נולדה ב-9.6.1928. בלודג',
פולין.
"אבי היה מרצה באוניברסיטה ואמי
רופאת שיניים. הם הגיעו מרוסיה ב-1923, עוד לפני שנולדתי. אחי היה גדול ממני בתשע
שנים. המלחמה מצאה אותי בראשון בספטמבר כאשר הייתי ילדה בת 15. הייתי ארבע שנים
בגטו לודג'. עבדתי בהכנת שמלות נשים, הייתי אחראית על תכנון השמלות. בלעדיי הם לא
היו מצליחים לייצר בגדים. עד אוגוסט 1944, שבו פירקו את הגטו ושלחו אותנו
לאושוויץ. באושוויץ שלחו את אימא לטור של המתים, ואחותי לידה. אבל גרמני שהיה שם
ראה אותי ומשך אותי בחזרה לטור של העבודה - לטור של החיים. נכנסתי למחנות העבודה
אבל מרוב שהייתי קטנה ורזה היה לי מזל. הוציאו את האנשים בזה אחר זה. אבל איכשהו
תמיד נשארתי. באיזושהי תקופה ניסיתי למצוא את הגרמני שהציל את חיי, אבל אמרו לי
שזה בלתי אפשרי למצוא את האדם שהוציא אותי מהטור למשרפות. היה לי מזל, לא הייתי
בעבודות קשות, למשל לנקות חלקים של אווירונים, לספור חלקים, עבודות מטבח וכו'.
מכיוון שהייתי במטבח יכולתי לעזור לחברות שלי. את האוכל שלי נתתי לחברות - לחם
ומרק כי אני אכלתי במטבח. באחת מהפעמים שעמדנו במסדר ניגשה אליי אישה מבוגרת ואמרה
לי: "אני כבר אישה די מבוגרת, הנה בת-אחותי, היא בערך בגילך, תדאגי לה,
בבקשה". עד היום, למרות שהיא גרה באוסטרליה אנחנו שומרות על קשר.
בסיום המלחמה הייתי על רכבת
בגרמניה בדרך לחיסול. הגרמנים פשוט ברחו והשאירו אותנו. הגעתי ארצה אחרי המלחמה,
הייתי באיטליה בקבוצת "פרונקה" - קבוצה של ילדים. הכרתי במקרה את אח של
המדריכה שהיה בפולין. לשם הגיעה אונייה "פרינסס קתרין" - האונייה
הראשונה עליה היה משה שרת, שהכיר את דודי. ב-11.11.1945 הגענו לארץ ישראל. המשפחה
שלי הגיעה לנמל ולקחה אותי הביתה. קיבלתי את הסרטיפיקט שלי וכך גם אחי."
