חגי נולד ב1934 בעיירה קטנה בשם "אלכסנדרה" שבפולין, בשם חגי גרגס .
ב 23 באוגוסט-1939 נחתם חוזה ריבנטרופ - מולוטוב (על שם שרי החוץ של גרמניה וברה"מ ) בחוזה זה נאמר בין השאר שאם ברית המועצות לא תפריע לגרמניה לכבוש את פולין, היא תקבל אזור בתוך אוקראינה. וכך היה. למרות שהגרמנים הצליחו לכבוש שטחים נרחבים של פולין הם לא הגיעו לכבוש שטחים שנכללו בחוזה . מקום מגורי חגי לא נכבש ע"י הגרמנים כמוסכם. אומנם, בעת המלחמה נשמעו היטב הדי הפצצות במקום, אך התושבים לא סבלו מכך באופן ישיר .על פי ההוראות שקיבלו אזרחי המקום, היה עליהם להיצמד לקירות הבתים מבחוץ בעת השמע הדי ההפצצות. המקום היה נתון לשליטת הסובייטים .
במהלך ילדותו של חגי, באחד הלילות, המשטרה החשאית הסובייטית הגיעה לעיירה וגירשה את בני משפחת גרגס מדירתם. זאת משום שהיו בעלי רכוש רב. אביו היה בעל מנסרה שהוחרמה ע"י הסובייטים, וכן עקב פעילות האב ועיסוקו בציונות. האב שמואל גרגס היה יו"ר הוועד הציוני בעיירתו. 7 הנפשות במשפחתו גורשו בחצות הלילה ויצאו למקום לא נודע, כאשר קול בכיים של אנשי העיירה מלווה אותם. הם הועמסו על קרון משא מבלי לדעת לאן הם נשלחים. לאחר שבוע עצרה הרכבת והורידו אותם בקזחסטן. הם הגיעו לכפר קטן ל"קולחוז" שבסיביר. שם ניסו לשכור חדר ומאמציהם לא צלחו, לבסוף הצליחו לשכור חדר תמורת בגד נשים בעל ערך. בחורף סבלו מרוחות עזות וקרות, ומסופות שלגים, בטמפרטורה של 35 מעלות מתחת לאפס. חגי ואחותו נאלצו להשתייך לתנועת ה"קומסומול" תנועת הנוער הקומוניסטי , והאב, בזכות השכלתו והידע הרב שלו, נתמנה לעוזר מזכירת הקולחוז (שלא ידעה קרוא וכתוב). הוא היה אחראי לקשרים המרובים של הקולחוז. גירוש המשפחה היה ב- 1940. שנה לאחר מכן, התבטל הסכם ריבנטרופ- מולוטוב וגרמניה פלשה לברית המועצות ב1941. כאשר הגיעו הגרמנים- הנאצים לעיירה אלכסנדרה, העיירה ממנה גורשה משפחת גרגס שנה קודם לכן, הם הוציאו את כל יהודי העיירה לשדה, דרשו מהם לחפור לעצמם בורות והרגו את כולם עד אחד. בעצם , גירוש המשפחה ע"י הסובייטים לסיביר הציל אותם ממוות. על כך אמר אביו של חגי " שבכל דבר רע ניתן למצוא גם את הטוב". משפחת חגי הייתה משפחה דתית, בעת הגירוש הורשו לפי בקשת האב לקחת עימם רק ספר אחד: "חמישה חומשי תורה" (בעזרת ספר זה לימד האב את ילדיו עברית). כיום, נתרם הספר ע"י המשפחה ל"יד ושם". עם תום שנתיים בסיביר גורש האב לעיירה במרחק של 800 ק"מ לעבוד במכרה פחם, עבודה קשה, בתנאים בלתי סבירים. האב נפצע באצבעו והיה זקוק לטיפול רפואי מידי, הרופאה שטפלה בכורי הפחם, גם היא יהודיה, לאחר שיחה עם שמואל הבהירה לו כי מוטב למשוך את הפציעה לטווח ארוך ולא לרפאה מיידית ואולי זו תהיה הדרך להצלתו. ואכן כאשר נוכחו לדעת שאצבעו לא נרפאה ולא יוכל להביא תועלת במכרה, שלחוהו לסיביר לקולחוז ממנו בא, (לימים, רופאה יהודיה זו, הייתה כלתו של היורש של סטלין, חרושצ'וב). חגי ואחותו הצטיינו בלימודים בקולחוז. מחוץ לביתם התנהגו כרוסים ובביתם כיהודים. ושמרו בקנאות על קיום החגים .
ב – 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה והרוסים אפשרו למשפחת גרגס לעזוב את סיביר ולחזור לעיירתם בפולין. בעקבות המלחמה השתנו השטחים. פולין קבלה חלק מאדמת גרמניה ונשמט לה חלק שהפך להיות חלק מאדמת ברית המועצות. הם גילו שעיירתם שייכת לברית המועצות חזרו והתמקמו באזור חדש של פולין (לשעבר אזור גרמני). במקום הוקם מוסד לגילוי ילדים יהודיים שהוסתרו בעת המלחמה במנזרים, ואצל משפחות נוצריות. הם הצליחו לאסוף כ -300ילדים, ילדים אלה למדו במוסד וחיכו לעלייתם ארצה . שלושה ארגונים עסקו בפעילות זו: השומר הצעיר, הנוער הציוני שהיה שייך לציוניים הכללים, ותנועת גורדוניה. האב שמואל נכנס כפעיל ל"ציוניים הכלליים." הבריטים התירו רק ל – 100 אלף איש בשנה לעלות ארצה. קמה תנועה בשם עלייה ב' ( עלייה בלתי לגאלית) ארגון של הסוכנות היהודית בשם "הבריחה" עסק בעליית יהודים לארץ ישראל בצורה בלתי לגלית. רכש אוניות באירופה, ודאג לכל הנדרש. עולים רבים נתפסו ע"י הבריטים בדרכם לארץ וגורשו לקפריסין. האב שמואל היה מנהל אדמיניסטרטיבי של המוסד, היה פעיל מאוד בתנועת הציונים הכלליים. עסק בעליות בלתי לגליות . שאול אבי גור שהיה ראש המוסד לעליה בלתי לגאלית נתן דימוי ציורי לרעיון העלייה הבלתי לגאלית: " נהר שנסתם באפיק המרכזי, נפרץ בערוצים צדדיים". מבחינים ב-3 תקופות עיקריות בתולדות ההעפלה : משנת 1934 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה העפילו כ- 10000 איש, בתקופת המלחמה עצמה עלו כ – 20000 איש ומסיום המלחמה עד להקמת המדינה הגיעו כ -85,000 איש. סך הכל עלו בעליה כ -115,000 איש. דרך הים עלו כ-107,000 מעפילים ובדרך היבשה הגיעו כ – 7,500 איש . במפעל ההעפלה השתתפו 140 כלי שיט. הספינה הקטנה ביותר הייתה "פוסידון" עליה 65 איש, והגדולה ביותר "עצמאות" עליה7500 איש. החל מאוגוסט 1946 החלו הבריטים להעביר את המעפילים שנתפסו למחנות מעבר בקפריסין . בקיץ 1947 נתפסה האוניה "אקסודוס" ,עם לכידתה לבש המאבק נגד ההעפלה צורה חדשה .
חגי, אחותו אסתי ואביו עלו לארץ באוניה "אקסודוס" . אמו הצליחה לעלות באופן לגאלי משום היותה חולה .(האוניה "אקסודוס" או בשמה העברי "יציאת אירופה תש"ז " (שם שנתן לה משה סנה ,שהיה חבר הסוכנות היהודית ומונה מטעמה על הבריחה ועל עליה ב'. ) נבנתה בשנת 1918, הייתה ספינת טיולים אמריקאית, השתתפה בפלישה לנורמנדיה , שימשה כמעבורת על נהר הסיינה ואחרי המלחמה חזרה לצי המילואים של ארה"ב. היא נקנתה ע"י פעילי המוסד לעליה תמורת50,000 דולר אותם תרמו ידידי ההגנה בארה"ב). חרף התנגדות הבריטים לתת לאוניה להפליג מארה"ב לאירופה מאחר שגילו את ייעודה ,הצליחה האוניה לחמוק מארה"ב ותחת דגל אנדורס הגיעה לאיטליה. וכן חמקה מאיטליה והיגיעה לפורט דה בוק שבצרפת . כרב החובל של האוניה נתמנה יצחק אהרונוביץ (אייק) .וכמפקד האוניה מטעם ההגנה נתמנה יוסי הראל . כאן הוחל בהכשרתה ובהכנתה לקליטת מספר מרבי של מעפילים . את העולים היו חייבים לצייד בתעודות מעבר מזויפות , המעבר מפולין לצרפת נמשך כחצי שנה. בשל ההכנות לתקיפת הבריטים על האוניה הותקנו גדרות תיל להגנה מפני הבריטים וצינורות מתכת שחוברו לקיטור האוניה שאם הבריטים יעלו עליה, המגנים יפתחו את דודי הקיטור ועל הבריטים יותזו מים רותחים, בנוסף יצרו כלי מלחמה כגון שקים של תפוחי אדמה,שקים של ברגים, קופסאות שימורים, מקלות ומסכות גז (משום שהבריטים השתמשו בגז מדמיע). במחנות המעבר בצרפת חולקו העולים לארץ לשכבות גיל: גילאי 17-30 הם הלוחמים. חגי היה בן 12 ואסתי אחותו בת 10 הם הודרכו היכן להימצא בשעת סכנה. הם השתייכו לקבוצת "בר-כוכבא". ב-11 ביולי 1947 היה עליהם לעלות על האוניה, באותו יום פרצה שביתת נהגי משאיות בצרפת, ארגון הבריחה שיחד את נהגי המשאיות ואכן הצליחו להעלות את כל ה4500 העולים. זמן קצר לאחר שאחרון המעפילים עלה על האוניה נאסר עליה להפליג בעקבות לחץ בריטי, אך שאול אביגור פקד להפליג ללב ים. הנמל היה קטן ופיתחו היה צר ולמרות שהנווט השכיר לא הגיע כדי לנווטה אל מחוץ לנמל, ולמרות שהיא נתקלה בשרטונות הצליחה אקסודוס לצאת לים הפתוח אך שם חיכו לאוניה שתי משחתות בריטיות כליווי צמוד . על האוניה החיים התנהלו באופן שגרתי, פורסם עיתון קיר ב-4 שפות, להעלאת המורל שרו ולימדו שירים בעברית. תחנת שידור שידרה חדשות מהארץ, הוקם בית חולים והצוות הרפואי כלל 5 רופאים ו-20 אחיות. ב-18 ביולי 1947 בשעה30 :2 אחר חצות הקיפו את האוניה מכל עבר 6 אוניות בריטיות, עוד בטרם כניסתה למים הטריטוריאליים, ההוראה הייתה לעצור את האוניה. מהאוניה שוגר מברק למפקד הבריטי : "אנחנו עולים לארצנו בזכותנו ולא בחסדו של מישהו, אנחנו נהיה האחרונים שנשאף לשפיכות דמים, אבל עליך להבין, שלא נלך מרצון למחנות ריכוז, אפילו אם הוא בריטי . לבסוף, אני חושב זאת לחובתי להזהירך שתהיה אחראי באופן אישי לכל מקרה של פתיחת אש לתוך ציבור של נשים וילדים בלתי מוגנים ובלתי מזוינים.אני מקווה שתנהגו לפי הצווים האנושיים והאלמנטאריים ביותר ." זמן קצר אחר כך, החלו יריות לעבר תא ההגה העליון. שתי משחתות נגחו את האוניה משני צידיה. החיילים ניסו לפרוץ אל האוניה בחיפוי הירי, בעוד המעפילים מקדמים את פניהם במה שהוכן מראש (תפוחי אדמה..שקי ברגים...) גם צינורות הקיטור הופעלו המשחתות המשיכו להלום בדפנות העץ של האוניה, מים החלו לחדור פנימה ולא הייתה ברירה אלא להכריז על הפסקת אש. בקרב נהרגו שלושה מעפילים, ביניהם הנער צבי יעקובוביץ’ בן ה- 15. נפצעו עשרות. החיילים השתלטו על האוניה. למחרת, בשעה 1400 בצהרים נכנסה האוניה לנמל חיפה, כולם עמדו על הסיפון ושירת התקווה בקול אדיר פרצה מפי כל . לאחר הורדת הפצועים וההרוגים הועברו העולים ל-3 אוניות גירוש. חגי ואחותו אסתי עלו על האוניה "ריינימד פארק". הם הפליגו מחיפה בכאב לב והיו בטוחים שפניהם לקפריסין. אך הבריטים רצו לשבור את רוח העולים ולהחזירם לאירופה. האווירה הייתה קשה, אך אנשי ההגנה דאגו לשגרת חיים למרות הצפיפות הרבה והתנאים הבלתי אנושיים. במשך 11 יום טולטלו בים עד שהגיעו לפורט דה בוק שבצרפת ושם נדרשו לרדת לחוף . 24 ימים שהו העולים באונית הגרוש בנמל הצרפתי, בתנאים מאוד קשים, בחום מעיק, בצפיפות בלתי נסבלת, אך הוחלט לא לרדת בעידוד ממשלת צרפת והישוב בארץ. לבסוף ב- 23 באוגוסט 1947 הפליגו האוניות, ובספטמבר הגיעו להמבורג שבגרמניה. בן – גוריון החליט ופסק שמעפילי אקסודוס עשו די והותר, וממדי הפעולה הוגבלו לכדי התנגדות פסיבית בלבד. וכך הורדו המעפילים בכוח על – ידי חיילים בריטים שסחבו כל עולה מסיפון האוניה עד למשאית, ולמחנות מעבר וב7 בספטמבר 1948 בדיוק שנה לאחר ההגעה להמבורג, וארבעה חודשים לאחר צאת הבריטים מהארץ וההכרזה על הקמת המדינה שוגר מברק למטה ה"מוסד" בת"א: " הוצאנו מגרמניה את אחרוני מעפילי אקסודוס , קיימנו את הבטחתנו במלואה ."
חגי בן ה- 12 ואחותו אסתי בת ה- 10 הגיעו לארץ בפברואר 1948 בתעודות מזויפות ובשמות בדויים,כ"תיירים" שמפליגים לאוסטרליה ויורדים בחיפה למספר ימים לביקור קרובים. אמם הצליחה לעלות באופן לגלי כמה חודשים לפניהם ואביהם שמואל הגיע ארצה כחודש אחריהם. בארץ שינו בני המשפחה את שמם מ-גרגס לגרי לפי שם בן דודם שחי בארץ , הוא ד"ר גרי , הרופא שטיפל בשעתו ביוסף טרומפלדור . לאחר פרשת הגבורה של אקסודוס לא חזרו הבריטים על הניסיון להחזיר אוניות מעפילים לאירופה, ואלה שהגיעו אחרי אקסודוס הועברו לקפריסין .
