דף לכבוד / לזכר
אילנה (אילונה) סיימון נולדה ב-17 במרס 1928. מלחמת העולם השנייה פרצה והיא עוד לא בת 11.
אילנה נולדה במושב בהונגריה ולמדה בבית ספר נוצרי. חייה לפני המלחמה היו רגילים למדי, כשל כל ילדה יהודיה באירופה באותה תקופה. לאביה, מור, היתה חברה לבניית סכרים ואמה היתה עקרת בית. הם היו משפחה נהדרת וחיו חיים שקטים ושמחים עד פרוץ המלחמה.
עד 1944 לא היה למשפחתה הגרעינית מגע עם הנאצים, אך היא זוכרת איומים ורדיפות ברחובות. באותה שנה נלקח אחיה למחנה עבודה בבודפשט (אליו נשלח גם בעלה לעתיד) אותו הקים נוצרי מטרנסילבניה במטרה להציל יהודים. מאז לא פגשה אילנה את אחיה שוב.
בפסח 44' נלקחו היא והוריה לגטו בעיר הסמוכה, שם ידעו כי מתגורר בן דודה של האם. בעודם עומדים בתור להיכנס, לאנקה, אמה של אילנה, הלכה לברר היכן נמצא בן הדוד, אך לא חזרה בזמן לתור. מכיוון שאביה של אילנה, מור, לא רצה לאבד את לאנקה, הוא סירב להיכנס והקצין הנאצי החל להרביץ לו מכות רצח. האם חזרה וראתה את שנעשה. אילנה זוכרת כי ידיד שאמה הכירה קודם לכן עזר לה והסתיר ממנה את בעלה המוכה. באותו לילה הם נכנסו לגטו. היה צפיפות נוראית בדירה של בן הדוד, אך לבסוף הצליחו להשיג מקום צר ליד החלון לישון בו כל המשפחה. למזלם, לאנקה לקחה איתה שעועית ופירות יבשים, כך שלא היו מורעבים לגמרי למרות שלא חולק אוכל.
הם שהו בגטו כחודש, עד שהתחילו להוציא אנשים לרכבות. לפני העלייה דרשו מכל אחד להוריד את כל הרכוש שלו, והם נותרו חסרי כלום, עולים על רכבת שיעדה לא ידוע. בזמן הנסיעה הצפופה והנוראה השתגע אותו ידיד של האם, והחל לצעוק ולצרוח. הרכבת הובילה לאושוויץ.
כשהגיעו לבסוף הועמדו כולם בשורות. את הגברים שלחו לצד אחד ואת הנשים – לשני. מנקודה זו נותק הקשר עם אביה לעד. הנשים הובלו לדר' מנגלה ורופאים נוספים שעמדו בכניסה. כשהגיעו אמר: "את ימינה, ואת שמאלה", ובאותה נקודה נפרדה גם מאמה. לפי הסיפורים, אלו שהלכו שמאלה הגיעו הישר למשרפות, ולכן אילנה משערת שאמה נרצחה כבר באותו היום.
הנערות הלכו לחדר בו גולחו והופשטו לגמרי. הן קיבלו שמלות אפורות עם מספר ונלקחו לחדר גדול שם עמדו כל הלילה "כמו סרדינים", כי לא היה מספיק מקום. בבוקר קיבלו שתייה. איל ה וחברותיה סברו שלאוכל הוכנס סוג של סם מטשטש שהסביר את האפטיה, האדישות והעובדה שהמחזור החודשי פסק עם הכניסה לגטו.
הנערות נלקחו לקראקוב ועבדו בניקוי שטח עם מקושים במחנה העבודה הקרוב, בפלאשוב. היה להן קאפו גרמני קומוניסט שדאג להן, והזהירן כשהאס אס התקרב כדי שיעשו תנועות של עבודה קשה. יום אחד, כששכחו לסגור את שער המחנה, החליטו היא וחברתה לצאת ולשכב בצריף הקרוב. הקאפו המתחשב מצא אותן והסביר להן כמה מסוכן המעשה, וששלושתם היו יכולים לשלם עליו בחייהם.
לאחר מספר חודשים, כששמעו שהרוסים מתקרבים ורצו לפנות את פלאשוב, החזירו את הקבוצה לאושוויץ ברכבת. היא זוכרת את הצמא הנורא, ואת המלחמה על המים כשהגיעו למחנה. לאחר לילה של שינה בבוץ הובילו את הבנות לצריפים אחרים. בדרך ראו המוני ילדים שצעקו אליהם במטרה לזהות ולחבר קשר שאבד. "אני מלובלין", "אולי מישהו ראה את אמא שלי"...
הם הוכנסו לצריפים, קעקעו מספרים על ידיהם והימים עברו במסדרים ממושכים ובשוטטות בשדה גדול באיזור, שם פגשה אילנה אישה מבוגרת. התברר כי האשה הכירה את בנות הדוד שלה (מצד אמא), ושגם הן נמצאו באושוויץ. היא הובילה אותה אליהן וכך התאחדה המשפחה שנותרה. הן לא ישנו באותו הצריף, לכן ביקשה מנערה מקבוצתן של בנות משפחתה להתחלף. למזלה של אילנה, הנערה פחדה. בבוקר שאחרי התברר לאילנה שהקבוצה עם בנות דודה הובלה למשרפות וכך בעצם ניצלו חייה. אילנה נותרה, שוב, לבד.
לאחר מספר שבועות לקחו אותם להתקלח. הבנות ידעו במה מדובר, וחשבו שהן הולכות לדרכן האחרונה. אולם, מהברזים אכן יצאו מים, והן התרחצו וקיבלו בגדים, רובם לא תואמים למידות – אילנה קיבלה מעיל גדול וארוך, חולצה צמודה ונעליים קטנות שניפחו ופצעו את רגליה.
הן נלקחו לבית חרושת לנשק וכותנה בגרמניה, שם עבדו מספר חודשים. בחור שהכירה בבית החרושת הביא לה בסתר כפכפים, להקל על סבלה. עם קבלת הוראות לסגירת בית החרושת, הופנתה הקבוצה לעבודה בחפירת תעלות הגנה לצבא הגרמני.
בהמשך, הוחזרו הבנות לאושוויץ שם עבדו במיון ירקות (קולרבי). הן מיינו את הירקות, ניקו את העלים, שמהם בישלו להן למרק. אילנה התפתתה והחביאה קולרבי אחד בבית השחי, מתחת לחולצתה הצמודה ולמעילה הארוך. בסוף יום העבודה הגיע קצין נאצי, וציוו עליהן להסתדר בשורה. הקצין עבר נערה- נערה, לוודא שלא נלקחו ירקות. כשהגיע תורה, הוא ראה שהיא רועדת ולבסוף הבחין בבליטה בחולצה. הוא ציווה עליה להוציא את הירק, אך מרוב פחד היא קפאה. הוא החל להרביץ לה, הבנות בכו והיא נשארה שותקת. לאחר מכן הוביל הקצין את אילנה הקטנה לביוב, בכוונה להשאירה שם. למזלה הרב הקולרבי נפל מחולצתה בדרך, ואישה אחרת לקחה אותו מהרצפה. הקצין החל לרדוף אחריה ואילנה ניצלה. מאותו יום והלאה הבנות דאגו לשים אותה אחרונה בשורה, כדי שהקצין לא יזהה אותה.
ב- 1945, הרוסים הגיעו ושיחררו את מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. אילנה מספרת שהקצינים הרוסים עמדו בשער ולא אפשרו כניסה או יציאה של אדם, וכך נמנעו (חלקית) צעדות המוות. החיילים הרוסים חלקו את מעט האוכל שהיה עם הניצולים.
בערב יום כיפור הם נסעו ברכבת לבודפשט, משם נדדה – לפראג, לאיטליה ולבסוף לארץ ישראל. שמה השני – חנה, הוטבע לה ביום עלייתה ארצה. עלתה לארץ ב-1949. התחתנה והקימה משפחה.
עם השנים זיכרון פניהם טושטש אך הגעגוע של נערה בת 16 שהופרדה מהוריה ואחיה נשאר.