EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
סברנין טיטלמן פיליפסקי
1928
יוצר הדף: ניב ברכה קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

נולד ב-27.5.1928 כבנו של טיטלמן. היה בן 11 כשפרצה המלחמה.

סברין טיטלמן נולד בוורשה בשנת 1928, ובגיל 6 משפחו עברה להתגורר בעיר בנדין הנמצאת בחבל זגלמביה בדרום. משפחתו גרה במרכז העיר בנדין , בדירה גדולה בת 8 חדרים בבניין של 4 קומות. בבית זה הייתה אפילו מעלית. ביתו היה ממוקם לא רחוק מביה"ס היהודי שבו למד. שכונה זו הייתה סמוך לרחוב ראשי , ליד הבית היה מרכז חנויות ובית מרקחת. בשכונה גרו גם יהודים וגם נוצרים.

הוא למד בבי"ס יסודי שנקרא "גמנסיום" ע"ש פיסטנברג, בי"ס זה היה יהודי, והשתייך  לרשת של בתי ספר יהודיים בפולין ע"ש תרבות. בכיתה בה למד למדו גם בנים וגם בנות. היחסים בין הבנים לבנות היו תקינים, עם כמה מהם סברין שומר על קשר עד היום.

אביו החורג היה רופא, והוא עבד במעין קופת חולים בעיר סמוכה לבנדין שנקראה סוסנוביץ', את החולים קיבל גם בביתו.

סברין ספג את הקשר לארץ ישראל מהבית, בנוסף  למד בבי"ס יהודי שכמובן החדיר לתלמידיו את האהבה לארץ ישראל. בביתו לימדו אותו להניח תפילין. 

בהמשך, במאי 1939, נולד אחיו הקטן ישראל ( " "יורק").

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה , בספטמבר 1939, וכיבוש פולין ע"י הגרמנים, היה  נער בן 11. אביו גויס כקצין רפואה לצבא הפולני, והדבר אילץ את סברין, אימו, ואחיו הקטן לעזוב את בנדין ולחזור לעיר וורשה, שם קיוו שהיחס ליהודים יהיה טוב יותר. בשובם לעיר הם גרו אצל משפחת אביו בוורשה.

בעת הקמת גטו ורשה בנובמבר 1940 , נאלץ סברין לעבור אל הגטו עם בני משפחתו.  בינתיים אביו הגיע לוורשה והצטרף אליהם, והחל לעבוד כרופא בבי"ח בגטו.

החיים בגטו נעשו קשים מאוד, הצפיפות הקור והרעב , והמראות הקשים ברחובות, השאירו חותם קשה מאוד על סברין. למזלו דאגו הוריו לשמור כספים במחבוא לעת חירום, ובזמן המלחמה הם עשו שימוש בכספים אלו כדי לשרוד , להתקיים, ולרכוש מזון, כך שבאופן יחסי מצבם בגטו היה סביר.

במאי 1941 ציינה משפחתו של סברין את הבר מצווה שלו באירוע צנוע בבית רב בגטו.

מיוני 1942 ועד מרס 1943 הועסק סברין (למרות גילו הצעיר, 14-15) בעבודת כפייה בגטו במפעל לעץ שייצר מוצרי עץ (עבור קטרי רכבת) עבור הצבא הגרמני ברחוב נובוליפי. כבר אז היה סברין מבודד , בחלק מהזמן, מיתר בני משפחתו, ונאלץ להתמודד לבדו עם תלאות וסכנות חיים באומץ לב .

כך במהלך חיסול גטו ורשה ע"י הגרמנים, בחודשים יולי – ספטמבר 1942 , נתפס סברין פעמיים ונלקח לרחבת השילוחים (ממנה נשלחו יהודי הגטו ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה) והצליח לברוח משם חזרה לגטו. במקרה אחד נתפס בעת שנסע ברכבת החשמלית ברחובות הגטו ונלקח לרחבת השילוחים, בהפגינו אומץ לב הוא הסתייע בשוטר יהודי ששמר במקום, שיחד שוטר אוקראיני במטבעות זהב שהיו ברשותו, והשוטר אפשר לו לברוח מהמקום. במקרה שני נתפס סברין עם אחיו הקטן (אז בן 3) והצליח לברוח כשהוא מחביא את אחיו בשק תפוחי אדמה שנשא על גבו.

במהלך חיסול גטו ורשה, בספטמבר 1942 , נלקח אביו עם כל הצוות הרפואי של ביה"ח בגטו ועם כל החולים לרחבת השילוחים ושם הגרמנים רצחו אותו. באותו הזמן נרצחו גם מרבית בני משפחתו של סברין , בהם סבתו, דודו , דודתו , ובני דודיו של סברין (מרביתם נשלחו לטרבלינקה).   

במרס 1943 (חודש לפני מרד גטו ורשה), השוגה ההבנה כי לא ניתן יהיה לשרוד בגטו, וכי המוצא היחידי הינו הימלטות ממנו. לכן, ברח סברין בחשאי מהגטו לצד "הארי" של ורשה יחד עם בן דודו פליקס גולדפיין. הבריחה בוצעה ע"י מתן שוחד לשוטר הפולני באחד השערים בגטו. בנפרד ברחו מהגטו אימו ואחיו הקטן.

הודות לקשרי המשפחה עם פולנים בצד "הארי" ולכספים ששמרו במחבוא (ברח' מורנובסקה, שם גר דודו של סברין), התמזל מזלם של אימו ושל אחיו הקטן למצוא מקום מסתור, כל אחד מהם בנפרד, אצל משפחות פולניות, תמורת תשלום כספים בחשאי (שם שהו עד סוף המלחמה). רק אישה פולניה אחת, גב' גוטמן, ידעה היכן הם נמצאים (הם לא ידעו האחד על מקום הימצאו של האחר עד סוף המלחמה).  

גם לסברין היה מזל למצוא מקלט בבית משפחה פולנית, יחד עם בן דודו. מדובר במשפחה פולנית שטפלה בהם במסירות ותוך סיכון רב, תמורת תשלום כספי סביר, בהתחשב ביוקר המחיה הגבוה ובהוצאות המיוחדות שנבעו משהייתם שם.

בראש המשפחה עמד מורה בבי"ס תיכון, והיה לו חבר (אף הוא מורה בביה"ס), שהתעניין בסברין וביקש לעזור לו. לעיתים קרובות היה מבקר החבר את סברין ומפגין כלפיו יחס מלא אהדה. פעם אחת, בעת שהמצב הביטחוני החמיר ושלא היה רצוי שסברין יישאר בשכונה, שכן זו הייתה מלאה בגרמנים, לקח החבר את סברין אליו הביתה למספר ימים עד שהמתיחות פגה.       

בסיוע החבר נופק לסברין תיעוד פולני מזויף , כדי שיחשבו שסברין נוצרי-פולני, ובאמצעותו הוא יצר קשר ראשוני עם המחתרת הפולנית. סברין הצטרף רשמית למחתרת הפולנית AK באוקטובר 1943, בהיותו בן 15. הוא שימש כשליח והעביר נשק , תחמושת, וכן הודעות סודיות ממקום למקום, בהמשך הוא עבר אימונים צבאיים מטעם המחתרת ביערות ליד ורשה, שם למד את השימוש בנשק.

בהיותו יהודי עם תיעוד מזויף ולוחם במחתרת הפולנית , סברין היה בסכנה מתמדת, ונדרש לשמור בסוד על זהותו היהודית גם בפני חבריו למחתרת. יחסיו עמם היו קורקטיים, ולמזלו - הוא לא נשאל שאלות אישיות כחלק מהשמירה על כללי סודיות במחתרת. כמו-כן, לזכותו עמד מראהו הפולני ושליטתו השוטפת בשפה הפולנית בדיבור ובכתיבה.     

סברין השתתף ב"מרד ורשה הפולני" (1 אוגוסט – ספטמבר 1944), בו ניסתה המחתרת הפולנית לשחרר את ורשה מהכיבוש הנאצי. הוא השתתף במרד בתפקיד נושא נשק נ.ט. (נגד טנקים). באחד הקרבות סברין נפצע ברגלו ונאלץ לברוח דרך תעלות הביוב, שם שהה שעות ארוכות בתנאים תת אנושיים (חשיכה מוחלטת , לכלוך נוראי, וחשש מתמיד לחייו בשל זריקת רימונים ע"י הגרמנים לתוך תעלות הביוב).

זמן קצר לאחר מכן , ב-10 אוקטובר 1944 נשבה ע"י הגרמנים ונשלח על ידם עם פצועים פולנים נוספים למחנה-בית חולים לשבויים בגרמניה. שם סברין נאלץ להמשיך ולהסתיר את זהותו היהודית ולהציג את עצמו כלוחם במחתרת הפולנית, שכן כל גילוי של זהותו האמיתית היה עולה לו בחייו. שם גם חיפו עליו קצינים פולנים שהעריכו את מעשיו ואת אומץ ליבו. לאחר שהחלים מפציעתו הוא נדרש לבצע עבודה קשה, בכללה ניקוי תעלות ביוב ובתי שימוש בחורף הקשה של שנת 1944.

בסוף אפריל 1945, לאחר 7 חודשים בשבי הגרמני, ובהיותו בן 17 , שוחרר סברין ע"י הצבא הרוסי. לאחר זמן קצר, ונוכח המהומה שהייתה במקום, ברח סברין עם עוד מספר שבויים פולנים למחנה בריטי סמוך והצטרף לצבא בעלות הברית. משם הוא נשלח ע"י הבריטים לבלגיה, ושירת עד סוף 1945 בפלוגה של הצבא הפולני שהייתה כפופה לכוחות הבריטיים שם.

בבלגיה התיידד סברין עם שני חברים מבוגרים ממנו שלקחו אותו תחת חסותם ועזרו לו לקבל מזון, תרופות ובגדים. כעבור מספר חודשים, באופן מקרי, הודיעו לסברין כי אימו ואחיו  נשארו בחיים ואילו שאר בני משפחתו נספו בשואה. בשנת 1946 נסע סברין לפולין ונפגש עם אימו ואחיו בקטוביץ (שם הם התגוררו לאחר המלחמה) לאחר כ-3 שנים בהם לא התראו, פגישה נרגשת מאוד, והם נסעו לבלגיה.

אחיו הסתתר ביחד עם אימו במקום מסתור. על המקום ידעו רק שתי נשים, לאוקאדיה גוטמן ( (Leokadia Gutman , פולניה, שבעלה היה יהודי ועוזרת בית שלה, שתיהן בנות 30-40, ששימשו כנשות קשר שלהם, ועזרו להם לקבל ולהעביר כספים בין סברין ובן דודו. כך הסתתרו לאורך כל המלחמה.

במהלך חיסול גטו ורשה, בספטמבר 1942 , נלקח אביו של סברין עם כל הצוות הרפואי של ביה"ח בגטו ועם כל החולים לרחבת השילוחים ושם הגרמנים רצחו אותו. באותו הזמן נרצחו גם מרבית בני משפחתו של סבי , בהם סבתו, דודו , דודתו , ובני דודיו של סבי (מרביתם נשלחו לטרבלינקה).            

בשנת 1951 עלה סברין עם משפחתו ארצה, בהיותו ציוני , אמנם שמצבם הכלכלי היה טוב , והם יכלו להישאר ולגור בבלגיה בבטחה , עד היום.

משפחת סברין התגוררה בתל אביב , ברחוב נורדאו 88, כאשר סברין למד במהירות את השפה העברית, החל לעבוד לפרנסת המשפחה, טיפל באחיו הצעיר, והתאקלם היטב בישראל הצעירה.

בשנת 1957 סברין התחתן עם  צפורה ז"ל (תושבת חיפה), והם עברו להתגורר בחיפה , שם נולדו דורון , ואחיותיו - אורנה ורונית.

סברין עבד כמנהל יצוא במפעל לשימורים "זנלכל" במשך למעלה מ-30 שנה , וראה בעבודה זו שליחות ומימוש המעשה הציוני, בכך שתרם ליצוא של מדינת ישראל לחו"ל, ותמיד ראה את עצמו כשגריר המייצג את המדינה מול אנשי העסקים עמם היה בקשר בחו"ל (בעיקר בבריטניה , הולנד, וגרמניה).

הוא יצא לגמלאות לפני מספר שנים, הוא אוהב מאוד את חיפה ונשאר לגור בה עד היום , הגם שכיום הינו אדם מבוגר ומצבו הבריאותי רופף, ולאחרונה אושפז בבית חולים.    

הבית בו גדל היה יהודי מסורתי. אבל היה ספוג תרבות פולנית. בני משפחתו היו פטריוטים. דודו נהרג כלוחם בצבא הפולני. בביתו היו כל מיני תעודות יוקרה פולניות. היו לו הרבה חברים פולנים. אביו היה רופא והיו לו הרבה מטופלים פולנים שעזר להם. עובדות אלה עזרו להם מאד לעבור את תקופת המלחמה.

הוא בחרת לעלות לישראל יחד עם אימו ועם אחיו. ועבד עד צאתו לגמלאות.

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text