"נולדתי ב-11.8.1940 בעיר שנקראת פיישטני בסלובקיה. זמן המלחמה הייתי בן שנתיים עד ארבע וחצי, משהו כזה. לפני השואה, לאבא שלי היה בית חרושת גדול מוצרי פח בפיישטני. שהשלטון הנאצי התחיל לעלות בסלובקיה, התחילו לעשות קשיים ליהודים. בשנת 1942בערך, התחילו לשלוח יהודים למחנות. באותו זמן, קם ארגון, הארגון של יהודי סלובקיה, שהחליט, על מנת להציל יהודים משואה, להציע לגרמנים להקים מחנות עבודה, שבהם היהודים יעבדו בעבודות לטובת הצבא הגרמני, לנאצים. ואז, שלחו את אבא ואת דוד שלי למחנה כזה. זה היה מחנה עבודה לכל דבר. זאת אומרת, לא היו שם חופשיים. הם היו צריכים לעבוד כל יום, קיבלו קצת אוכל. בתור ילד קטן, לא הבנתי בכלל מה אנחנו עושים במחנה. זה היה הבית שלי. הייתי מתרוצץ בין הילדים, היה לי משהו לאכול, היה לי איזה בגד. בשנים האלו לא היה צריך שלושה זוגות מכנסיים ושלושה זוגות נעליים. היה לי בגד וזהו. לא ידעתי שהם עובדים. הם לא קיבלו שכר, הם היו עובדי כפייה. לפעמים הם היו צריכים לעבוד ימים שלמים וגם בלילות כי היה צריך, נניח לתקן משהו או היה חסר מדים, אז היו צריכים לתפור כל היום וכל הלילה כדי שיהיו מדים.
אבא שלי עבד בתחום הפחחות ואימא שלי תפרה בגדים וכל מיני דברים לנאצים. גם סבא וסבתא שלי היו שם, והם בעצם שמרו עליי, אני היית בן שנתיים. היינו במחנה הזה עד אמצע שנת 1944, ואז התחיל המרד הגדול בסלובקיה, והמחנה התפרק, ובעצם כולם התפזרו. פתאום יום אחד פתחו את השערים. מי ששמר על המחנה היו סלובקים, לא יהודים, היו להם מדים כאלה חומים. הם היו כמו הנאצים, עם תלבושת וכל זה. הם היו קבוצה שנקראה "לינקה". הם היו מאוד דומים לנאצים. הם הענישו ורדו באנשים ורצו כל הזמן תוצרת. היו מתקנים להם רכבים ועוד כל מיני עבודות, והנשם היו תופרות להם מדים.
שאלה- אתה רואה אותם כנאצים?
תשובה- אני רואה אותם כמשתפי פעולה. הם התנהגו כמו נאצים והם הוציאו כל מיני חוזים נגד היהודים, שאסור ליהודים שיהיה להם מפעל או כל עסק אחר. הם רצו להיות יותר צדיקים מהנאצים, והם היו יותר קשים על היהודים. הוציאו אותם מחברויות במועדונים, ליהודים היה מעמד גדול.
בשנת 1942 או 1943, סלובקיה פרשה מצ'כוסלובקיה והם בעצם נכנעו למשטר הנאצי. זאת אומרת הם התחילו לרדוף את היהודים והיה להם אפילו פתגם שאמר "הצ'כים שילכו ברגל לפראג, והיהודים שילכו לפלסטינה". אחרי שהמחנה התפרק, אי אפשר היה לחזור הביתה, אז התחבאנו ביערות. התחבאנו ביער כמה משפחות. הדודים שלי, הבני דודים, ועוד כמה משפחות התחבאנו ביחד. כרנו ביער סבוך מאוד באיזה מין ביתן כזה שלא היו שם מים, אז היו לוקחים שלג (היה אז חורף), ממיסים אותו וככה היינו חיים, כמה אנשים ביחד. באיזשהו שלב, התחילו לעבור שם הפרטיזנים, שנלחמו נגד הנאצים. הנאצים התפזרו, ברחו, אבל היה פה נאצי אחד ושם עוד אחד, ופחדו להיות בביתן הזה אז במשך היום ישבנו באיזשהו בור, חפירה כזאת שהייתה בגודל של חדר ושמה ישבנו עם שמיכות, כי היה קר, היה שלג, וככה כל יום. בלילה, היו יורדים חלק מהגברים וגם אימא שלי הייתה מצטרפת, הם היו יורדים לכפר השכן, שם היו כמה גויים, אנשים טובים, שנתנו להם אוכל, זאת אומרת הם קנו אוכל, לא נתנו בחינם, אבל נתנו תפוחי אדמה, קמח וזה.
אייכמן שלח בזמנו את הנציג האישי שלו כדי לראות איך עושים פתרון סופי ליהודי סלובקיה. שלחו כמה עשרות אלפים לתאי השמדה, לאושוויץ ולטרזין.
שאלה- הם הוכרו כחסידי אומות עולם?
תשובה- אני לא חושב שהם הוכרו כחסידי אומות עולם, יכול להיות שכן, אני לא יודע. אבל הם נתנו אוכל. היו יורדים ב11-12 בלילה, ירדו למטה לכפר, זה הי כמעט שעה הליכה, אוספים אוכל, והיו חוזרים למעלה, ומגיעים לפנות בוקר.
כל מי שהיה במחנה העבודה נובאקי ניצל. מהמשפחה כולם שרדו.
אחות של אימא שלי, קראו לה שארי. היא התחבאה אצל גויים בעיירה שהם נולדו בה, הובינה. ומשם הנאצים באו לקחת אותה, מישהו הלשין כנראה. אחרי 40 שנה שעזבנו את סלובקיה, ב1990 ביקרנו בהובינה. עברנו שם בכפר, ויצאה איזו גברת מבוגרת מהבית שלה, והיינו ביחד עם הדוד שלי, ארפד, ועצרנו שם, והוא דיבר איתה, כי הם הכירו. היא הסתכלה עליי, ושאלה "אתה הבן של אילקה (הלנה)? ואני לא ראיתי אותה בחיים. אני אומר כן, ואז היא סיפרה לי את הסיפור על שארי, שהתחבאה באסם אצלה ומשמה לקחו אותה למחנות.
שאלה- מה עם בעלה ושני הילדים?
תשובה- לא יודעים מה קרה להם. יודעים שנספו כי הם לא חזרו. הם כולם הובלו למחנות.
עלינו לארץ בשנת 1949. נסענו ברכבת מפיישטני לאיטליה, שם חיכינו שלושה שבועות, חיכינו שתבוא אונייה ואז עלינו עם האונייה "עצמאות". היו שם מיטות בקומות. לאוכל היו הולכים עם דליים של פח, והיו מביאים, היינו משפחה גדולה, דודים, בני דודים, והיו מביאים מרק בדלי ותפוחי אדמה בדלי. הסבא והסבתא שלי שהיו גם במחנה עבודה, לא עלו איתנו. הם החליטו שהם לא רוצים לעלות. אחרי שהמלחמה נגמרה, ההורים שלי הגיעו למסקנה שאין ליהודים מה לעשות בסלובקיה, והם החליטו שהם עוזבים את המדינה. באותה תקופה, הרבה מאוד יהודים נסעו לקנדה. להורים שלי כבר הייתה ויזה כדי לנסוע לשם, אבל אבא שלי היה ציוני, והא אמר שאם כבר נוסעים, אז לארץ ישראל. אמרנו שאנחנו נוסעים לארץ ישראל, וסבא וסבתא שלי החליטו שהם לא באים. דוד ודודה שלי החליטו להישאר, ואמרו שהם לא יעזבו את הסבא והסבתא לבד בסלובקיה. אחרי שעלינו היה קשר הדוק. אימא שלי ביקרה אותם ב1956. אחרי מלחמת סיני, נותקו היחסים ולא היה שום קשר בין המשפחות, עד שנוצר קצת קשר והיחסים חודשו. סבא וסבתא נפטרו בהפרש של שלושה שבועות אחד מהשני. לא היה טלפון, אז קיבלנו מכתב שסבתא נפטרה. אימא שלי הלכה אפילו לשאול אם היא צריכה לשבת שבעה. אמרו לה שכן. אחר כך גם הסבא נפטר, שלושה שבועות אחריה. ב1990 עשינו טיול שורשים בסלובקיה וביקרנו את ארפד ואשתו שאריקה וגם ביקרנו בפיישטני, וזיהיתי בדיוק איפה היה הבית שלנו. הלכתי ברגל והדרכתי את כולם איך להגיע. אחרי זה גם הם ראו להם איך להגיע לאיפה שהיה "מכבי צעיר". כבר אין שם את המועדון, אבל יש שלט גדול שאומר ששם היה "מכבי צעיר".
אחרי שהגענו לארץ ב1949, שלחו אותנו לשער העלייה ליד חיפה. היה שם מחנה אוהלים ששם היינו. אני והבת דודה שלי, רותי, היינו מיועדים ללכת לקיבוץ והפרידו אותנו מהמשפחה. היינו איתם אולי יום ואז הפרידו בינינו. שלחו אותי ואת רותי למחנה ליד קריית מוצקין, והתחילו לחלק לקיבוצים. אז התברר שאני עוד צעיר מדי, הייתי רק בן תשע. אמרו לי שאני לא יכול ללכת לקיבוץ אז החזירו אותי החזרה למשפחה, ואחר כך הגענו לגדרה, שם אני חי עד היום. היום יש לי אישה, שלוש בנות וחמישה נכדים".
