אני לא זוכרת את התקופה לפני השואה, אך אני יודעת עליה מעט בגלל סיפורים של אמי. אמא, מאשה, סיפרה שאחיותיה היו בהתאחדות הנוער הבונד בפולין, בוורשה,תנועת נוער יהודית, לאו דווקא ציונית. הבונד איגד את הנוער הצעיר. למאשה היו 5 אחיות. יום אחד בא בחור מאמריקה (אחרי הפוגרומים הגדולים ברוסיה לפני 100 שנה ברחו יהודים מרוסיה והתיישבו באמריקה), הבחור היה יהודי, בד"כ הלכו למועדון הבונד, שם מתאסף הנוער, שם הכיר את האחות הבכורה של אמה מאשה – חנה רייזל. הם יצאו כמה פעמים ואז הציע לה נישואים. אך הוא אמר לה שלא יעשו דבר כי עליו לסדר רישיון בשביל שתוכל לבוא איתו לאמריקה, והיא הסכימה. למכתבים לקח 3 חודשים להגיע והנסיעה לאמריקה אף היא לוקחת שלושה חודשים – כעבור חצי שנה הגיע לאמריקה כך היא ניצלה שנה לפני המלחמה. מאשה פנתה לג'וינט לאחר המלחמה וקיבלה את הכתובת של חיה ואת מס' הפלאפון שלה והן דיברו פעם ראשונה לאחר המלחמה.
אמא שלי מספרת שלילה אחד העמיסו את כל הפליטים, 300 אלף איש, על רכבת לסיביר ומתוכם חזרו אולי 300 – 400 איש. שמה חולקו הגברים בנפרד והנשים והילדים בנפרד, הגברים הלכו לעבוד במכרות, כמובן שהיה מינוס ארבעים מעלות, קור עז, והאוכל היה מנה של חצי קילו לבן אדם עובד, וגם לא היה ביגוד, אנשים באו עם הבגדים שהם באו עליהם. מי שלא עבד לא קיבל כלום, ולמחרת מצאו אותו מת וזרקו אותו לשלג. הלחם גם הוא לא היה לחם, חצי היה לחם קמח, וחצי היה נסורת כדי שהוא יהיה יותר כבד והמשקל יהיה חצי קילו לאדם עובד, הנסורת של העץ ספגה מים. אמא שלי עבדה על הנהר, שם היו מסיעים את הקורות לעבר הבית חרושת שאסף את הקורות לתעשיית העץ, היא קיבלה את החצי קילו לחם לעובד ועוד חצי קילו לחם, רבע קילו לכל ילד – לי ולאחי.
לקחו אותנו לגן, ברוסית יאסלה, בו היינו שני היהודים היחידים, אחי שמואל חלה בשלשול חזק והגננת אמרה לי ברוסית "בשביל מה לטפל בו הוא בין כה וכה ימות, אני לא מתעסקת איתו" ואני הייתי רק בת שנתיים שלוש, והוא היה משלשל, אז אמרו לי לנקות ולטפל בו ואני שמרתי עליו.
אני זוכרת שהגן היה נמצא על איזו גבעה, והיה גשר ארוך כזה אל הברקים, צריפים ארוכים עשויים מעץ שמה היו ישנים הפליטים שהביאו אותם מגבול פולין לסיביר, אז כל יום משני צידי הגשר היו אנשים שמתו ולא קברו אותם אלא היה שלג עד שניים שלושה מטרים ו בבוקר היו יוצאים אנשים וכל מי שנפטר והיו זורקים אותו החוצה מתוך הברק הזה הגדול, היו מכסים אותו עם השלג וזהו.
בשביל מים נאלצנו להמיס שלג, ב4 היינו חוזרים אל הברק הזה, שמה אנשים ישנו על הקירות. אמא שמרה שלפחות נהיה נקיים ולא נחלה בזיהום, אז ליד הכריים היא הייתה מרתיחה מים בסיר מים גדול וכל לילה הייתה רוחצת אותנו ואת הבגדים הייתה מרתיחה ומייבשת כדי שנוכל ללכת נקיים לגן. והיות שהיינו רעבים מאוד, הרי רבע חתיכה של כביכול לחם לא השביע אותנו, היא הייתה מבשלת קערת מים ושמה מלח, למזלנו היה מלח שמה, ונותנת לנו לשתות כדי שנוכל להירדם, כי הרעב לא נתן לנו להירדם.
את העלייה הראשונה עשתה עם אונית אקסודוס בשנת 1947, בפעם השנייה עלתה חביבה לאחר ההכרזה על קום המדינה, את תאריך הילדה שינו לה כדרך להנציח את ביתו של ישראל, בעלה השני של אמה, שנספתה בשואה.
בעליה הראשונה הבריטים לא נתנו אישור להיכנס לארץ ושלחו אותנו בחזרה לגרמניה, ואף נכנסו למעצר. אך כאשר הכריזו על הקמת א"י, הורידו את השמירה על המחנה ואנשי ההגנה גיסו את כל הנשואים עם ילד אחד כדי להלחם על ארץ השחרור, אך אבא לאבא ישראל ולאמא היו שלושה ילדים ולכן לא לקחו אותו לגיוס.
ב-49 עלינו לארץ ועמדנו בתור של הDDT , חומר להדברת מזיקים, כדי לנטרל מחלות בעזרת החומר. לפי התור הוציאו פתקי אזרחות למדינה בת השנה, זמן רב אחר כך התחילו בתעודות הזהות.
בנו לשערי העלייה, מחנה ענק של אוהלים, ובדיוק באותו הזמן הייתה שנה של גשמים גדולים, וכשקמנו בבוקר לא היה דבר, הגשם סחף את הכל. מאשה הייתה בהריון – עם אסתר. ולכן החליטו שאי אפשר להחזיק כך אנשים ובאותו הזמן שחררו את צפת ושלחו את כל הילדים למסגד שם. שם שכנו משפחות על הרצפה. הסוכנות הביאה אוכל, ובצפת הלכתי לבית ספר, וכשעכו שוחררה אז מי שרצה נלקח לעכו. העשירים ברחו מעכו ולקחו וילה של עשיר אחד ובה לימדו רק כיתה אחת, ולאחר מכן כאשר באו עוד אנשים נהפכה הווילה לבית ספר.
לעכו הביאו צריפים משוודיה עשויים עץ שפותחים ושמים על הרצפה ואנחנו היינו משפחה גדולה אז קיבלנו צריף. שם נולד דוויד, וקיבלנו שני חדרים (חצי צריף), פינת בישול ובית שימוש.
בעכו לא היה בית ספר תיכון ולכן כל מי שגמר את כיתה ח' קיבל מהעירייה כרטיסים ולמד בקריית חיים.
חביבה התחתנה עם שלום בשנת 1957 ונולדו להם שבעה ילדים, עשרים נכדים ונין אחד.
