שלום היה באיביניץ במלחמה, שכונה על גבול רוסיה. הגרמנים אספו את כל היהודים בכיכר ועשו סלקציה, מיון, כל מי שמעל גיל 14 וראוי לעבודה בצד אחד. לאמו, דבורה, היו שלושה בנים: שלום, בן ה13, יצחק אייזק, בן ה9, ובנימין קלמן, בן ה6. דבורה עמדה יחד עם הילדים ועם אחיה מיכאל. והגרמנים חילקו לקבוצות- זקנים, נשים בהריון וילדים בצד השני. הלא כשירים לעבודה הוכרחו לקבור את קבריהם ונורו למוות.
האח של דבורה שהיה במקצועו נגר אמר לדבורה "תגידי ששלום בן 14" הוא לקח לבנה והעמיד עליה את שלום כדי שיראה גבוה יותר ומבוגר יותר. דבורה נלקחה לעבוד במטבח, בעלה, חיים אברהם, היה קצב מומחה ונלקח לעבוד כספקי בשר לגרמנים, יום אחד הוא תכנן עם אחד מחבריו לברוח. אך הם נתקלו בגדר החשמלית ומתו. שלום נלקח לבחינה מכיוון שמיכאל אמר ששלום עוזר בעבודת הנגרות, הוא התבקש להעביר מקל כמו שצריך בנגרות והוא עמד במבחן בהצלחה.
שלום ודבורה עברו לכפר מחנה, ברנוביץ', שהיה צמוד לכפר איביניץ. לא רחוק מהכפר היה יער והם החליטו לברוח אל היער ע"י חפירת מנהרה, ולאחר מכן למצוא דרך להינצל שהרי היה ברור בברנוביץ' שהורגים יהודים, אך בכפר זה היה מחנה צבאי. לקח זמן רב לחפור את המנהרה, ובכדי שלא יעלו עליהם הם פיזרו את האדמה סביב.
בלילה אחד התארגנו כל 200 העובדים היהודים לברוח מתחת למנהרה החוצה, וכעבור זמן קצר הגרמנים רדפו אחריהם עם כלבים ונשק, במהלך הבריחה שלום נפגע ברגלו. דבורה ושלום הצטרפו לאמא וילדה והגיעו ליער. מתוך ה200 נשארו בחיים רק 70 איש. שלום ודבורה ושתי הבנות הנוספות שהו ביער שלושה ימים בלי מים ובלי אוכל, והפצע של שלום הזדהם והתמלא תולעים. האמא והילדה ביום השני לא יכלו לסבול את הרעב, הן יצאו לחפש גוי טוב באזור הכפרים שמסביב ליער, אך הגרמנים גילו אותן וירו בהן.
אל הפרטיזנים הצטרפו אחרי שלושה ימים, קבוצות רוסים המציקות לגרמנים. דבורה הייתה בשלנית במקצועה ובקשה לנהל את החיים השוטפים במערה (דימלנקה) ושם בישלה, כבסה וכו'. כשהם הגיעו לשם אמרו הפרטיזנים כי הם רוצים רק בה ואילו את שלום הפצוע שאינו חמוש, בו נירה כדי שלא יהיה לנטל, אך דבורה אמרה כי הוא היחידי שנשאר לה, ואם הם יורים בו היא תצעק ויגלו את מקום מסתורם. הם התייעצו ולבסוף הסכימו להגן ולשמור על שלום בחיים. פצעו של שלום הזדהם ואף פעם אחת אמרה דבורה לשלום כי המים החמים היו תרופה, היא טיפלה בו במסירות רבה. אך לשלום נאכלה הרגל ע"י התולעים ונותר עם עקב בלבד. בחברת הפרטיזנים בילו את שארת המלחמה.
ב1946 עלה סבא על רעבת והגיע לבית חולים שיטפלו ברגלו, קיבלו אותו וסיפר לבית החולים את סיפורו. הוא שמע את הרופאים מתייעצים ביניהם ביידיש ולדבריהם היה צריך לנסר את הרגל ולהתקין פרוטזה, הוא ברח מבית החולים וחזר לאמו שבאיביניץ.
דבורה חיפשה משהו שנשאר ממשפחתה ובאה לשכנתה הגויה, בארונה היא ראתה את חצאיתה של אחותה, חומה מצמר, דבורה החזיקה בה עד יומה האחרון ואף ישנה איתה מתחת לראשה.
