפשיסטי באיטליה, יהודי איטליה, צוענים
ועצירים ממחנות הריכוז השונים בדרום אטליה כמו אלו שבמנפרדוניה, בבארי ובאיי טרמיטי.
מחנות
העקורים בבארי:
1.
מחנה עקורים Torre Tresca שנפתח באוקטובר 1943 ששימש כמחנה צבאי ומחנה ריכוז בצפון העיר בארי, לאחר כיבוש
דרום איטליה על ידי הבריטים.
2.
מחנה Bari Palese מצפון לבארי שנפתח אף הוא בסוף 1943
החל משנת 1945 רוב השוכנים במחנה
העקורים בברי היו יהודים ובמחנה בפלזה שהו יהודים בלבד. כל היהודים חצו את גבול איטליה
במעבר ברנר משוויץ כחלק מהתארגנות הבריחה שנעשה על ידי התארגנות הניצולים עצמם ובשיתוף
הבריגדה היהודית, הג'וינט ושליחים מישראל.
בסוף 1946
היו כ-55,600 יהודים באיטליה מהם 26,000 פליטים. באוגוסט 1947 שהו במחנה העקורים Torre Tresca בבארי
788 יהודים ועוד כ-300 פליטים לא יהודים. המחנה נסגר בשנת 1949. במחנה בפלזה שהו 2014 יהודים. באוקטובר 1947 היתה החלטה לפנות את
כל היהודים מפלזה למחנות אחרים באיטליה ולא לגמרי ברור מתי אכן פונה המחנה.
מחנות העקורים
בבארי נתמכו על ידי UNRRA ,
(ששרותיהם עברו ביולי 1947 ל-International Refugees Organization =. I.R.O, ), ארגוני סיוע אמריקאים- הג'וינט והיא"ס (על
פי דוח משנת 1946 ההוצאה החודשית על כל פליט היתה 5781 לירות איטלקיות מ-UNRRA ועוד
699 לירות מארגון הג'וינט) וארגונים נוספים –
תנועות נוער חלוציות עסקו בשיקום הפליטים ובהכוונתם לא"י; קבוצה של פרטיזנים
ולוחמי מחתרת; אנשי הבריגדה מא"י.- עזרו בארגון חיי היהודים, בהקמת רשת חינוך,
מפעלי תרבות, תנועות נוער.; שליחי היישוב- אנשי קיבוצים ואנשי חינוך שסייעו להתארגנות;
ארגונים יהודיים באיטליה ועוד.
על מחנה
העקורים בבארי Torre Tresca פיקד Major G. Goode ולצידו Miss Jane
Pholips, Welfar officer אשר עשו כל שיכולם לסייע לעקורים בחייהם במחנה
יחד עם מנהיגות נבחרת של הפליטים היהודים.
על מחנה
פלזה פקד Captain
Davidge שהיה איש צבא קשוח ולא מתאים לפקד על מחנה עקורים
שבו יהודים שעברו את מאורעות השואה. גם המנהיגות המקומית היהודית היתה מפולגת פוליטית.
ההכשרות
מידע כללי
ההכשרות
בתוך המחנות ובווילות זכו לסיוע רב מהארגונים השונים. בשנת 1946 עלה מספרן באיטליה
מ-44 ל-79 בהם לקחו חלק כ-7000 עקורים מעל גיל 18,מתוכם 65% גברים. בהכשרות נערכו הדרכות
חקלאיות, שיעורים בהשכלה כללית, לימוד עברית, לימוד אנגלית, חינוך לבריאות, לימוד היסטוריה
יהודית וציונית, לימוד גיאוגרפיה של ארץ ישראל. מקרן סרטים נייד עבר בין ההכשרות להצגת
סרטים להנאת העקורים. כל זוג טרי קיבלת מתנה. הילדים זכו לכל צרכיהם בכדי להתפתח בצורה
הטובה ביותר – מזון, ביגוד מתאים, כיתות גן ובית ספר וטיפול ומעקב רפואי. בהכשרות היה
שירות רפואי אך גם נעשה פיקוח על נקיון וגיינה, מניעת בנייה רעועה ועוד.
כללי: בדרום
איטליה היו 41 הכשרות ובהם 3770 עקורים
במחנות העקורים
בבארי היו התארגנויות של הכשרות.
במחנה העקורים
בברי התארגנו
הכשרות אלו: נגב של דרור בורוכוב, החורשים בגליל של יהודה הצעיר, שבעת הצנחנים של הנוער
הציוני, אביב וחביבה רייך של השומר הצעיר, חנה סנש של פח"ח, והשבים של תורה ועבודה
הפועל המזרחי.
במחנה פלזה התארגנו ההכשרות הבאות: מורדי הגיטאות של דרור
בורוכוב; טירת צבי, למקום, מגשימים ומוהילובר של תורה ועבודה והפועל המזרחי.
4 הכשרות
ששכנו ב-4 וילות בעיר:
בבארי שכנו
3 הכשרות ברחוב ויאה סלרנו (Via Salerno שהיום
נקרא Via Amandula ) והכשרה אחת ברחוב המלך דוד (Via Re David) :
1.
דרור במעלה רחוב ויאה סלרנו 159 של דרור בורוכוב ובו 77
איש ואשה שהגיעו לבארי בשנת 1945 והעפילו בשנת 1946.
2.
אבא ברדיצ'ב בויאה סלרנו 207 של תנועת הנוער הציוני ועקיבא
ובו 75 איש ואישה ושני תינוקות. רוב חברי הקבוצה העפילו בשנת 1946, נתפסו והועברו לקבפריסין.
כמה מחברי הקבוצה – מנהיג הקבוצה אברהם מרמלשטיין ומשפחתו ועוד כמש חברים התאחדו עם
קבוצת אבא ברדיצ'ב בברביו ליד אגם גרדה בצפון איטליה. הקבוצה עלתה לישראל באוניה קדימה
אשר יצאה את פלסטרינה ליד ונציה ב-5.11.47 והגיע לחיפה לאחר שנתפסו בלב ים ב-16.11.47 עם 794 מעפילים – ביניהם למעלה מ-100
תינוקות וילדים מתחת לגיל 3 ונשלחו לקפריסין ללא מאבק בגלל ריבוי הילדים.
3.
הכשרת אליעזר גלר ששכנה ברחוב ויאה סלרנו 213 ובו 96 איש
ואישה של ארגון גורדוניה. הקבוצה העפילה ב-1945
4.
נחלת בנימין ברחוב ויאה רה דוד ובו 82 איש ואישה של פועלי
אגודת ישראל שהגיעו לברי בשנת 1945 והעפילו בשנת 1947
הנצחת קהילה – קהילת רומא / גיא קרמרמן
קהילת יהודי רומא הקהילה היהודית העתיקה באירופה. נוכחות יהודית ראשונה ברומא הייתה עוד במאה השנייה לפנה"ס, כאשר נציגים יהודים של הממלכה החשמונאית יצרו קשרים דיפלומטיים עם האימפריה הרומית. בתקופה שלפני חורבן בית שני החלה להיווצר קהילה יהודית קטנה של סוחרים יהודים ממצרים, אשר התיישבו בעיר. בתקופה שלאחר דיכוי מרד בר כוכבא הגיעו יהודים רבים אל העיר, חלק ניכר כשבויי מלחמה או עבדים של הצבא הרומי.
לאחר חורבן האימפריה הרומית חיו היהודים תחת שלטונה של הכנסייה הנוצרית. למרות שלא היו עובדי אלילים סבלו היהודים מהשפלות והתנכלויות תחת שלטון האפיפיורים, ומעמדם האזרחי היה נחות יחסית. יהודי רומא עסקו במקצועות רבים ומגוונים: חלקם היו אמנם סוחרים, אך היו ביניהם גם אומנים, מורים, בעלי מלאכה ואפילו מגדי עתידות.
בימי הביניים כמעט ולא היו יהודים ברומא. הסיבות לכך היו הקרבה הגיאוגרפית לאפיפיורות והזדמנויות מסחריות רבות בדרום איטליה על הים התיכון. בתקופת שגשוג ערי המדינה היגרו יהודים רבים מאזור יוון, ספרד צרפת והבלקן לפירנצה, ונציה ופדובה.
מסוף המאה ה-15, בעקבות גירוש יהודי ספרד על ידי מלכות קסטיליה וארגון, החל לרדת מעמדם של היהודים. בנוסף לדרישה לשים תלאי מזהה על בגדיהם, הוחלט בערי איטליה, לרבות רומא, להפריד את היהודים משאר האוכלוסייה. לצורך כך הוקצו ליהודים שכונות נפרדות שהוטל עליהן סגר בלילה. שכונות אלו נקראו "גטו" ובהן ניהלו היהודים את ענייניהם באופן עצמאי. בתוך הגטאות פעלו בתי כנסת, בתי ספר ושאר מוסדות תרבות.
רדיפות היהודים ברחבי איטליה המשיכו עד הגעת נפוליאון לאיטליה בסוף המאה ה-18. בתקופה זו החל תהליך של יציאת יהודי רומא מן החומות. היהודים תמכו באביב העמים, והשתתפו בתהליך איחודה של איטליה. ב-1848 בוטלו ההגבלות והמיסים שבהם חויבו היהודים ורבים מן היהודים הפכו איטלקים "בני דת משה". ב-1870 הפכו היהודים ברומא לאזרחים שווי זכויות. ב-1904 נחנך בעיר בית כנסת חדש מחוץ לכותלי הגטו וב-1907 התמנה ארנסטו נתן, בן לקהילה היהודית בעיר לראשות העירייה.
ב-1938 השלטון הפשיסטי, בראשות בניטו מוסוליני חוקק חוקי גזע אשר שללו מן היהודים את זכויותיהם האזרחיות והוציאו אותם מן המסגרות הציבוריות בעיר. מבחינת היהודים בעיר היה מדובר בטרגדיה שלא חזו שתתרחש שוב מאז תקופת האינקוויזיציה. בשנת 1943 נכנסה המשטרה הגרמנית לעיר ועצרה יותר מ-2000 גברים נשים וילדים יהודים. משפחות רבות בעיר ניצלו מן המשטרה הגרמנית הודות לתושבי העיר. משפחות רומיות רבות סיכנו נפשן והסתירו משפחות של יהודים מפני הגרמנים. בסופו של דבר נשלחו 1,007 מיהודי רומא אל מחנה ההשמדה בירקנאו לתאי הגזים. לאחר המלחמה חזרו מן התופת 14 יהודים.
לאחר המלחמה התעורר ויכוח בין פואה, ראש הקהילה היהודית ברומא לבין ישראל אנטון צולה, רבה הראשי של רומא בזמן המלחמה. פואה טען כי צולה נתן לגרמנים את הרשימות המכילות את כתובות היהודים בעיר. בסך הכול נרצחו יותר מ-2000 מיהודי רומא בתקופת השואה על ידי הגרמנים.
כיום מונה הקהילה היהודית ברומא כ-15,000 איש ומהווה מחצית מן הקהילה היהודית באיטליה. ברומא מצויים המוסדות המרכזיים של הקהילה היהודית במדינה בהם בתי הכנסת המרכזיים, בניין הקהילה היהודית והסמינר להכשרת רבנים. בעיר פועלים 10 בתי כנסת, בחלקם יש תפילת שחרית בכל בוקר. עיקר הקהילה מורכב מיהודים שהיגרו מלוב.
למרות שמרבית המדענים, האמנים והפוליטיקאים מבין יהודי איטליה הם ילידי טוריני, גם בקרב יהודי רומא היו מעט אנשים משפיעים. חלק מאנשים אלה הם ילידי רומא וחלק חיו ברומא חלק מחייהם הבוגרים במסגרת תפקידיהם. אחד מבני הקהילה המשפיעים ביותר היה אלסנדרו פורטיס. פורטיס (1842-1909) היה ראש ממשלת איטליה היהודי הראשון. הוא החל את דרכו המקצועית כעורך דין והחזיק בדעות פוליטיות שמאליות. בשנת 1905 התמנה פורטיס לראש ממשלת המדינה. במסגרת שירותו הוא הלאים את רשת הרכבות של איטליה ודאג לנפגעי רעידת האדמה הקשה שפקדה את סיציליה.
דמות בולטת נוספת בקהילה היהודית ברומא היא אליו טואף. טואף, יליד 1915 היה רבה הראשי של רומא בין השנים 1951-2002. הוא היה אישיות חשובה ומשפיעה מאוד בקהילה היהודית בעיר. הוא למיד שמר על יחסים מאוד טובים עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור. בשנת 1986 הגיע האפיפיור יוחנן פאולוס השני לתפילה בבית הכנסת היהודי בגטו של רומא. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שדמות קתולית כה בכירה נכנסת לגטו יהודי.
הרחבת לעבודה מאת יהל תירוש
הנצחת קהילה – יהדות רומא / יהל תירוש
קהילת יהדות רומא היא הקהילה היהודית העתיקה באירופה.
תחילת הגעת היהודים לרומא הייתה במאה השנייה לפנה"ס, כשנציגים יהודים
מהממלכה החשמונאית קשרו קשרים עם האימפריה הרומית.
בתקופה שלפני חורבן בית שני החלה להיווצר התקהלות יהודית קטנה של סוחרים
יהודים ממצרים, שהתיישבו בעיר.
לאחר חורבן האימפריה הרומית חיו היהודים תחת השלטון של הכנסייה הנוצרית. למרות שלא היו עובדי אלילים סבלו היהודים מהשפלות והתנכלויות תחת שלטון האפיפיור, ומעמדם היה נחות .
הוקצו ליהודים שכונות נפרדות שהוטל עליהן סגר בלילה. שכונות אלו נקראו "גטו" ובהן ניהלו היהודים את ענייניהם באופן עצמאי. בתוך הגטאות פעלו בתי כנסת, בתי ספר ושאר מוסדות תרבות.
רדיפות היהודים ברחבי איטליה המשיכו עד הגעת נפוליאון לאיטליה. בתקופה זו החל תהליך של יציאת יהודי רומא מן החומות. ב-1848 בוטלו ההגבלות והמיסים שבהם חויבו היהודים ב-1870 הפכו היהודים ברומא לאזרחים שווי זכויות.
ב-1938 השלטון הפשיסטי, בראשות בניטו מוסוליני חוקק חוקי גזע אשר שללו מן היהודים את זכויותיהם האזרחיות והוציאו אותם מן המסגרות הציבוריות בעיר. מבחינת היהודים בעיר היה מדובר בטרגדיה שלא חזו שתתרחש שוב מאז תקופת האינקוויזיציה. בשנת 1943 נכנסה המשטרה הגרמנית לעיר ועצרה יותר מ-2000 גברים נשים וילדים יהודים. משפחות רבות בעיר ניצלו מן המשטרה הגרמנית הודות לתושבי העיר.
משפחות רומיות רבות סיכנו נפשן והסתירו משפחות של יהודים מפני הגרמנים. בסופו של דבר נשלחו 1,007 מיהודי רומא אל מחנה ההשמדה בירקנאו לתאי הגזים. לאחר המלחמה חזרו מן התופת 14 יהודים.
לאחר המלחמה התעורר ויכוח בין פואה, ראש הקהילה היהודית ברומא לבין ישראל אנטון צולה. פואה טען כי צולה נתן לגרמנים את הרשימות המכילות את כתובות היהודים בעיר. בסך הכול נרצחו יותר מ-2000 מיהודי רומא בתקופת השואה על ידי הגרמנים.
כיום מונה הקהילה היהודית ברומא כ-15,000 איש ומהווה מחצית מן הקהילה היהודית באיטליה. ברומא מצויים המוסדות המרכזיים של הקהילה היהודית במדינה בהם בתי הכנסת המרכזיים, בניין הקהילה היהודית והסמינר להכשרת רבנים. בעיר פועלים 10 בתי כנסת, בחלקם יש תפילת שחרית בכל בוקר. עיקר הקהילה מורכב מיהודים שהיגרו מלוב.
בשנת 1905 התמנה פורטיס לראש ממשלת המדינה. במסגרת שירותו הוא הלאים את רשת הרכבות של איטליה ודאג לנפגעי רעידת האדמה הקשה שפקדה את סיציליה.
דמות בולטת נוספת בקהילה היהודית ברומא היא אליהו טואף. טואף, יליד 1915 היה רב הראשי של רומא בין השנים 1951-2002. הוא היה אישיות חשובה מאוד בקהילה היהודית בעיר. הוא תמיד שמר על יחסים מאוד טובים עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור.
אליהו טואף. הסמכות הרבנית העליונה באיטליה מאז תום מלחמת העולם השנייה.
