מרדכי-יוסף גלברג נולד בשנת 1900 בכפר קטן בפולין שנקרא "קרימליב". בכפר הזה כולם הכירו את כולם. מרדכי סיפר בזמנו שהיו חיי חברה בכפר. למשל סיפר איך החליטו הבחורים לעשות הצגה על יוסף ואחיו ומרדכי שיחק בתפקיד יוסף. ההצגה הצליחה והרבה באו לראותה.
כשהיה בן 20 היה גיוס כללי לצבא הפולני וזאת משום שהרוסים תקפו את פולין. הוריו של מרדכי לא רצו שיתגייס והציעו לו לברוח לגרמניה לקלן, שם גרה דודתו, אחות של אביו. אך מרדכי לא רצה לברוח ולהתחמק מגיוס (כפי שעשו הרבה בחורים יהודים אחרים), אלא התגייס, וביחד איתו התגייס עוד בחור אחד בלבד מקרימליב.
מרדכי שרת בחיל הרגלים. הוא סיפר שבהתחלה היה מאוד קשה, האימונים היו מפרכים וגם הפולנים לעגו ליהודים שהם לא יודעים להיות חיילים.
בתום האימונים מרדכי וחבריו נשלחו לחזית הרוסית, בסביבת מינסק, כדי לנסות לעצור את הרוסים. הקרבות היו קשים ובאחד מהם מרדכי נפצע ברגלו ואיבד הרבה דם. לרוע המזל הפולנים נסוגו ומרדכי נותר בשטח. הרוסים הגיעו למקום, ודווקא חובש רוסי חבש למרדכי את הרגל. אחרי זמן מה נסוגו הרוסים וחזרו הפולנים לאזור, הפצועים נאספו מהשטח, ומרדכי נשלח לבית חולים בוורשה, שם הוצא אחד משני הכדורים שחדרו לרגלו. את השני לא הצליחו להוציא ולכן נותרה למרדכי צליעה קלה. אחרי זמן מה נשלח מרדכי לבית חולים בקראקוב להמשך הטיפול. בזמן זה שלח מרדכי מכתבים לאשתו לעתיד (הם טרם נישאו בזמן זה). כשהרגיש טוב יותר קיבל חופשה והתכונן לנסוע הביתה – חלף הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראה את בני משפחתו. הוא עלה על הרכבת בקרקוב וירד בעיירה "זביירצ'ה", שקרובה לקרימליב. השעה הייתה לפנות בוקר ולא היו עדיין עגלות שיוכל לנסוע בהן לקרימליב, ולכן החליט ללכת ברגל. היה חורף, קר, ומרדכי היה עטוף בבגדיו ולראשו צעיף. בדרך פגש מישהו, שגם הוא היה עטוף בבגדיו. הם ברכו לשלום זה את זה בקצרה בניד ראש והמשיכו איש איש לדרכו.
מרדכי הגיע לקרימליב, ניגש לבית שבו הייתה גרה משפחתו, דפק בדלת אך איש לא ענה. הוא חשב שאולי הם כבר לא גרים בבית שאותו עזב זמן רב לפני כן כשהלך לצבא. עדיין היה חשוך בחוץ והוא התלבט מה לעשות, ולפתע ראה באחד מחלונות בית אחר אור של עששית. אם יש אור, חשב לעצמו, בוודאי בני אותו הבית לא ישנים ולכן ניגש לחלון, דפק ושאל איפה גרה משפחת גלברג. ואז התחילו להישמע צעקות שמחה מתוך הבית, קראו בשמו "מרדכי יוסף"-הם הכירו את קולו. הוא הגיע לביתו. המשפחה באמת עברה לבית אחר והוא לא ידע זאת, ובמקרה הגיע לבית הזה בגלל האור שדלק שם. אמו פתחה את הדלת והיא ואחיו ואחיותיו התנפלו עליו בבכי, חיבוקים ונשיקות. הסתבר שהאיש אותו פגש קודם לכן, כשהלך ברגל מתחנת הרכבת לקרימליב היה אביו, שקם בבוקר מוקדם לענייני עסקיו, ולכן גם בערה העששית בביתם. האב והבן חלפו אחד על פני השני ולא הכירו זה את זה. השמחה הייתה גדולה, התייחסו למרדכי כאל גיבור. בסוף החופשה חזר לצבא.
סיפור נוסף:מתקופת הצבא שמרדכי סיפר: הביאו יחידה להחליף את היחידה שלו, כדי שיוכלו לנוח קצת בעורף. הם חנו ליד איזו עיירה, ובאו שני יהודים מעיירה זו- כנראה הרב ואדם נוסף, וביקשו לארח לשבת חיילים יהודים מהיחידה. המפקד הסכים וכך הגיע מרדכי לבית יהודי עשיר מעיירה זו. יהודי זה רצה לשדך למרדכי את ביתו, אולם מרדכי אמר שיש לו כבר כלה וחשב על נערה מהכפר שלו (אשתו לעתיד).
אחרי חמש שנות שירות מרדכי השתחרר מהצבא (המלחמה נגמרה). הוא חזר לקרימליב, וכבר היה בן 25. בני המשפחה היו מאוד גאים בועל שירותו ועל שייצג את המשפחה והקהילה היהודית בכבוד, ובבית הוריו הייתה תמונה שלו מצולם במדי חייל עומד זקוף וגאה. כשחזר מרדכי החל לחזר במרץ אחרי האישה מהכפר שלו ולאחר כשנה הם התחתנו.
בתאריך 1.9.1939 פרצה המלחמה. מרדכי גר אז בעיר בנדין שפולין עם אשתו ושתי ילדותיו: מרים וחיה. בנדין הייתה קרובה לגבול הגרמני ולכן אנשים החלו לחשוש ולברוח מהעיר. גם משפחתו של מרדכי רצתה לברוח אך הוא לא רצה משום שהוא חשב שאולי ירצו לגייס אותו לצבא ולכן הוא לא רצה שלא ימצאו אותו. בסופו של דבר גם אשתו של מרדכי נשארה איתו, והם שלחו את שתי בנותיהן, מרים וחיה, לדודה שלהם שחיה בעיר שצ'קוצ'ין, והבטיחו להן שיגיעו ברגע שיוכלו. שצ'קוצ'ין הייתה רחוקה מבנדין ומהגבול עם גרמניה.
הגרמנים החליטו שהם צריכים מספר מסוים של אנשים לעבודה במחנות בגרמניה. הם שלחו הודעות להרבה אנשים צעירים. גם מרדכי קיבל הודעה כזו, זה היה בשנת 1941 ומרדכי היה בן 41. כל מי שנקרא הגיע והתייצב במקום האיסוף שנקבע על ידי הגרמנים- בית היתומים בבנדין, שהיה בניין גדול. בבית היתומים נערך מיון. מי שהייתה לו עבודה,או שהיה לו כסף לשחד את השוטרים היהודים שוחרר משם, ומי שלא- נשאר. למרדכי לא הייתה עבודה, ולכן נשאר ונשלח עם יתר האנשים למחנה עבודה בגרמניה. עם הזמן הוא עבד בכמה מחנות כאלו, שביניהם נמצא מחנה "גרוסרוזן". העבודה במחנות האלה הייתה קשה מאוד. בנותיו היו מקבלות ממנו גלויות. מרדכי ביקש ממשפחתו להצטלם ולשלוח לו את התמונה למחנה, והן עשו כבקשתו.
מרדכי אמר לגרמנים שהוא סובל מכאבים בקיבה, בתקווה שישחררו אותו. נקבעה לו ועדה רפואית ולאחר אותה ועדה הוא קיבל חופשה של שישה שבועות שבסופה יצטרך לחזור ולהתייצב. במהלך אותה החופשה חזר מרדכי לביתו ובילה זמן רב עם משפחתו ושתי בנותיו. כשנגמרה החופשה הזו, נפרד מרדכי בעצב גדול ממשפחתו. מרדכי נשלח למחנה עבודה בטרנוב. הוא כתב למשפחתו שהעבודה קשה מאוד, ושהוא עומד שעות רבות ביום בתוך מים. הוא כתב שהוא רעב. בגלויה האחרונה ששלח הוא סיפר שהוא חולה מאוד וביקש ממשפחתו שתשלח לו חבילה. לצערה הרב של משפחתו היא לא יכלה לשלוח לו חבילה משום שלא היה לה מה לשלוח. אחרי כמה ימים משפחתו קיבלה הודעה מהגרמנים שמרדכי נפטר. זמן מה אחרי כן הביאו למשפחתו לגטו את המזוודה שלו ובתוכה נמצאו בגדיו, שהיו מוכתמים בדם וחלודה. מרדכי נפטר במאי 1942, מדלקת ריאות קשה. סיפרו על מרדכי לאחר מותו שהוא סבל מדלקת ריאות קשה והיה מאוד חולה, וגם שהוא כל הזמן צעק שהוא רוצה ללכת לאשתו ולבנות שלו. מרדכי נקבר בבית קברות יהודי בעיר ביוטם.
