דף לכבוד / לזכר

נולדה ב-12/6/1927, היתה בת 12 כשפרצה המלחמה.

לפני המלחמה, שרה חייה חיים נורמטיבית,הורים ממעמד בינוני עם השכלה אקדמאית בית שבו 2 חדרים. התגוררו בבית אמא של שרה אביה של שרה . שרה בת יחידה

למדה בבית ספר יהודי "ויצו" עד גיל 12 . שרה ומשפחתה התגוררו בלודג שבפולין.

כשהחלה המלחמה היא וכל המשפחה כולל הסבים הועברו לגטו לודג'. בגטו היה להם בית ובו מטבח וחדר שינה. במטבח ישנו אמה ואביה של שרה ובחדר השינה ישנו במיטה אחת שרה ובת דודתה נחמה ובמיטה השנייה סבה וסבתה של שרה. בגטו היה רעב קשה ומחלות רבות. זהו הזיכרון הדומיננטי ביותר של שרה מהגטו אך זכור לה כי הדבר שחיזק אותה תמיד זה הימצאות הבית,שתמיד יש לאן לחזור-הבית קיים והמשפחה איתה וזה מה שחיזק אותה ועודד אותה במהלך כל השהות בגטו.

סבתה של שרה,מרים סלוצקי,אמא של אמא של שרה,נלקחה בסלקציה שבה נלקחו בכוח כל אזרחי הגטו שהיו  מתחת לגיל 10 או מעל גיל 65 (סבתה של שרה נרצחה בשנת 1942 ה-7 בספטמבר). סבה של שרה ,אברהם דוד סלוצקי נפטר שנה קודם לכן ,ב21 במרץ 1941. כאשר הורו הגרמנים להתפנות מהבתים שרה ומשפחתה הסתדרו במסדרון ביתם. היה ניתן להסתתר מבלי שיראו אותך מבחוץ.  שרה ידעה כי הגרמנים מסיימים את פעולתם ב5 אחר הצהריים וכאשר השעה הייתה 3 וחצי מפקד הגטו פרץ ושבר את דלתם של משפחת ונר והורה לשרה ומשפחתה לצאת החוצה. שרה זוכרת כי דחסו אותם בקרונות בין 70-90 איש. השוטר ששמר על הקרונות מטעם המשטרה היהודית היה בן של החברים של אמה ולכן אמר להם שכאשר הוא לא מסתכל יוכלו לקפוץ מהקרון ולהיחלץ. שרה קפצה בלי לדעת אם שאר בני משפחתה קפצו גם הם מהקרון. בשלב זה נשארו אביה, אמה, בת דודתה ושרה. חברתה הטובה שנלקחה מהגטו בשלב מוקדם השאירה בידי שרה שירים שכתבה וכאשר הגרמנים הורו לשרה לצאת מביתה לקחה בתרמיל קצת מחפציה ,חפצים אלו כללו גם את שירי חברתה גניה, כאשר קפצה מהקרון נאלצה להשאיר את התרמיל עם חפציה בקרון ,ועל זה עד היום מצפונה לא שקט.

כאשר קפצה לא ראתה את משפחתה ורק לאחר כמה שעות מצאה אותם.

לאחר כמה שבועות כבר לא היה לאן להימלט ,שרה ומשפחתה הועלו לקרונות שהובילו אותם לאושוויץ ,הנסיעה בקרון זכורה לשרה כסיוט מתמשך,צפיפות איומה,מחנק,היה סיר לצרכים וסיר למים. כאשר הגיעו לאושוויץ הועמדו במסדר שבו החליט מנגלה מי ישלח לתאי הגזים ומי ישלח למקלחות. למזלה של שרה ומשפחתה כל בנות המשפחה נכנסו לטור שמשמעותו להישאר בחיים. שרה זוכרת כי הופיעה דמות בחליפת פסים מכובדת ששאל אותה עם מי היא נמצאת וענתה בתשובה שהיא נמצאת עם הוריה, הוא אמר לה להגיד שיגידו שהם בני 34 והלך. היא צעקה לאביה שהופרד מהם לתור של הגברים שיגיד שהוא בן 34.היא אינה יודעת אם שמע אותה או לא.מאז אותה ההפרדה אינה ראתה עוד את אביה.כאשר הועמדו בתור כל הנשים ,חיילים גרמנים הורו להם להוריד את כל תכשיטיהם ,לשרה היו טבעת,תליון,אצבעון,ושעון . את השעון ואת האצבעון שבעזרתו עבדה בתפירה בגטו לקחו ממנה. אך היא שמרה את התליון והטבעת בפיה כאשר נלקחו מהם התכשיטים היא אינה זוכרת מאיזה סיבה עשתה את זה . לאחר מכן הורו להם להתפשט.חוויה זו זכורה לה כנוראית וטראומטית במיוחד .החיילים הגרמנים עמדו מנגד וצעקו גסויות וקללות לעברם. נאמר להם לקפל את כל בגדיהם כך שיוכלו למצוא אותם לאחר המקלחות. ביציאה מהמקלחות הם הגיעו לאולם גדול שבו זרקו לעברם בגדים. ברגע זה זכור לה שאינה ראתה את אמה אך זכרה מה לבשה , שמלת משבצות כחולה, לאחר המקלחות גילחו את שערותיהם. שרה זוכרת כי מבחינתה כולם נראו אותו דבר- אי אפשר היה להבדיל יותר,לקחו מהם את האישיות והמראה שייחדו אותם. הם קיבלו בגטו מנת לחם קטנה ומרק ,5 בנות אכלו מאותה צלחת מרק שעשויה מפח. שרה אומרת כי בגלל שהייתה  מפונקת סחרה בחצי מנת לחם בתמורת כף כדי שתוכל לשתות את המרק.
האסירה שעשתה איתה את העסקה הבטיחה לשרה כי תיתן לה עוד מנות אוכל ,לאחר ששרה שמרה כמות מסוימת של חפצים היא שיחדה את רופאת הגטו בכדי שתיקח את אמה למרפאה שלא תצטרך לעמוד במפקדים שהיו מאוד קשים לאמה.

באחד מן הימים ששרה חזרה מן המפקד לא ראתה את אמה וששאלה היכן היא,ענו לה בתשובה כי אמה התעלפה וכעת בדרכה לקרון החולים,שרה ידעה כי אין דרך חזרה משם לכן רצה עם בת דודתה ולמזלם אמה עדיין הייתה בתור ועוד לא נכנסה לקרון ,שרה גררה את אמה בכוח משם שכבר הייתה באפיסת כוחות. באחד מן המסדרים נחמה, בת דודתה נלקחה לתור שמשמעותו מוות. היא נרצחה בשנת 1944 בספטמבר בגיל 15 הייתה בהירצחה.

לאחר שבעה שבועות באושוויץ הועברו שרה ואמה בקרונות למחנה אדרן שבדרום בגרמניה,כאשר ירדו מן הרכבות ליווה אותם הנוער ההיטלראי לתוך המחנה. שרה מתארת את המקום כגן עדן לעומת אושוויץ שהיה לדבריה "פלנטה אחרת". במחנה זה עבדו בתפירה , כאשר הגיעו הביאו להם בגדים ונעליים.במשך כל התקופה במלחמה שרה הייתה ללא נעליים ,וכשהביאו לה את הנעליים לא היה נוח לה כי התרגלה כבר להיותה יחפה.הם קיבלו גם 2 שמיכות צמר לכל אדם,ומרק,מנהלת המחנה התנצלה שהמרק קר.שרה הבינה כי ניצלה כאשר קיבלו מרק עם כף ,כאשר באושוויץ נאלצה לוותר על לחם  בכדי שיהיה לה כף. ממחנה אדרן שבגרמניה הובילו אותם לטרזינשטט שליד צ'כיה. לטרזינשטט הועברו בקרונות פתוחים לכן היה להם קצת אוויר. בטרזנשטט נשארו עד פלישת רוסיה ושחרור המחנה .

הרגע שבו שרה הרגישה נקמה היה כאשר ראתה את המפקדת מחנה אושוויץ בידי החיילים הרוסים בוכה ואומרת כי היהודיות ישתחררו בעוד שבועיים ומה יהיה על גורלה ,ברגע זה הרגישה רגע של ניצחון ונקמה. כאשר היו בטרזנשטט היו שמועות כי המלחמה נגמרה אך הם חשבו שזו סתם שמועה.בפעם השנייה שהייתה שמועה שנגמרה המלחמה שרה יצאה עם חברותיה לקרון. הן התחילו ללכת ובדרך ראו טנק רוסי ובטנק היה חייל שאמר להם שאם ימשיכו ללכת עוד קצת יראו את הגרמנים שבויים בידי הרוסים. כאשר הגיעו למחנה,הרוסים אמרו להם שיוכלו לקחת מהחיילים הגרמנים כל מה שירצו אך לא יוכלו לפגוע בהם מכיוון שהם שבויי מלחמה. שרה לקחה סיגריות מהתרמילים של החיילים כי קיוותה לתת אותן לאביה שעישן הרבה סיגריות כאשר תראה אותו,וכמו כן לקחה סכום צבאי . היא  אינה יודעת את הסיבה עד היום.

לאחר מכן חזרה לגטו להודיע לאמה שהמלחמה נגמרה. אמה רצתה לחזור לפולין אך שרה רצתה לעלות לארץ. שרה נסעה לפראג עם חבריה כאשר מלאו לה 18שנים . הם ראו את חיילי הבריגדה היהודית ושאלו אותם כיצד יוכלו להגיע לארץ ישראל.הם אמרו להם שאם יוכלו להגיע לאיטליה - מאיטליה נשלחות יום יום אוניות לכיוון ישראל.לאחר מאמצים רבים וזיוף מסמכים הצליחו להגיע לאיטליה ומשם נשלחו בחזרה לגרמניה.מגרמניה עלתה שרה עם העלייה שמומנה על ידי הארגון ג'וינט,עלייה ב, עם אמה.מבני משפחתה של שרה ניצלו רק אמה ושרה.הם עלו לארץ ב8 ביולי 1947.כעת לשרה יש 2 ילדים 5 נכדים ו2 נינים קטנים,את בעלה הכירה כשאר נסעה עם חבריה לפראג.בעת הנסיעה בעלה נהייה חברה וגם כן בעלה .מקצועה של שרה מזכירה רפואית,ועד היום מתנדבת פעם בשבוע בעבודה זו.

שרה נפרדה מהאב, חיים ונר-במאי 1945, מהבת דודה, נחמה שוטלנדר-בספטמבר 1944, מהסבתא, מרים סלוצקי-ב-7 בספטמבר 1942, מהבן דוד, יעקב קרביץ-ב-1944.

כיום לשרה יש 2 ילדים,5 נכדים, ו2 נינים. והיא עסקה כמזכירה רפואית במקצועה.