נולדה
ב 02-03-1921, היתה בת 19 כשפרצה המלחמה.
לפני
השואה החיים היו רגילים. הייתה קצת אנטישמית, אנטישמיות תמיד הייתה אך היה ניתן
להסתדר איתו. חיה ברומניה בוקובינה-אוקראינה צרנוביץ'.
היא
נכנסה לגטו בצ'רנוביץ' בשנת 39. כאשר באו לקחת אותם לגטו הם פחדו פחד מוות. הם
חשבו כי זה סופם "לא האמנו שאנחנו עוד נחייה" היא אמרה לי.
הבחור
שבא לקחת אותם מהבית עמד לפני הבניין שלהם ואמר תוציאו את כל היהודים מהבית. תוך 5
דקות כל היהודים שגרו בבניין היו למטה. בלי כוח ובלי חשק. כולם היינו בטוחים שהם
גמרו שזהו. לא היה לאן לברוח אז הם באו.
סינדוניה
אומרת שבזמן המלחמה “לא היו חיים..הפחד
הרג אותנו". לדעתה שלחו יותר מכ50% מהאוכלוסייה למחנה עבודה באוקראינה. ששם
התנאים היו הרבה יותר קשים. הרבה יותר קר הרבה יותר פרימיטיבי. שלחו את מי שתפסו. מה
שהיה טוב זה שרובם היו מוכנים לקבל שוחד. סינדוניה אומרת שפשוט הכל היה סיפור של
מזל אחרי סיפור, כל פעם באו ולקחו יהודים ואיכשהו הם הצליחו להתחמק או לשחד מישהו.
היא אומרת שהיה שם כל כך נורא, יכול היה להיכנס אליהם אדם הביתה להוציא אקדח או
סכין, להרוג אותי וזהו. לא היה קורה לו כלום. אף אחד לא היה עושה לו כלום.
יש
לה אחות אחת, קוראים לה ברטה והייתה לה רק אותה ואז ומתמיד, היא עדיין חיה. כל
המשפחה שרדה את השואה וההורים נפטרו בארץ מזקנה. שם היה שמואל ורוזה מילר.
היא
עלתה לארץ כשכבר הייתה נשואה. עלתה בשנת 1050 באונייה, היא לא זוכרת בדיוק מאיפה
או מנפולי או מונציה.
בעלה
נפטר בערך לפני כ-30 שנה. בימינו יש לה בן אחד, אשר ממנו יש לה 3 נכדים ו4 נינים(
ומקווה לכמה שיותר).
היום
היא כמובן בפנסיה אך כל חייה הייתה צורבת זהב. מלפני השואה עבדה במפעל שצרבו בו
זהב ועיצבו אותו לתכשיטים וזה אחד הדברים שהצילו אותה בגטו. המשפחה אומרת כי מנהל
המפעל היה קצת "מאוהב" בה תמיד ולכן תמיד השיג לה אישורי עבודה.
כל
הזמן לקחו אנשים שלא היו להם אישורי עבודה לרכבות ששלחו אותן למחנות השמדה.
כל
זה היה עד שיום אחד אמרו לקחת את כל הגטו שלה לא משנה אם היה לך אישור לעבוד
ולהישאר היית צריך לעלות על הרכבת. המנהל שלה הביא לה שק מלא בתכשיטי זהב ואמר לה
שאם תצליח לשחד מישהו אז שתשלם לו. היא הגיעה לרכבת עם כל בני משפחתה, הם עלו על
הרכבת והיא ירדה ממנה לרגע, חיפשה אנשים לשחד עד שלבסוף מצאה שוטר ואמרה לו שהיא
תביא לו את כל השק הזהה ששווה המון כסף אם הוא יוציא את משפחתה מהרכבת. כל המשפחה
כבר היו בטוחים שהם הולכים למות. השוטר הסכים והיא הוציאה את כולם ברכבת. כמעט ולא
נשארו אנשים בגטו. האנשים שנשארו היו כאלה מעטים שהצליחו לברוח או מאלה שהצליחו
לשחד או שהתחבאו.
שאלתי
אותה אם היא תוכל לספר לי עוד איזה סיפור שקרה לה שם. היא אמרה לי שאני יצטרך
לישון בביתה שבוע בשביל שהיא רק תתחיל אך סיפרה לי סיפור קטן. יום אחד בגטו נכנס
חמור די גדול והאנשים היו כל כך רעבים שהם אכלו אותו, היא גם כן אכלה אותו.
שאלתי אותה אילו שפות היא מדברת היא אמרה לי שחוץ מעברית ואנגלית היא מדבר גרמנית, רומנית, רוסית, אוקראינית ואידיש. וכל הלמידה הזאת לא הייתה ברצון פשוט היה עם הזמן.
