EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
זאב לייבוביץ
1933
יוצר הדף: אור שבת קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

נולד ב-22.7.1933 בסבאני דורוכוי, רומניה..  בשנת 1948 עלה לארץ.

"משנת 1941 עד פברואר 1944 הובלנו למחנות בטרנסניסטריה, שם נהרגו 420 אלף ילדים, נוער, מבוגרים, רבנים. ה"מלאכה" וההרג נעשתה על ידי הרומנים, האוקראינים והגרמנים. בטרנסניסטריה אנשים הוכנסו לבורות חיים כאשר מעליהם נזרקה אדמה. ראיתי במו עיניי את האדמה זזה שלושה - ארבעה ימים עד שהאנשים מתו. למרות שהיום אני בן 76 אני עדיין מתרגש מאוד. אני מעביר את השואה ומנחיל את השואה לכל ביה"ס בארץ ובפני חיילים וארגונים שונים. בחורף 1940 באו ה"חולצות הירוקות" וה"חולצות החומות" (גדודי נוער רומנים אנטישמיים) ולקחו את האבות של עיירתי סבאני לגבעות. משם הם לא חזרו. בשנת 1941 נחתם הסכם בין רה"מ רומניה, אנטונסקו, היטלר ושר החוץ הגרמני, ריבנטרופ, שבו נקבע כי מגרשים את כל יהדות רומניה לטרנסניסטריה (באוקראינה). בלילה האחד בדצמבר 1941 הגיעו משתפי פעולה של הגרמנים מצויידים במקלות וברובים ירו והרגו נערה בת 20, שלא הסכימה לגלות איפה אביה. "התבקשנו" בצעקות, קללות ומכות לארוז חבילות ועל מנת לפגוע בנו עוד יותר, הם פצעו את רב העיירה. הפחד היה גדול והחורף היה קר ונלקחנו ברגל לנהר החוצה את העיירה. באמצעות מכות וקללות העלו את כולנו - ילדים, נוער וזקנים על קרונות משא המיועדים לבהמות והסיעו אותנו לדורוכוי (עיר המחוז). שם העבירו אותנו למשתפי פעולה רומנים שהכריזו על הטלאי הצהוב ועל האיסורים בדבר קניית אוכל והגעת יהודים לביה"ס. הופעלו מנגנוני טרור עצומים כדי לשמור אותנו שם כשבעה חודשים. מי שהסתובב ברחוב נהרג. בחורף 1941 שוב הובלנו ל"רכבות", כשבעים איש בקרון אחר שמיועד לשלושים איש, ללא אפשרות לעשות צרכים, ובכל זאת, אנשים עשו אותם, בתוך הקהל. תוך כדי נסיעה אנשים מתו מפחד, מעייפות, ממחסור באוכל ושתייה, מהתקפי עצבים ומאיבוד השפיות. בדרך האנשים על הרציפים היו פותחים את הקרונות ויורים כדי "לאוורר" אותם הקרונות ולזרוק את המתים. בעצם, לא היה בקרונות דבר מלבד כאוס מוחלט. הייתי אז ילד בן שמונה וכיוון שאבי נלקח, הייתי עם אמי ואחותי. הנסיעות היו בתחבולות, במקום להגיע ישירות ליעד, הרכבות היו סובבות בציר קבוע כך שיותר אנשים היו נהרגים בדרך. לאחר כשבעה ימי נסיעה הגענו לטרנסניסטריה והובלנו למקום ליד נהר הדיינסטר שנקרא "אוטאקי". מי שנשאר חי הורד מהקרונות והופשט - אמהות, ילדות, ילדים וזקנים. היה חורף, קר, כ-20 מעלות מתחת לאפס והובלנו לחוד לצריפים שם שפכו עלינו D.D.T (רעל עכברים) כדי לחטא אותנו. האנדרלמוסיה הייתה גדולה. כל אחד תפס בגד לא שלו והתחלנו ללכת יחפים בתוך הקרח והשלג. ביום אחד הועברנו מדורוכוי כ-6,000 אלף איש. הוכנו רפסודות עץ (שני עצים קשורים) והעלו עליהם אנשים. אנשים נפלו מה"רפסודות" האלו לנהר וטבעו. גם מי שמת על הרפסודה נזרק למי הנהר הקפואים. הובלנו לבית הרוס ואמי אמרה שנלך לפינה וכך נהיה מוגנים מגנבות אוכל - מרק מימי או קליפות תפוחי אדמה, פרוסה לחם יבשה בת 20 יום ומים מלוכלכים שהוצאו מהאדמה וגרמו למחלת טיפוס המעיים המידבקת. בסבל זה חיינו שלוש שנים. הגרמנים היו מסביב למחנות ופחדו להיכנס פנימה. אחת מהדרכים שלהם להיכנס פנימה הייתה דרך שיסוי כלבים או יצירת סכסוכים בין היהודים ובין עצמם בשיטת "הפרד ומשול". במחנה היה קצין גרמני שנקרא ברבולסקו, הוא היה משסה בנו את הכלבים. אם הכלב לא היה חוזר, הוא היה שולח אלינו את הקאפו. באחד מהימים הכלב שיסע לי את היד והוריד לי חלק מהעור. אמי החולה הניחה לי חתיכת גרב ישנה על היד והחלטתי להרוג את הכלב הזה. החזקתי בידי מקל שפיץ וחיכיתי עם עוד ארבעה חברים. כשהכלב הריח את פרוסת הלחם שבכף ידי והתקרב קפצנו עליו חמשתנו ותקעתי את המקל בגרונו. ילד אחד טשטש את הסימנים באדמה, ילד אחד הוריד לו את העור ואכלנו את הכלב. נשבענו שלא נספר לאף אחד. כל יום הובלו אנשים למוות בבורות שהוכנו מראש. ביקשתי מקצין שאבי עזר פעם למשפחתו, שיציל אותי ואת חבריי. הוא לקח את ששתנו ודחף אותנו לבור מושלג לפני שהתחילו היריות וההריגות. נפלנו לבור בעומק 4-5 מטרים ללא אוכל ומים. שרדנו מאכילת השלג. מהשיירה שיצאה עם מאה אנשים נשארו עשרים ושניים. אני קורא לכולנו "ילדים גיבורים" - נשארנו בחיים באמצעות שיטות וללא כלי הגנה - אנחנו גיבורים גדולים. בתוך המחנות למרות המחלות והרעב ניסינו לעשות הכל כדי לשרוד ולחיות - שרנו, רקדנו כאשר מסביבנו חולי, זוגות בהריון. המוות כלל מערכת שלמה של חיים בתוך חדר קטן וצפוף אחד. נשבעתי שלמרות הקושי והכאב בסיפורים אלו אספר את השואה שעברתי כדי לא לשכוח. ב-1945 שוחררנו על ידי הצבא בטרנסניסטריה, אוקראינה, וחזרתי לרומניה. ב-1948 הגענו ארצה בשתי אוניות של חמש עשרה אלף יהודים ובני נוער לחופי הכרמל, גורשנו לקפריסין ובפברואר 1948 עלינו לישראל. הייתי בקיבוץ אלונים, שירתי בצה"ל כמפקד פלוגה, נפצעתי ואני גאה להיות ישראלי ולחנך את ילדי ונכדי."


קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text