נולדה ב- 2.3.1935, היתה בת 4 כשפרצה
המלחמה.
לפני המלחמה היא חייה בבלגיה, עם כל
המשפחה, מצב כלכלי עמיד. מקצוע האב (זכריה) היה עשיית ארנקי עור. לימוד בגן ילדים
יהודי שהיה שייך לקהילה, חיים רגילים של משפחת מהגרים יהודית שמנסה להסתדר בבלגיה.
מחודש מאי 1940 עם פלישת הגרמנים לבלגיה
המשפחה ברחה לצרפת עם עוד משפחות ורב הקהילה ומשפחתו על מנת למצוא מקלט בטוח. הם
הגיעו למקום ששמו Mourville
Haute
שליד העיר Toulouse שם שהו עד ספטמבר 1940 עד שבאה משטרת צרפת
ולקחה אותם למחנות הסגר ורב הקהילה ברח עם משפחתו לקנדה.
בתחילה מוקמו במחנה Les Milles ולאחר זמן מה הועברו ל- Le Camp D'aglle ולאחר שרפה גדולה שהתרחשה במחנה זה הועברו בחורף 1941 למחנה Rivesaltes שהיה הקשה מכולם. כל המחנות הללו היו בדרום צרפת, אזור שנחשב אז,
עדיין, ל"אזור חופשי". ב- Rivesaltes
המצב היה גרוע מבחינה סניטרית והיגיינית וממחסור באוכל. המשפחה חלתה במחלות עור
וקיבה קשות. ההורים, זכריה ואסתר, חלו ב"טיפוס", הבטן הייתה נפוחה מרעב,
קור ורוחות עזות במיוחד באזור הזה הפכו את חורף 1941 לקשה במיוחד. מאותו זמן
המשפחה הפסיקה לחיות כיחידה משפחתית מאוחדת מכיוון שהאב והאח הבכור היו במחנה של
גברים והאם והבנות במחנה של נשים.
במאי 1941, לפי מסמכים שבראשותן, הוצאו
חנה, רבקה ומלכה מהמחנה על- ידי הארגון O.S.E
שהתחיל את פעילות הצלת הילדים ממחנות ההסגר, ונשלחו למקום שנקרא Solarium De Palauas Des Flots, שם טופלו מבחינה רפואית וקיבלו מזון. לאחר
זמן מה נשלחו על- ידי הגברת סבינה זלנטין לכפר Saint Jean De Verdas שליד העיר Montpellie
שם קיבלו טיפול מ- Melle
Emma Blanc
שבקשה להיקרא "marraine" (סנדקית) שהייתה גרה עם אמה הזקנה. בזמן
שהותן שם למדו קצת, עד חודש נובמבר 1942 כשפלשו הגרמנים לדרום צרפת הם נשלחו למוסד
יהודי מסורתי Le Couret ושם פגשו את אחותן הקטנה, מלכה, שנשארה איתן
לזמן קצר בלבד. האחות הצעירה מלכה נשארה עם אמה ושרה ב- Rivesaltes עד ספטמבר 1941 כאשר האחות הבכורה, שרה, ברחה יחד עם מלכה. שרה
הכניסה את מלכה למקום מחבוא. בינתיים, האב והאח הבכור מיכאל, שהצליח להבריח אותם
מהמחנה, הוביל אותם לכפר קטן Remoulins
שבאזור Gard שם שהו עד 26.8.1942, ביום זה על פי הלשנה
לשלטונות צרפת, פרצה המשטרה הצרפתית לביתם, עצרה אותם וגם את שרה שהחביאה את מלכה
האחות הקטנה. הם הוכנסו שוב למחנה ההסגר Rivesaltes
ומשם נשלחו במשלוח 33 ב- 15.9.1942 לעבר Drancy
שליד פריז, ולמחרת ב- 16.9.1942 הובלו ברכבת לאושוויץ. בהגיעם, האב והאם ניספו
בתאי הגזים כנראה בתאריך 18.9.1942 ולגבי האחות שרה, היא נחשבת עד היום לנעדרת
מפני שאין שום רישום עליה מעבר לכניסתה לאושוויץ. משערים שנשלחה לעבודות כפייה.
מספרי העובדים של אותו משלוח מספר 33 שהוטבעו עליהם היו 19980-20126.
מלכה, האחות הצעירה שנראתה במוסד היהודי
הדתי Le Couert, בנובמבר 1942 לזמן קצר בלבד נשלחה לבית
החולים בעקבות מחלתה ולאחר מכן לעוד מוסד אחר שאינה זוכרת את שמו. בפברואר 1943
הועברה מלכה לMaison
d'enfants de Sevres שליד פריז. בחור בשם Marcel Mandel (שהפך לאחר מכן לפנטומימאי מפורסם בשם Marcel Marceau), הוא זה שהוביל את מלכה למוסד בSevres . שם גם מצא מקום מקלט
והפך להיות מדריך חינוכי.
האח הבכור מיכאל, שבאוגוסט 1942 הגיע
לבית ההורים, הוזהר על ידי השכנה לא להיכנס לבית כי נעשתה פעולת הסגרה להורים על
ידי המשטרה הצרפתית. מיכאל ברח, ולאחר כמה ימי מחבוא הוא הצטרף לקבוצת צעירים EIF, הצופים היהודים הצרפתים, ועבר לאחד מכפרי ההכשרה הציונית Le Puzocq לא רחוק מהעיר Agen
שבדרום מערב צרפת. כשהתגבשה הקבוצה לכניסתה ל Maquis, המחתרת הצרפתית FFI,
גם מיכאל הצטרף אליהם בשמו המחתרתי Rene Bambin.
לאחר הרבה תלאות ופעולות הם הפכו, קבוצה
כ-100 צעירים יהודים, לצבא יהודי גאה, קראו להם : La Compagnie Marc Haguenau על שם מפקדם שנהרג באחת הפעילויות הליליות
הרבות שלהם. הם, בין השאר השתתפו בהפצצת רכבת גרמנית, ובשחרור הערים Castres et Mazamet באוגוסט 1944 ועוד מקומות.
חנה ורבקה, נשארו במוסד Le Couret, המוסד היהודי המסורתי, עד לקיץ 1943. כשהמצב נעשה גרוע והיו
רדיפות ושליחת מוסדות יהודים שלמים לאושוויץ, המוסד שלהן הפסיק לפעול. והן קבוצה
של כ-15 בנות שידעו צרפתית, קיבלו שמות של גויים והועברו למוסד גוי ל:Basses Fontaines שהיה
מוסד שנתמך על ידי: L'Entraide
d'Hiver du Marechal כן, של ה Marechal Petain, מקום שהיה מסוכן עבורן היהודיות, כי היו צריכות לזכור את כל
שמותיהן הגויים והיו צריכות, כל הזמן, להיזהר שלא להיכשל בדיבורן וכך הפכו ל: Yvonne Drapier, Raymonde Drapier וגם מלכה לRenee Drapier במוסד הנ"ל נשארו עד אמצע אוגוסט 1944.
מיכאל שכאמור היה ב Maquis ביקר אותם אחרי ה
D.Day ביוני 1944, ולאחר שגם מצא את אחותם הקטנה מלכה
ב Sevres ביקש
מהמנהלת Mme Yvonne
Haguenauer
שכונתה על ידם Goeland, שתסכים ותקבל גם אותם במוסדה, כדי שסוף
סוף, שלושת האחיות תהיינה ביחד. כך הגיעו ל Sevres באמצע אוגוסט 1944 וגם הספיקו לראות את שחרור פריז, שקדמו לו
קרבות אוויר נוראיים, וכשהיו הרבה זמן במקלט, בגלל ההפגזות הקשות.
בסוף אוגוסט 1944 שוחררה פריז וכל ילדי
המוסד שמחו וחגגו את השחרור, שהגיע סוף סוף. שלושת האחיות נשארו הפעם ביחד, במוסד Sevres ולראשונה גם התחילו ללמוד בצורה יותר מסודרת.
ביולי 1945 האח הבכור מיכאל, שבינתיים
השתחרר מהצבא, סידר עבורן סרטיפיקטים לארץ ישראל. המנהלת, לא הסכימה לשחרר אותן
באומרה שמספיק עברו הילדות האלה, למה לקחת אותן לארץ שיהיו בה סכנות רבות עבורן. מיכאל שמינה את עצמו
אפוטרופוס עליהן, הביא את המנהלת לבית המשפט, וזכה בו.
כך לאחר ששהו כמה שבועות במחנה מעבר
שליד העיר Marseille, עלו על האוניה Mataroua (אונית מלחמה עם חיילים אנגליים) שהיתה מאושרת רק לעולים עם אישור
והפליגו לארץ, כך למעטים מבין העולים היו סרטיפיקטים, מכיוון שהאוניה התמלאה בעיקר
בבלתי לגליים; כשהגיעו לארץ בראש השנה זה היה יום שבת ולכן
רק במוצאי החג, הובלו כולם בקרונות מסע לעבר המחנה עתלית ב8-9.9.1945. לאחר טיפול
ב D.T.T ובאכילת מזון נורמאלי ובניקיון בגדיהם,
נשארו במחנה עתלית בשבועיים. לאחר מכן מלכה האחות הצעירה ורבקה, נשלחו למוסד ילדים
של עליית הנוער. בתחילה ברעננה ואחר כך למוסד ילדים בפתח תקווה. חוה האחות היותר
גדולה נשלחה לכפר הנוער:כפר הרואה, ומיכאל אחיהן נשלח לקיבוץ. וכך הפכו לעולים
חדשים בפלסטינה ארץ ישראל.
מלכה נפרדה מהמשפחה כשהיא רק בת 6.
ההורים ניספו והאחות שרה (שאין עליה מידע).
כיום למלכה 3 ילדים ו-3 נכדים, היא
פנסיונרית וציירת.
