נולד ב 14/7/1934. היה בן 7 כשפרצה המלחמה.
לפני השואה: הייתה עוזרת שגרה בבית.לא היה נהוג אצל יהודים שהעוזרת תביא משפחה לישון אצלה ואצלם כן.
גרו בבוקרשט ברומניה.משה זוכר שהיו נוסעים לנופש בהרי הקרפטים. הוא היה נוסע עם אמא שלו לחודשיים יחד עם המשרתת ואחותו. האב היה בא בשבתות. הם חגגו חגים יהודיים, הלכו לבית כנסת, ולמרות שלא היו דתיים, האב היה משכיר מקומות בבית כנסת והאם הייתה בעזרת הנשים למעלה. משה לא כל כך אהב את הבית כנסת והוא העדיף לצאת ולשחק עם הילדים בחוץ בערמונים.
בית הספר בו למד היה יהודי, שייך לקהילה יהודית ספרדית למרות שהם היו יהודים אשכנזים, כיוון שהיה הכי טוב והם שילמו הרבה כסף לשם כך לעדה הספרדית. הם קיבלו שם חינוך כל כך טוב, שמשה חושב שאפילו היום בארץ אין חינוך כזה. המורים נשלחו לעשות התלמדות בארץ והיו פה בארץ בתי ספר יהודים שלימדו פה לפי השיטות המערביות של אמריקה אנגליה וצרפת, היו שולחים מרומניה לישראל להשתלמות ומיישמים את השיטות המערביות. לא היה עוד בית ספר כזה .משה טוען שזכה. החברים שלו היו מהבית ספר היהודי בלבד. לא זכור למשה שהיו לו חברים לא יהודיים. אולי כמה שהיו שכנים מהרחוב או קרוב לבית, אל הוא לא זוכר.זאת הייתה חברה סגורה של יהודיים.
בתקופת המלחמה, הרומנים הדביקו מהנאצים כמה מחוקי הגזע, לדוגמה יהודי לא יכול לגור בבית אם גוי היה רוצה את הבית הזה. נגיד גוי היה רוצה את הבית אז היהודי היה מקבל צו פינוי. ליהודים היה אסור להחזיק טלפון או כל מכשיר חשמלי:רדיו, מצלמה וכו'. גם מכוניות היה אסור להחזיק. ברחובות היו סיסמאות על הקירות מוות ליהודונים. "גידו" ברומנית (=מוות ליהודונים ) יהודים לפלסטינה. משה היה הולך ועושה את עצמך כאילו לא אכפת לו .לפי הכובע יכלו לדעת שאתה יהודי.זרקו אותם מבית הספר.ה בית ספר הצליח למצוא יהודי שתרם בית ששם הם למדו. היה בו: 4 כיתות, חדר הנהלה ומחסן. היות והצליחו להתארגן הלימודים המשיכו בשונה מרוב בתי הספר היהודיים שנסגרו. רק אחרי המלחמה הממשלה נתנה אישור, ליהודים שרצו, לחזור ולעשות את המבחנים במהירות. היו נותנים קצת חומר ללמוד כדי לישר את הקו.
העוזרת הצילה אותם. ב -1942 המפלגת הנאצית הקיצונית הייתה המפלגה ששולטת. היו נאצים קיצוניים שהחליטו שהם רוצים לחסל את היהודים בבבוקרשט. הממשלה לא רצתה דבר כזה, לכן עשו עוצר של 3 ימים שהיהודים לא יוצאים מהבית. בשלושת הימים האלה סגרו את הרחוב משני הצדדים. היה זה רחוב קטן. שמו מכונה שסגרה את הרחוב. היה שלג ולא הייתה תנועה כמו היום עברה עגלה פעם ביום. באו במכוניות קטנות של 4 איש, נכנסו לבתים ולקחו רק את הגברים. לכל אוטו הכניסו שני אנשים. בכל אוטו היה שומר עם אקדח. היו לוקחים אותם ליער ורוצחים אותם. (דרך אגב יש למשה את הרשימות). אצל משה ברחוב היו איזה 13 איש. רק 3 ניצלו, אחד מהם זה אבא שלו. האב ניצל בגלל החבר של העוזרת. הוא הכניס אותם לאמבטיה. הם סגרו את כל האורות. כאשר עברו הגרמנים בבתים, החבר של העוזרת פתח להם את הדלת ואמר להם שהוא השומר של הבית ואמר לשוטרים שהם נכנסים לבית רק עם צו ואם לא "על הגופה שלו" ולא היה להם את הצו ולבסוף הם הלכו. הגברים שנכנסו לבתים היו חברים במחתרת הפרטיזנית וכעבור 3 ימים תפסו אותם והם נכנסו לבית הסוהר. אבל בינתיים הם הרגו 130 יהודיים. את גופות הביאו למקום כמו "אבו כביר" שבו עושים ניתוחים של גופות יש שם מערכת שלמה שמנתחת גופות. לפי השיניים לפי כל מיני סימנים אחרים .כמו מקרים של רצח שרוצים לדעת מי הרג אותו. כזה מכון היה בבוקרשט במרכז העיר שהיה משותף גם לחיות ולא רק לבני אדם . לא היה הרבה מקרים כאלה. את כל האנשים שנרצחו ביער תלו על וו כזה כמו שתולים פרה או כבש. תלו את כולם שמה והזמינו ברדיו את כל האוכלוסייה היהודית לבוא לזהות את הגופות ולקחת אותם לקבורה יהודית .היום לא כמו פעם מחזיקים את הגופות בקירור או בריצרץ ששם בזמנו לא.
אחות של משה, סילבי שרדה בדיוק כמוהו. הם נשארו ביחד. הם עברו אחר כך תקופות קשות מאוד. בעלות הברית שלחו פצצות והם היו נכנסים מתחת לאדמה, למקלטים, ומתפללים "שמע ישראל". במקלטים היו גם גויים והיו שם גם כמה קצינים גרמניים שלא היו נאצים. בבית שבו משה גר היו 7 קומות. כאשר זרקו אותם מהבית, היהודים עברו לדירות ולבתים הכי גרועים שאפשר כדי שלא יוציאו אותם מהבית גויים. במרכז בוקרשט היה בית שבעבר היה בית זונות שבכל הבית הזה גרו 2 משפחו. משה אני לא יודע עם אבא שלו ידע שהבית היה כזה לפני המלחמה. למטה היה משפחה שעד היום משה ומשפחתו בקשר חברות איתם. כאשר היו באים אנשים הם נאלצו להגיד להם שכבר אין פה זונות. היות ולאבא של משה היה כסף הוא פנה לגבר שזרק מהבית יהודי, בבית זה של ה7 קומות, והציע לו כסף בתמורה לכך שיוכלו לגור בדירה על השם שלו והוא בתמורה יוכל לקבל הרבה כסף וישאר לו כסף לעצמו לקנות אוטו. זה היה הבית הכי גדול עם המקלט הכי גדול כולם רצו לבוא למקלט שלהם שם .העירייה עשתה סדר שקודם בעלי הבית יכלו לבוא לשם ורק אחר כך אנשים עם פרוטקציות וקצינים. הם היו באים לשם, ומשה היה משחק שח עם הקצינים הגרמנים. כאשר נפלו הפצצות היה נופל טייח היה נכבה האור. יום אחר גרמני שלח את משה לאבא שלו שהתפלל "שמע ישראל" בבקשה לקבל את מילות התפילה, כי הוא מאמין שאחרי כל המעשים שלהם רק בזכות התפילה הם ינצלו. משה מאמין כי הם לא שרדו. הוא חושב שהרגו את כל הגרמנים בבוקרשט כאשר ב-1944 נכנס הצבא האדום. המלך הרומני חתם עם סטלין הפסקת אש שבה התחייב לכך שרומניה יוצאת ונלחמת נגד גרמניה, וכך במקום לכבוש ולהרוס הרוסים נכנסו בתור חברים לרומניה. היה מצעד גדול בבבוקרשט. היו מיליון אנשים ברחובות. ברדיו אמרו שרצוי מאוד שכל האנשים במצעד הזה יכנסו לבתים, כי יכול להיות שחלק מהרוסים יהיו נגד כל המתרחש ויעשו בעיות. בינתיים הם היו בערך יומיים בבית ולא הלכו לבית הספר . כשהם היו בבית נשמעה דפיקה בדלת.ץ משה פתחת את הדלת וראה 3 רוסים, עם קלצ'ניקוב טעון. הרוסים סימנו למשה לא לפחד .הם החזיקו מעטפה משה לא ידע לדבר איתם רוסית. אחד מהם היה יהודי שדיבר קצת אידיש. אבא של משה דיבר איתם באידיש ומסתבר שבזמן המלחמה לאמא של משה –פרדריקה- היו שני אחים שגרו באזור מולדובה , ברוסיה ולא היה להם קשר איתם בזמן המלחמה לא בדואר ולא בכלום. כשהטנקים עברו לעייריה שגרה אישתו של אח של האם, אישתו של אח, שאלה אותם האם הם נוסעים לבוקרשט וביקשה מהם טרמפ. הם לקחו אותה והעלו אותה לטנק לחלק מהדרך והיא נתנה להם מכתב עם כתובת לאן ללכת והוא הבטיח לה ללכת לכתובת שנתנה להם והוא לקח שני חברים והלך לכתובת שהיא נתנה לו ואחד מהם היה יהודי והם באו אל משה הביתה. אוורידיקה-בת דודתי שגרה בחולון זה היה שסימן הראשון שהם ידעו שהם בחיים .הקצינים נשארנו לגור אצלם בבית במקום ביערות של בבוקרשט וקיבלו רשות לגור בבית מהקצינים. הם גרו אצלם חודשיים. הרוסים כמעט הגיעו בינתיים לגרמניה. אבא של משה סידר להם בגדים אזרחיים (חליפות) ונתן להם כסף. משה לקח אותם לבתי קולנוע ,לגן ולקולנוע בזמן במלחמה שקצת פחתה האלימות.
באותה תקופה הגיעו גם ילדים יתומים יהודים מהמחנות והורים של משה הלכו ולקחו ילדה מהקהילה היהודית הביתה באותו גיל כמוהו. משה חשב בהתחלה שזה בן כי עשו להם קרחת נגד כינים. היא התחילה ללמוד בכיתה שלו כי היתה בת גילו. עשינו בבית סידורים מיוחדים, משה היה ישן על הרצפה עם ההורים, ואחותו גרה איתה בחדר. הילדה הייתה איתם חודשיים. זה שימח את משה כי היה להם נושא משותף למרות שהיא לא ידעה רומנית.יום אחד חזר הביתה והיא לא הייתה וההורים סיפרו לו שההורים שלה היו בחיים והם באו לקחת אותה .ועד היום לא נפגש איתה ולא יצא לו להיפרד ממנה.
כאשר עלו לארץ, ב-1950, באוניה "טרנסילבנה", משה הלך לקיבוץ ניצנים שמסגרת עליית הנוער וההורים הלכו לציפורי ואחרי כמה זמן שאביו חלה הוא קיבל מברק ונסע אליו בטרמפים. הוא גר איתם כמעט שנה. עבד בגידולי המושב, בתור רואה בקר. משה זוכר שהיה להם גידולים ליד הבית: בצל וסלק. כאשר האב הבריא הוא עשה שותפות עם מסעדה בנתניה.
כיום משה נשוי לנינה דרוקמן כיום בן צבי .יש לו 2 ילדים-רחלי ועופר ו6 נכדים ו2 נינות., עובד כמכונאי מטוסים בתעשייה האווירית.
משה זוכר ביקורים אצל סבא וסבתא שלי בעיירה קטנה ברומניה .ומה שהרשים אותו שם, היה איש זקן שהיה לו בעיית מעיים והיות והשירותים היו בחצר הוא היה עושה את צרכיו בסיר. משה זוכר, שפעם כשהיגע לשם הייתה הצפה של הנהר שליד העיירה ושירד הרבה גשם הוא הציף את כל העיר עם מים בגובה 30 ס"מ, והוא נאלץ להגיע לשם ברכבת כי כל הדרכים היו סגורות. כאשר המים ירדו ונשאר רק בוץ בדרך, לא היה כביש רק רחובות עם אדמה, כל האזור התמלא בצפרדעים, זה מזכיר לו את מכת מצריים. הצפרדעים לפעמים היו נכנסות לתוך הבית והיו אוספים אותם עם יעה, ואז היו הולכים החוצה וזורקים אותה בחוץ לא הרגו אותה הם היו מסביב בכל הגדלים של הצפרדעים.
את 13 היהודים שנלקחו מהבתים ברחוב של משה, רחוב "סמטת השמש" בבוקרשט לקחו ליער ורצחו בבורות.
