נולדה ב- 29.5.1938, היתה בת 7 כשפרצה המלחמה.
לפני המלחמה, סבתי מרית גרה בבודפשט , עיר גדולה ויפה. היא גרה ברחוב דוהיין ( בהונגרית-טבק) מספר 94, בדירה של 3 חדרים יחד עם אביה, בלה ואימה, מנצי. היא היתה בת יחידה. בילדותה לא היה נהוג לשחק ברחוב בשל מזג האוויר הקר.
מרית הלכה לבית ספר יהודי. אחרי הצהריים הייתה לה מטפלת כי אימה הייתה בעבודה.
כשמרית הייתה באמצע כיתה ב', הוריה קיבלו הודעה שכל יהודי צריך לענוד תלאי צהוב בצורת כוכב על הבגדים וכן על דלת הכניסה לדירתם.
המשפחה שלחה מכתבים לקרובי המשפחה שלהם אשר גרו בעיירות הקטנות שמחוץ לעיר הגדולה לבוא להתחבא בבודפשט כי בעיירות הקטנות כולם מכירם את כולם, אין הרבה אנשים, רחובות ובניינים ואם הם יבוא לבודפשט יהיה לנאצים יותר קשה למצוא אותם אך למרבה הצער הם נענו לשילה.
כעבור שלושה שבועות, משפחתה קיבלה צו ובו הם נדרשו לעבור לגטו בבודפסט.
לא רק המשפחה הגרעינית הועברה לגטו אלא גם המשפחה המורחבת- הדודים ובני הודים נדרשו לעבור לגטו. כל המשפחה חיה בצפיפות, היה אפשר לראות ברחבי הגטו ילדים רבים. סבתי מספרת שכמות האוכל שקיבלו הייתה קטנה אך היא לא גוועה ברעב.
לילה אחד, כעבור שהייה של חודש בגטו, המשפחה ראתה מהחלון קבוצה של יהודים עם תלאי צהוב (כך זיהו שהם יהודים) אשר ידיהם מורמות והם הלכו בשורה וקצין נאצי מלווה אותם למשאיות. בפה אחד הם החליטו שהם חייבים לעזוב את הגטו שהיה אז גטו פתוח והאפשרות ניתנה להם. בעקבות זאת, הם ארזו את החפצים הבסיסיים והיקרים להם והמשפחה התפצלה וכל משפחה גרעינית המשיכה בדרכה לחפש מקלט.
בלה, אביה של מרית נלקח למחנה עבודה. התמזל מזלו והוא עבד במטבח וכך היה יכול להגניב מזון ולא לגווע ברעב. למנצי, אימה של מרית הייתה מכרה נוצרית אשר הסכימה להחביא אותה ואת מרית בפריפריה של בודפשט שם הן התחזו לנוצריות. מרית ומנצי הייתה חייבת ללמוד את כל התפילות הנוצריות, (אשר עד היום זוכרת) ללכת לכנסיה כל יום ראשון, להצטלב ואף קיבלה שם נוצרי- ולריה שטארק. היא מספרת שמידי פעם באו נאצים וחיפשו יהודים במקום בו היא הסתתרה. בזמן זה היא הייתה צריכה להפגין את הידע שלה ולא להתבלבל כלל, רגעים אלו קבעו אם היא תחייה או תמות.
בשנת 1944 המכרה הנוצרית ביקשה ממרית ומאימה לעזוב כי היא פחדה שיתפסו אותה. בעקבות זאת, הן הלכו למקום בשם "בית שוודי" ששם היו הרבה יהודים (ושם פגשו גם את אח של בלה, אביה של מרית) שגרו שם וקיבלו חסות "כאילו" הם אזרחים משוודיה, ולא חלה הגזרה שיהרגו אותם כהונגרים.
כעבור תקופה מסוימת ב"בית השוודי", הנאצים גילו את המקום והגיעו לשם. הם גילו שהם לא שוודים, שהם יהודים וכמו כן טענו שהם לא מכבדים את החסידות השוודית. לכן, כדי לא לבזבז כדורי ירי בשל המלחמה ברוסים, הנאצים החליטו לזרוק את היהודים לנהר הדנובה שבהונגריה על ידי קשירתם בתוך שק. בזמן התכנונים לרצח ההמוני, השלושה רצו להתחבא בתוך בוכנה של מסרטת קולנוע ששכנה בבית השוודי.
בדיוק באותו זמן, הגיעו הרוסים כדי לשחרר את הונגריה מהכיבוש של הנאצים. השלושה שמעו את כל היריות וההפגזות באזור מתוך הבוכנה של מסרטת הקולנוע. כאשר הסתיימו ההפגזות וקולות הירי, הם הבינו שהמזל לטובתם ולכן הם זחלו על האדמה באמצעות בטנם כדי לצאת מכל ההריסות. הבית השוודי נהרס כולו. הרוסים שחררו את הונגריה ואחר מכן השלושה פגשו את אביה של מרית.
מהמשפחה של סבתא ניצלו: אמא ואבא שלה, מספר דודים מהצד של אביה- אחים שלו. (דרך אמא שלה- אף אחד לא ניצל)
סבתי עלתה לארץ בשנת 1949 ברכבת דרך וינה. העלייה לרכבת לא היה פשוטה כלל: הממשלה ההונגרית לא נתנה להם את הדרכונים שלהם כדי לעזוב את הונגריה אלא אם הם יתנו את כל רכושם לממשלה, וכך הם עשו כדי לעלות לארץ ישראל.
כיום יש לסבתי שתי בנות וארבעה נכדים. בעלה, טיבי, נפטר בשנת 1992. בעבר, מרית הייתה קוסמטיקאית וכיום היא פנסיונרית.
סבתא זוכרת על ההורים שלה:
אמא שלה, מנצי גליק (1914-1998): אישה נפלאה מלאך אמיתי. היא הייתה ישרה מסתכלת לטובתה, תומכת, דואגת, אינטליגנטית, הייתה מנהלת חשבונות במקצועה.
אבא שלה, בלה גליק (1904-1987): היה סוחר רהיטים, ידע טוב לקנות ולמכור, היה דואג לה ונהג להביא לה שוקולדים.
