נולד ב-16.10.1925, בצ'נסטוחובה שבפולין למשפחה בת 7 ילדים. הוא חי במשפחה אמידה וחרדית מאוד. (קראו לסבא ראובן משום שנולד לאחר 3 בנות והוריו אמרו "ראו יש לנו בן")
אביו, חיים יחזקאל מונוביץ', היה חסיד של האדמו"ר מטריסק – "זורקה רבי". לאביו של סבא הייתה (יחד עם בני משפחה נוספים) תחנת קמח.
לסבי הייתה סבתא מיוחדת – סבתא ריבה. היא הייתה מיילדת הרבה נשים (יהודיות ונוצריות) בלי לקחת כסף. בנוסף לכך, את הכסף שקיבלה מילדיה לצורכי מחייה, הייתה לוקחת מדי שבוע, ומבשלת לפתן פירות, לוקחת נרות שבת, ניגשת לבית החולים, ומחלקת לכל החולות לפתן ונרות שבת. דמותה של סבתא ריבה הייתה מאוד חשובה בעיני סבא, ובעיני משפחתו.
סבא למד ב"חדר" ברמה 1 ואחר כך ב"חדר" ברמה 2 ובהמשך, בשל הצטיינותו בלימודיו - סבא למד בישיבה בסוסנוביץ' (SOSNOWIEC ) (במרחק של כ- 80 ק"מ מהעיר צ'נסטוחובה) בכיתה של תלמידים מצטיינים.
בחצר בתיו של סבא היה בית כנסת ה"שטיבל", ואביו של סבי היה הגבאי של בית כנסת זה. הוא היה איש מכובד ע"י היהודים והגויים גם כן. הם ראו בו אדם ישר, וכאשר היו סכסוכים הם היו באים אליו, והוא השלים ביניהם. הוא עשה זאת מתוך הבנה שהוא יכול לעזור לבני אדם, ולא הסכים לקחת על כך כסף.
לאחר שנת 1933 כבר היה מסוכן לסבי ללכת לבד ברחובות, מכיוון שאם הוא הלך לבד ברחובות, היה חשש שהוא יקבל מכות מילדים גויים.
כשסבי היה בן 11, בתקופה בה היה סכסוך בין ליטא לפולין, כאשר הוא הלך עם אביו לביתו, מס' גויים שיכורים העיפו את הכובע של אביו מראשו, והחלו לבעוט בכובע מאחד לשני. אביו של סבי נשאר ללא כובע. זו הייתה הפעם הראשונה שסבא ראה את אביו חסר אונים (למחרת אנשים אלו התנצלו בפניו מכיוון שהוא היה איש מכובד).
באפריל 1941 בנו גטו בצ'נסטוחובה, ברחוב הראשי ע"ש מריה הקדושה – "הגטו הגדול", והעבירו את סבא ואת משפחתו לדירה בתוך הגטו. בשנת 1942 אביו של סבי (חיים – יחזקאל) נפטר מדלקת ריאות, אחיו הצעיר של סבי (דוד) נפטר מהתעללויות פיזיות בגופו, דודו של סבי נפטר, וגם סבתו.
אחיו ובן דודו של סבי היו בני 6, והיה לו חשוב מאוד ללמדם קרוא וכתוב (הוא לימד אותם עד לתחילת האקציה בגטו ב- 22/9/1942), מכיוון שלא היו חדרים בגטו, וסבי הבין שאם הוא לא ילמדם, הם לעולם לא ילמדו – אין על מי לסמוך. וכך, מדי יום, סבי הקדיש את זמנו ללמדם קרוא וכתוב. תוך כדי לימוד, הם שאלו אותו שאלות קשות כגון: מה קורה? איפה ה'? למה סבתא נפטרה? למה סבא נפטר? למה הרביצו לאח? מדוע מתנהגים כך כלפי היהודים? סבא ענה להם שזהו רצונו של ה', ולא ניתן לעשות דבר נגד רצון זה, וצריך לקבל זאת באהבה.
סבי לימד אותם את פרשת עקדת יצחק. הוא האמין וסיפר להם שה' ניסה את אברם, שהביא בפניו בנו יחידו – יצחק לעקדה, כך הוא גם מנסה את היהודים בשואה ומי שלא יעמוד במבחן לא יהיה ראוי בפני ה'. הילדים קיבלו דעה זו מכיוון שראו את סבא מאמין בדעה זו, ומשוכנע בעצמו. סבא האמין שיש לו זכות להיות בתקופה הזאת, הוא סובל כדי שנגיע לגאולה, ונהיה ראויים לגאולה.
אחותו הגדולה של סבי – רייזל'ה התחתנה ונכנסה להריון, והמשפחה שמחה שיש המשכיות גם בגטו, במלחמה.
ביום כיפור, לאחר מות אביו של סבי, הוא בירך על הילדים (הוא היה הבן הבכור במשפחה), עשה כפרות ואמר "כל נדרי", לאחר מספר ימים הוא כבר לא ראה את משפחתו לעולם.
ביום הראשון של חיסול הגטו, הגיעו שוטרים יהודים לביתו של סבי בגטו, והוציאו את משפחתו משם. לסבי הייתה תעודת עבודה המאושרת ע"י העירייה הנוצרית, אך לשאר משפחתו לא הייתה תעודה, ולכן, הפרידו אותו ממשפחתו, ומאז הוא לא ראה אותם יותר. את סבי דחפו ימינה, ואת שאר משפחתו דחפו שמאלה. לאחר שעשו לסבא מספר בדיקות, החליטו שהוא יעבוד בבית חרושת למטלורגיה, בית חרושת ליציקת מתכת. רק אח"כ סבא הבין שהאנשים שהלכו שמאלה הובאו ישר לקרונות ומשם נסעו למחנה השמדה טרבלינקה. המשטרה אמרה להם שהם הולכים למקום שבו יתחילו חיים חדשים, כי צ'נסטוחובה, בהיותה עיר קדושה, צריכה להיות "יודן ריין", בלי יהודים, והם יפגשו אותם אחרי שכל העניינים האלה יסתדרו.
הדבר הראשון שסבי עשה היה להתפלל שחרית. היו לו תפילין קטנים, הוא נכנס לאחד הכוכים, שם את התפילין, והתפלל. סביבו הוא ראה מבט של בוז מאנשים יהודים. כאילו הם אמרו לסבא: "למי אתה מתפלל? עבור מה אתה מתפלל?"
אנשים רבים נדחסו לתוך החצר של בית החרושת, וסבי שמע את ראשי הגסטאפו מתווכחים על מספר האנשים שכל אחד מהם צריך, ומיד גירשו אותו משם. כולם היו צריכים לשבת ולא לקום. ומי שקם, שילם בחייו. מאוחר יותר, קברו את כל האנשים שנרצחו באותו יום בקבר אחים משותף ברחוב קוויה 24 (הרחוב בו סבי גר בגטו). זה היה קבר האחים הראשון בצ'נסטוחובה.
בערב באותו יום שבו הביאו את סבא לבית החרושת, הביאו קבוצה נוספת, ובתוכה היה גיסו של סבי. הם שמחו מאוד להיפגש.
לקראת הערב אמרו שכולם מתייצבים. חיפשו בנאים, מסגרים וכו'. סבי נראה טוב, ולמרות שהוא של היה בנאי ולא מסגר, קיבלו אותו לעבודה, ואת גיסו של סבא שהיה בנאי. כך הם אספו קבוצה של 400-500 אנשים, והובילו אותם לבית החרושת "האסאג". לפני המלחמה "האסאג" היה בית חרושת לטקסטיל, אך הוא הוחרם, והחליטו להקים שם מפעל לתחמושת וגנראטורים.
שם, התעללו ביהודים והרעיבו אותם בצורה אכזרית ביותר, ולכן, סבי החליט לברוח לבד, בלי לספר לאף אחד (אפילו לא לגיסו). סבי שמע שיש גטו קטן בצ'נסטוחובה בו היהודים חיים טוב יותר, והוא החליט לברוח לשם. המחנה היה מוקף בשני גדרות תיל, באמצע היו קונצרטיות, וגדר תיל נוספת. פעם אחת נשאר סבי בלילה במקום העבודה, והוא לא נכנס בחזרה לאולם. הוא הלך עם נעליים מעץ, מכיוון שהנעליים שלו היו כבר הרוסות, ולכן, הוא עטף חלק מהנעליים לסמרטוט, כדי שלא יעשה רעש. סבא עבר גדר אחת, הצליח לעבור את הקונצרטינה, ורצה לטפס על הגדר השנייה, אך אז הבחינו בו והתחילו לירות לידו. לא הייתה לו ברירה והוא חזר. הוא חשב כל הזמן רק על הבריחה מהגטו. האנשים החלו לברוח מהמפעל, בעיקר לגטו הקטן. אז סבי שמע שהולכים להוציא הוראה, האנשים עמדו בשורות קבועות, והחליטו שאם משיהו מהשורה בורח, יהרגו אותו, ואת כל שאר השורה בה הוא עמד. בשורה של סבי עמדו גיסו ושני חבריו, והוא החליט לברוח לפני שיוציאו הוראה זו לפועל.
בכל שבועיים היו מביאים את הקבוצה של סבא לגטו הקטן, לבניין של המקווה. סבי הכיר את בניין זה מכיוון שלפני המלחמה, כחסיד, הוא היה בא בכל יום שישי למקווה. היו מביאים אותם למקווה תחת משמר, הם היו נכנסים לשם מכניסים את הבגדים לדיסאינפקציה, ונטבלים במקווה. סבי החליט שפעם אחת, תוך כדי הרחצה במקווה, הוא יברח. שבוע לאחר מכן, לאחר שהוא נטבל במקווה, הוא לקח את בגדיו, ובמקום לצאת החוצה, הוא רץ לקומה הראשונה, ונכנס לאחד החדרים. בחדר היה דרגשי עץ, וסבי השתחל תחתם. סבי שמע שכולם יצאו החוצה, והמשטרה של בית החרושת התחילה לספור את כולם, אך למרות ששמו לב שאדם אחד נעלם הם היו עסוקים בפעילות להחזיר את השאר וסבי ניצל. בינתיים סבי שכב וחשב מה עושים הלאה. תוך כדי כך, סבי שמע קבוצות נוספות שבאות, וביניהן היו גם קבוצות של נשים. סבי שמע צעדים של בחורה רצה. סבי הסתכל עליה וראה שבעיניה היה מבט של פחד מוות. סבי הבין שהיא בורחת, וקרא לה להתחבא יחד איתו. היא נדהמה, ובאה להתחבא יחד אתו. היא החלה לרעוד, וסבי אמר לה: "אל תרעדי, אנחנו פה", והוא כיסה אותה במעילו. היא בכתה וסבי ניסה להרגיע. הוא אמר לה שכאשר תראה קבוצה של נשים נכנסת למחנה, היא תצטרף אליהן, ואם תהיה קבוצת גברים, אז הוא יצטרף לקבוצה. אך היא אמרה: "לא, אני מבקשת ממך, אל תעזוב אותי, אני מתחננת בפניך". כאשר סבי ראה שהיא מנסה לישון, הוא החליט לספר לה על סיפור מהתנ"ך. היא הכירה את סיפור דוד וגולית, ולכן, סבא סיפר לה את הסיפור הזה. מאוחר יותר הם שמעו שקבוצה של נשים נכנסת למחנה. האישה הזו נתנה לסבא נשיקה, והצטרפה לקבוצה. מאז, סבי לעולם לא ראה אותה יותר.
אח"כ סבי הצטרף לקבוצה של גברים שעובדת בבתים. בעבודה סבי קיבל חום וסחרחורת, וחברו לקח אותו לבית החולים.
בבית החולים הרופא אמר לסבא שיש לו אנגינה, וצריך לאשפזו. במשך האשפוז, סבי קיבל גם דלקת פרקים, והוא לא יכול היה ללכת או לקום על הרגליים. אסור היה להשאיר אדם בבית החולים יותר משבועיים.
כשהגרמנים הגיעו לביקור בבית החולים, הרופא הראשי אמר להם שלסבי יש אנגינה, ותוך שלושה ימים הוא יצא. (גם בתקופה זו, סבי האמין ב-ה', ולראשו הייתה כיפה לבנה. הרופא הרשה לסבי ללכת עם כיפה לבנה, אך, כאשר הגרמנים הגיעו הוא היה צריך להחביא אותה, וכדי שסבא לא ילך ללא כיסוי ראש, הוא הכניס את ראשו לכרית. – הוא היה חדור אמונה גם במצביו הקשים ביותר!) סבי היה בבית החולים עד שהרופא אמר שהוא כבר לא יכול להחזיק אותו יותר. לילה אחד כאשר סבי לא הצליח להירדם בבית החולים, הוא ראה שהאחות העייפה סורגת גרבי ניילון עם מחט מיוחדת. סבי הכיר סריגה זו, כי ראה את אמו וסבתו מתקנות כך גרביים. לכן, הוא ביקש לעזור לה, והוא תיקן את גרבי הניילון בצורה יוצאת מן הכלל, והאחות נתנה לו גרב נוספת, ולאחר מכן, כשאשת הרופא הראשי ראתה זאת, היא ביקשה ממנו שיתקן גרביים גם בשבילה. וכך, בכל פעם שהרופא רצה להוציא את סבא מבית החולים, אשתו הביאה לסבי עוד גרב לתקן עד תחילת מרץ 1943.
ב- 20/3/43 הוציאו את סבי מבית החולים, והוא עבר לגור בחדר בתוך המחנה.
ב- 24/3/43, ביום ההולדת של היטלר, דגנהארט, הפושע הנאצי, החליט להוציא פקודה לחסל את כל האינטליגנציה היהודית בגטו הקטן. הוא הודיע שיש חילופי שבויים בין חיילים גרמנים לבין יהודים שנוסעים לפלשתינה, והוא החליט שהם ראויים לזה, והם יהיו מוחלפים. כל הרופאים, נשותיהם וילדיהם התארגנו להחלפה, אך, הובילו אותם לבית הקברות, ושם הרגו את כולם. הרופא הראשי, ואשתו אשר נתנה לסבי את הגרביים, נשאר בנס בחיים (הרגו את כל הרופאים, חוץ משלושה שהשאירו בחיים).
הרופא הזה, דר' שפרלינג, האמין שהוא ניצל בזכות הטיפול שטיפל בסבי ומאז, הוא לקח את סבי תחת חסותו. דר' שפרלינג נתן לסבא עבודה ומגורים בבית החולים, ומאז, סבא היה עוזר לרופאים בבית החולים. סבי עבר תקופה ארוכה עם דר' שפרלינג בבית החולים, ועבודה זו הצילה אותו במלחמה.
