נולדה ב- 3.5.1937, היתה בת 5 -8 בזמן המלחמה. חנה העבירה את המלחמה בטרנציסלר, במחנה תריפורף ברוסיה. מכל בני המשפחה שרדו רק חנה, טוני, יששכר ואברהם. חנה לא זוכרת את כולם רק את רבקה אחותה שהגיעה אליהם בלי רגליים והיא אושפזה בבי"ח ברומנייה ושם היא נפטרה.
חנה עלתה לארץ באוניה "טרנסילבניה" ב-1950 . הם עלו עם חייל שהן טיפלו בו כאחיות וכך הצליחו להיכנס.
כיום יש לחנה משפחה שהיא אוהבת בכל ליבה, בעל, 2 ילדים ו-5 נכדים.
הסיפור המלא שחנה מספרת:
אז ככה, אנחנו היינו במחנה בתרי פורף והייתי יחד עם 2 אחיות ואח אחד וכולם יותר גדולים ממני, וכדי שיהיה לנו אוכל היה מן שוק ובתוך השוק היו תעלות, ובתעלות היו זורקים האנשים את הלב של התפוח, ואנחנו היינו אוכלים את הגרעינים. אח שלי הלך לעבוד אצל האיכרים תמורת קצת אוכל בשבילנו ולא בתמורת כסף. היינו ישנים הרבה מאוד אנשים בחדר אחד, את זה אני זוכרת היטב את הצפיפות הרבה. הייתה שם מיטה אחת והיינו ישנים בה הרבה אנשים.
יום אחד לקח אותי אח שלי לעבודה ואז גויה שאחי היה מוציא את תפוחי האדמה מהבית שלה שיחררה את הכלבים שלה והם התנפלו עליי נבחו עליי ונשכו אותי עד שהיא הגיעה. היא עשתה זאת בכוונה כי היא שנאה יהודים כמו כל הגויים.
אני הייתי הולכת לשוק אבל אני לא יודעת עם הייתי הולכת עם עוד מישהו מהמשפחה אני רק זוכרת שהיו שם המון ילדים רעבים ולא היה לנו אוכל. ההורים שלי לא היו, לקחו אותם למחנה עבודה. אז היינו תלויים רק באחי.
אני זוכרת שיום אחד בתוך החדר הזה הכניסו את אחותי הגדולה, מלכה. צעקתי לה, "מולקלה מולקלה" ביידיש ואמרו לי אל תסתכלי. לקחו אותי הצידה ואז היא מתה. אני ראיתי אותה אבל לא ידעתי שהיא מתה לא ידעתי איפה קוברים אותה ויותר לא ראיתי אותה ונשארנו רק 2 אחיות ואחד.
אני זוכרת לילה אחד שאח שלי בא והגויים רדפו אחריו, אז הכנסנו אותו מתחת לשמיכה והחבאנו אותו ובלילה הוא ברח יחד עם אישתו ומאז לא ראיתי אותו יותר.
היינו שם כמה שנים עד שנגמרה המלחמה וכשנגמרה המלחמה הילדים שלא היו להם הורים לקחו אותם לגרמנייה ואנחנו היינו בתוכם.
ברומניה לא היה לנו איפה להיות ואצל מי כי לא היו לנו הורים, והיה לנו 2 אחים שלא חזרנו יחד. אני חזרתי יחד עם אחותי ושם הלכנו לבית יתומים הייתי אז בת 8 וחצי ובמוסד הפרידו בני לבין אחותי כי היא כבר הייתה גדולה ויכלה ללכת לעבוד. אני נשארתי שם וכמובן שלא היה טוב. הרביצו לנו מכות ובוא נגיד החדר לא היה נקי היינו צריכים לצחצח את הפרקט ואם היה פס אחד של לכלוך לא היו מביאים לנו אוכל. אח"כ היה יותר טוב הגיעו אנשים מישראל בשם "הג'וינט" שבאו לעזור לילדים יהודים ואמרו שמי שאין לו הורים הם ישלחו לרוסייה. אבל אז היו כמה מנהלות יהודיות שאימצו אותי ולכן נשלחתי למוסד ושם היינו עד שפירקו את המוסד שהיה בית של מלך אך כשנכנסו הגויים לשלטון לא היו מלכים היה משטר קומוניסטי.
היו ילדים שקבלו ביקורים מהמשפחות שלהם, אך אותי ואת אחותי אף אחד לא ביקר כי לא היה לנו אף אחד. כאשר האחים שלי חזרו חזרה מרוסיה הם הלכו חזרה לבית שלנו. היה לנו בית אבל הגויים הרסו אותו ואז לפי מה שאחי סיפר לי הם לקחו אותו מהגרמנים ושני האחים שלי התחתנו שם. אבל אני ואחותי נשארנו שם כי אף אחד לא רצה אותנו. אז המשכנו לגור במוסד הזה עד שיצא חוק בישראל שחיילים יכולים להוציא ילדים שבאו מטרנסניסטריה ואז האח שקראו לו קרול שהיה בארץ נודע לו הדבר והוא שמע שאני ואחותי ברשימה הזאת אז הוא שילם לחייל והוא שלח ניירות שנקראו סרטיפיקאט ועלינו דרך לא דרך על איזה אונייה. אני זוכרת את זה טוב שהיה פשוט נורא באונייה. היינו בחורף והאונייה הטלטלה והקאתי כל הזמן אבל בסוף הגעתי לאח שלי ולא היו לו ילדים ונשארתי אצלו כמה שנים עד שהתגייסתי לצבא. אחותי לא רצתה להישאר. לא היה את התנאים הכי טובים סבלתי די הרבה ורק כשהלכתי לצבא אז קצת נפתחו לי העיניים והיה לי קצת יותר טוב. הכרתי חברה שגרה בתל אביב שקראו לה סילביקה ואימא שלה (לא זוכרת את שמה) מאוד ריחמה עליי כי לילה אחד ישנתי ברחוב ואז היא אמרה מהיום זה הבית שלך. היינו ישנים במיטה 4 בנות "ראש וזנב". ואח"כ נשארתי בתל אביב עבדתי בכל מני מקומות עד שהשתחררתי מהצבא ומצאתי דירה עם אישה מבוגרת שהרשתה לי לגור בתמורה לניקיון הבית. גרתי שם עד שהתבגרתי ואז התחתנתי.
חיים קלים לא היו לי ולכן אני כל כך אוהבת אתכם (ילדים ונכדים) אני חושבת שכל האושר שלי זה עכשיו אתם הנכדים שלי.
כמה שאני מתבגרת יותר זה יותר קשה, ושהייתי צעירה אז לא חשבתי על זה אבל בן אדם מתבגר וחושב רגע היה לי גם הורים, איפה הם? איפה הם קבורים? אני לא יכולה ללכת לקבר שלהם וזה מאוד מעציב. ולכן כל האושר שלי זה אתם הנכדים שלי!!
