נולדה ב- 27 נובמבר 1937, היתה בת 3 כשהתחילה המלחמה.
לפני המלחמה האב עבד במערכת עיתון בריגה, לטביה והאם גידלה אותה ואת אחיה הנריק. כשהגרמנים התקרבו לריגה את כל מערכת העיתון העבירו לעורף ואז האב חזר הביתה והורה לאמא לעלות על משאית של העיתון איתה ועם אחיה, משאית שאמורה להעביר אותם למקום רחוק. אמי יצאה לדרך כשהיא בת 27 עם שני ילדים קטנים.
יעד הבריחה היה רוסיה- אסיה התיכונה באיזור טשקנט שבאוזבקיסטן, בעיר אשחבד. אמא של בלה היתה אישה משכילה לעומת האוזבקים הנחשלים, כיוון שידעה קורא וכתוב ברוסית התקבלה לעבודה בלשכת הגיוס של הצבא האדום. בלה, אמה ואחיה גרו בתוך בקתה עם משפחה נוספת. כאשר יצאה האם לעבודה טיפלה בילדים הקטנים אם המשפחה השנייה. הזמנים היו קשים מאד, היה רעב גדול ומחלות, ללא תרופות או עזרה ראשונה. כתוצאה מהרעב ומהמחלות נפטר האח הנריק.
עם סוף המלחמה, הם חזרו ללטביה שם מצא אותם הדוד ששרד את המלחמה. האב נשאר בריגה והתגייס לצבא הלטבי, ליחידת הרובאים.
דוד שלה, אליהו, גם הוא נשאר עם ארבעת ילדיו בריגה , הם נתפסו ונשלחו לגטו ריגה שם נשלח הדוד לבור ירי, הוא נורה אך לא נהרג, התחזה למת וכך ניצל. הוא הצליח לצאת מן הבור, ברח ליערות אך שם נתפס ע"י הגרמנים ונלקח למחנה עבודה. במחנה העבודה הוא הצהיר על עצמו שעבד למחייתו כחייט, מכיוון שנאמר לו שבעלי מקצוע נשארים בחיים. בעקבות זאת העבירו אותו לבית חרושת שם תפר ציוד עבור הצבא הגרמני. לבסוף הגיע למחנה מאוטהאוזן, שהיה מהמחנות הקשים ביותר. הוא שרד את המחנה הזה וכאשר הרוסים שחררו את המחנה הוא חזר לריגה לחפש ניצולים ממשפחתו.
הוא הגיע לכנסייה באיזור מגוריו ומצא את אחת המטפלות של המשפחה. זאת אמרה לו שידוע לה היכן נמצאים חלק מבני המשפחה ונתנה לו את הכתובת בה שהו בלה ואמה.
חוץ משלושתינו, כל משפחתינו נספתה.
בלה עלתה לארץ בינואר 1960, במטוס שיצא מפולין, עבר דרך וינה.
כיום בלה חיה בישראל, בתל אביב נשואה לאריה מירמן . יש להם שני ילדים, נורית ושמוליק וששה נכדים. כיום בלה היא פנסיונרית. במשך שנים עבדה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בניתוח מערכות ביחידת המחשב.
אחרי שעלו ארצה בלה זוכרת מפגשים משפחתיים בהם בילו יחד האם, אחיה ומשפחתו, אשתו ובתו אידה ( בת דודתה) בחגים ובשמחות .
הדוד נפטר ב 1970 . האם והיא המשכנו לשמור על קשר חם עם אשתו ועם בתו.
