שמי ניקול דוד, נולדתי באנטוורפן בתאריך: 15/09/1936, בתם היחידה של חוה (מצנר) ומוניש שניידר ז"ל. ההורים שלי נולדו בפולין ועברו מפולין לבלגיה בשנת 1920. אחותו של אבי שהייתה דודתי עברה גם היא מפולין לאנטוורפן והייתי נוהגת לשחק עם בנותיה.
היו לנו חיי משפחה שקטים ורגועים. אימא הייתה דאגנית ומקפידה על כל פרט ופרט. כמו כן, הייתה אישה אלגנטית עם טעם משובח ולאבא הייתי קשורה במיוחד. כשרציתי דבר מה ידעתי לפנות ולבקש מאבא.
ב- 1940 היו חוקים שונים המגבילים את חופש התנועה של היהודים. אסרו על היהודים לנהל עסקים, להיות מטופלים על ידי רופאים שאינם יהודים, ללמוד בבי"ס שאינו יהודי. בתי קולנוע, תיאטראות או פארקים היו מחוץ לתחום של היהודים. הגזרות האנטישמיות נעשו קשים וקשים מיום ליום.
במאי 1942 יהודים חויבו לענוד את הטלאי הצהוב . אני זוכרת בבירור יום אחד שחזרתי מטיול וראיתי את אמי נסערת כיוון ששני חיילים גרמנים בדקו את המעילים של ההורים שלי כדי להבטיח שהטלאי נתפר בצורה נכונה.
בסוף אוגוסט 1942, ההורים שלי החליטו לרדת למחתרת. כיוון שההורים לא הצליחו למצוא מסתור לשלושתנו ההורים התחבאו בעליית גג מוגנת אצל משפחה בלגית ואותי שלחו לבית יתומים קתולי המנוהל על ידי נזירות. היה לי מאוד מאוד קשה כיוון שהופרדתי בפעם הראשונה מהורי והייתי ילדה קטנה. סבלתי מדלקת שקדים באופן קבוע, הייתי זקוקה לניתוח להסרת שקדים. בית היתומים לא יכול היה לתת מענה למצבי וכך חזרתי לחיות עם הורי בבית שבו חיו לפני שנכנסו למחבוא. כל כך שמחתי להיות שוב עם ההורים .
יום לפני הניתוח להסרת השקדים ב- 07 באוקטובר 1942, יצאתי לטיול עם אבא שלי ואילו אמא שלי הכינה ארוחת צהרים. היה זה יום יפה ועצרנו אבא ואני בבית קפה. כשחזרנו הביתה ראינו משאיות של גרמנים בחזית הבית. הייתי אז בת שש שנים ומאז לא ראיתי עוד את אימא לעולם.
מישהו מהמחתרת היהודית חיכה לנו ולקח אותנו לבית בטוח, השייך למשפחה איטלקית. בילינו את שארית היום שם בזמן שהגרמנים מחפשים אותנו. בערב, חברי המחתרת לקחו את אבי חזרה לעליית הגג בה הסתתר ואותי לקחו לאדון וגברת גסטון שמפניה, ההורים הקתולים של השכן שאימא שלי התיידדה עימם.
שלושה ימים לפני שאימי נלקחה בידי הגרמנים היא לקחה אותי לבקר את אדון וגברת גסטון שמפניה ושם אמרה לי לא לשכוח את מוצאי היהודי ולהתפלל את תפילת שמע ישראל מידי יום ביומו. למשפחת שמפניה היו עשרה ילדים . אני ישנתי בחדר עם אחת הבנות שגם לימדה אותי בבית עד שהפכה להיות נזירה. כשהיא החליטה לעזוב את הבית ולהיות נזירה דבר זה היה לי קשה מאוד כי שוב הרגשתי שנעזבתי ושאני בודדה.
לאחר שנה וחצי הופרדתי ממשפחת שמפניה ועברתי לחווה במקום אחר כדי להימלט מההפצצות . בכפר בו התאכסנתי , בחווה, יום אחד ראיתי מכונית של גרמנים מתקרבת לחווה. רצתי לחדרי והעמדתי פני חולה. השתעלתי בצורה מלאכותית אך לפתע הבנתי כי הגרמנים בכלל לא מעוניינים בי אלא בבניו של החקלאי, כדי לקחתם לעבוד כעזר עם הגרמנים.
הבנתי כי ההישארות שלי בכפר הזה מסוכנת ומשם עברתי לכפר אחר לא רחוק ממקום המסתור של אבא. באחד הימים שמו אותי בעגלה על ערימת קש, הייתי כבת 8 ומשם ראינו את העיירה מופצצת. ראיתי את כל מכתשי הפצצות, נשארתי שם כשלושה שבועות עד ששוחררנו על ידי האמריקאים ב- 6 בספטמבר 1944.
לאנטוורפן חזרנו אבא ואני אחרי השחרור במאי 1945.
מהמשפחה שרדנו אבא ואני שהיתי כאמור בת יחידה, מצד אימא אח ואחות (אימא הייתה אחת משבעה אחים ואחיות) ומצד אבא שלושה אחים ואחיות.
שנים לאחר תום המלחמה חזרתי לאותו בית קפה בו עצרתי עם אבא לשתות משהו בתאריך: 07 באוקטובר בו נלקחה אימא בידי הגרמנים. כשהסברתי לבעלי בית הקפה מי אני הם אמרו לי להמתין וקראו לבתו של הבעלים הקודמים של בית הקפה. היא סיפרה לי כי את התאריך 07 באוקטובר 1942 לא תשכח לעולם. היה זה יום יפה והיא ערכה קניות מול הבית בו התגוררנו. לפתע נשמעו צעקות . שתי נשים וגבר נלקחו על ידי הגרמנים. אימא שלי הייתה בניהם. כמה ימים לאחר שאימא נלקחה בידי הגרמנים היא נשלחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.
משפחת שמפניה, ההורים הקתולים שהסתירו אותי בביתם בזמן המלחמה התייחסו אלי כאחת מהמשפחה, לא לקחו כסף על השמירה עלי ואף סיכנו חייהם וחיי ילדיהם ועל זה קיבלו את אות "חסידי אומות העולם".
לימים התחתנתי עם ארנסט ולנו חיי נישואים מאושרים מאוד. עקב הילדות הקשה שלוותה בפחד מתמיד, גירוש, מחבוא ופרידה מההורים בגיל רך החלטתי מתוך בחירה לא ללדת ילדים ואני מודה לבעלי היקר ארנסט שהבין את מצבי וקיבל אותי כמו שאני.
בדצמבר 2010 עלינו ארצה מלונדון. בלונדון לפני שנים, גמלה בי ההחלטה שכאשר ארנסט יצא לפנסיה מעבודתו נעשה עליה. אני מרגישה שמקומם של היהודים בארץ ישראל ובנוסף, בארץ יש לנו משפחה. את זמני אני מנצלת לקריאת ספרים, ביקור במוזיאונים ובאופרה.
