תאריך הלידה – 05.04.1928
גיל בתקופת המלחמה – בפרוץ המלחמה הייתי בן 11.
החיים לפני המלחמה – ילדותי הייתה מאושרת. גדלתי בפולין, בעיר בנדין, ברחוב מלכובסקי 33. הסביבה בה חיינו הייתה יהודית מובהקת. גרנו בדירה בת 3 חדרים עם שירותים. בבית שמרנו מסורת יהודית באופן חלקי. היינו מאוד פעילים בקהילה. הפעילות הייתה ציונית וסוציאליסטית.
למדתי בבית הספר יבנה מזרחי בפולין שם למדנו עברית וחשבון בנוסף ללימודי הדת.
כמו כן, בילדותי משפחתי נהגה לצאת לנופש ולביקורי משפחה.
חיים בתקופת המלחמה – בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939, מאחר וגרנו על יד הגבול הגרמני שלחו אותי הוריי עם סבי וסבתי לנסוע הרחק מהגבול. לאחר מכן התברר לנו שהגרמנים הולכים לכבוש את כל פולין אז חזרנו חזרה אל הוריי.
בעת המלחמה הגרמנים זרקו אותנו ממקום למקום ועברנו דירה בין חמש לשמונה פעמים. בתחילת 1943 החלו הגרמנים לכלוא את היהודים בגטאות. אנחנו היינו שם עד אוגוסט 1943 וכשהגרמנים הרסו את הגטאות ושלחו את היהודים למחנות עבודה או לאושויץ אנחנו הסתתרנו שבוע בבונקר שהכנו מראש.
לאחר מכן, יצאנו והגרמנים שלחו אותנו למחנה עבודה בעיר בנדין. שם עסקנו בחיסול המטלטלים מהגטו והעברתם לגרמניה.
בדצמבר 1943 החלטנו, אני אבי ואמי לברוח. מבנדין נסענו מחופשים לנוצרים לעיר גבול ליד סלובקיה, ששם המבריחים הבריחו אותנו בהרים בלילה בגובה 1300 מטר בשלג שהגיע עד מותנינו. לבסוף הגענו לסלובקיה בבוקר וחנינו במאהל זמני, אולם, לא שהינו זמן רב בעיירה זו והתחלנו לנוע לעבר הונגריה. אז ברחנו ברכבת לכיוון הגבול ההונגרי. מצאנו כמה מקומות מסתור בכפרים באזור הגבול עם הונגריה עד שעלינו על הרכבת לבודפשט.
חודשיים לאחר שהגענו לבודפשט פלשו הגרמנים להונגריה והחלטנו לברוח לרומניה. תוך זמן קצר יצרנו קשר עם מבריחים הונגריים שהסכימו להעביר אותנו לרומניה. שוב אנחנו מנסים לעבור את הגבול בלילה, יש שלג, קפוא ומפחיד. בפעם הראשונה לא הצלחנו לעבור את הגבול, ולמחרת ניסינו בשנית והצלחנו. הגענו לעיירה ארד, בה חיו יהודים אשר אירחו אותנו מספר ימים והחלטנו להמשיך לבוקרשט. הגענו לבוקרשט בדרך מסובכת. חלק ממסילת הרכבת הייתה הרוסה ע"י הפצצה אמריקאית אז הלכנו את הקטע הנותר ברגל. תוך כדי הליכה נקלענו לתופת שמלמעלה מפציצים אמריקאים ולידנו תותחים אנטי אוויריים יורים עליהם, ומסביב מתפוצצות הפצצות ומיכלי הנפט שנפגעו מההפצצה.
את התופת עברנו בשלום, והגענו לבוקרשט. ביול 1944 משפחתי ואני קיבלנו ויזה לארץ ישראל, ומהנמל הרומני "קוסטנסה" הפלגנו לאיסטנבול. בעת ההפלגה עברה צוללת גרמנית שתפסה אותנו לביקורת באמצע הדרך בים השחור ורק הסבר של קברניט האונייה, שהוא מוביל פחם מנע מהגרמנים להטביע את האונייה.
באיסטנבול הובאנו ליידי החיילים הבריטים שלקחו אותנו לרכבת מסע, וכך נסיעה לאורך תורכיה, סוריה ולבנון הגענו ב – 17.07.1944 למחנה עתלית.
בני המשפחה שניצלו – ממשפחתי הקרובה מצד אבי שרדו שני דודים שלי – פלה ליור ואריה ליור.
המשפחה היום – היום אני נשוי לחנה ליאור ויש לי שלושה ילדים – שמואל ליאור, יעל רגב ורן ליאור. כמו כן, יש לי ארבעה נכדים – עידן רגב, עומרי רגב, נועם ליאור ונדב ליאור.
עיסוק היום – פנסיונר.
מה שזכור לי מבני המשפחה – אני זוכר בעיקר שבשבתות התקיימו ארוחות משותפות, הדלקנו נרות וביקרנו קרובי משפחה. בנוסף, בני המשפחה נהגו לדבר על ארץ ישראל בכל הזדמנות.
