נולדה ב- 4.9.1914, היתה בת 25 כשפרצה המלחמה.
לפני המלחמה החיים היו רגועים בקהילה היהודית בעיר צ'רנוביץ (קיום שייכת לאוקראינה) . היא עבדה כתופרת והייתה נשואה טרייה.
בתקופת המלחמה המשיכו לגור בעיר צ'רנוביץ תחילה ובשנת 1942 הועברו לגטו ברשד. שם נאלצו לעבוד עבודת כפיים קשה ולחיות בתנאים לא אנושיים. אוכל בקושי היה להם. היות והיא הייתה תופרת מומחית הורשה לה מדי פעם לצאת למספר שעות מהגטו כדי לתפור עבור הגויים ושם הייתה "גונבת" אוכל מפחי זבל. הם התקיימו בעיקר ממעט לחם, קליפות תפוחי אדמה ועשבים. לאה סיפרה שפעם שילמו לה תמורת עבודת תפירה בפרוסת לחם וכשחזרה לגטו וראתה ילד בוכה מרעב ויתרה על פרוסת הלחם ונתנה לילד. מרב שהייתה רעבה ורזה לא ראו בטן כאשר נכנסה להריון - בהריון הראשון ילדה בן. הילד מת מספר שבועות אחרי שנולד בגלל מחלות ורעב כי בקושי היה ללאה חלב להניק אותו. בפעם השנייה נולדה בת (סבתא שלי ז"ל). בשביל ללדת אותה בעלה של לאה, הסבא-רבא שלי יצחק ז"ל, חפר בור באדמה כדי שלא ישמעו אותה צורחת בלידה. את הילדה הם החביאו עד סוף המלחמה כדי שהנאצים לא יהרגו אותה. בקושי היה ללאה חלב להניק אותה אז הם היו לוקחים קוביות סוכר (שקיבלו במקום תשלום על עבודה), ממיסים אותם ושמים בתחבושת גאזה ואז היו נותנים לתינוקת לינוק מזה. כאשר הנאצים התחילו לאבד את כוחם הם הצליחו לברוח לביתה של גויה שלאה הייתה תופרת בשבילה והיא הסכימה להחביא אותם במקלט שלה עד שהנאצים יצאו מהאזור. כאשר המלחמה נגמרה הם חזרו לצ'רנוביץ בה הם חיו עד שעלו לישראל.
ללאה היו לה 2 אחיות – שניהם היו איתה בגטו ושרדו. היה לה גם אח והוא יחד עם ההורים שלה ואבא של בעלה מתו מטיפוס. לאה הופרדה מדודים ועוד קרובים וההורים של בעלה מיד עם העברתם לגטו בערך ב- 1941. מכל המשפחה שרדו לאה, בעלה והבת שלהם. אמא של בעלה, האחיות שלה והבעלים שלהן.
לאה עלתה לארץ ב- 1972. כאשר עלו הם נאלצו לוותר על כל רכושם. הם הועברו תחילה להונגריה, משם לווינה באוסטריה ומשם לישראל. הועברו למעון עולים ואז התיישבו ביפו.
לאה נפטרה בשנת 1998 – השאירה בעל, בת, שתי נכדים ונין (אני).
לאה עבדה מדי פעם כתופרת מהבית. סבלה מזיכרונות קשים ובתקופת יום השואה הייתה סובלת מאוד עד כדי מצב שהייתה מסתגרת בחדר ובוכה ימים שלמים. במלחמת המפרץ כל כך נבהלה מהמלחמה שהיא תפרה לתוך הבטנה של המעיל כסף.
ללאה נותרו רק מעט תמונות .
