דף לכבוד / לזכר

EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
שמחה כהן
1928
יוצר הדף: אור שבת קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים
נולדה ב- 15.3.1928 בארטה, שביוון.
"היינו שני הורים וארבעה ילדים: אבא יהושע, אימא פרלה, מרים, ציונה (סוניה), יוסף ואני. ב-1944-1943 הגיעו הגרמנים והתחילו לעשות צרות, הטילו הרבה איסורים וביניהם הטלאי הצהוב. בסוף 1944 אמרו לנו לסחוב עלינו כל מה שאנחנו יכולים ולהגיע לבית הקולנוע. עלינו על אוטובוס לכיוון עיר אחרת שקרובה לתחנת הרכבת. ישבנו צפופים שלושה ימים בקרונות, לא יכולנו להזיז יד או רגל וגם לא לישון. הגענו לפולין, ישר לבירקנאו. הפרידו בין הנשים והגברים ונשארתי עם אמי. אבי לא הרגיש טוב וראיתי שלוקחים אותו עם שמיכה. מאז לא ראיתי אותו יותר. אחרי ההפרדה בין הגברים והנשים הפרידו אותנו בשנית. את אחותי ואותי לקחו לצד אחד – לעבודה, ואת אמי לצד השני - עכשיו אני יודעת שהיא נלקחה למשרפות. למזלי תמיד הייתי עם אחותי, שמו עלינו מספרים , לקחו אותנו לאולם, הפשיטו אותנו, גילחו אותנו לגמרי, בכל מקום שהיו בו שערות. התקלחנו, נתנו לנו מדים עם פסים וכפכפים וקצת לחם עם מרגרינה. בכל צריף היו מיטות קטנות וחיינו בצפיפות ובדוחק. היינו מתקלחות ערומות כשהגרמנים עוברים ומסתכלים עלינו. השפלה שאין לתאר. הכינו אותנו לעבודה וכל אחת קיבלה תפקיד אחר. קיבלתי עבודת פרך ונאלצתי להעמיס סלעים על מריצות ולהעביר אותם ממקום למקום.העבודה הייתה קשה מדיי ואחרי שלושה ימים לא יכולתי יותר. אחותי עבדה בבלוק אחר וניסתה לקרב אותי אליה. לא עמדתי בקצב, אחותי סידרה את מכסת העבודות שלי וגילו אותנו. אחותי קיבלה יותר מכות ממני כי היא ניסתה לשמור עליי.
בפסח 1944 או 1945 יצאנו ל"צעדת מוות". אז לא ידעו מה זה או לאן אנחנו הולכים. קיבלנו פרוסת לחם אחת והתחלנו ללכת. היה קר, ירד שלג ובלילה היינו נשכבים על השלג בשדה הפתוח וישנים. אחותי הייתה חזקה, היא קמה והכל היה בסדר. ניסיתי לקום אבל הרגל שלי קפאה במהלך הלילה ולא הצלחתי ללכת. מי שלא היה יכול ללכת - ירו בו. אחותי סירבה להשאיר אותי שם וסחבה אותי על הגב שלה. לאחר זמן מה היא הניחה אותי בעגלה שסחבה את המתים. אחרי דרך ארוכה הגענו לברגן-בלזן ופגשנו את אחותנו - נס משמים. הכניסו אותנו לצריפים, בלי מים, בלי אוכל, כמו חיות - רזים, עם כינים בכל הגוף. בערב היית הולך לישון ובבוקר קמת כשלידך שני אנשים מתים.
במטבח פגשנו פולניה שכנראה הבחינה שאני יודעת לתפור - היא הביאה לי סדין שאתפור לה סינר וזה מה שהציל אותנו. מאז אותו היום, היא הביאה לנו כל יום בשר מתחתית סיר האוכל. חלקתי את האוכל עם אחיותיי ועם הבנות שהיו איתנו בצריף, וכך ניצלנו. היינו בברגן-בלזן כמעט חודשיים, אך זמן קצר זה הספיק כדי לחסל מחצית מהאנשים שנפטרו מהלכלוך, מהרעב ומהזוהמה. שוחררנו על יד האנגלים שהגיעו יום אחד ואמרו לנו ללכת לאן שאנחנו רוצים ולקחת מה שאנחנו רוצים. המון אנשים התנפלו על האוכל ומתו כיוון שקיבתם לא הייתה רגילה לאוכל. אותנו לא עניין האוכל כיוון שאכלנו יחסית טוב מהשאריות בסיר והלכנו למחסן לקחת בגדים וסדינים.
פגשתי את בעלי כשהוא הלך עם עוד חבר לכיוון מגורי הגברות והוא זיהה את אחותי סוניה. למחרת נפגשנו שוב באותה נקודה, שניהם היו מאוד חלשים, היו להם המון כינים אך הם החליפו בגדים והחזיקו מעמד. אמרתי לאחותי שאני רוצה לחזור לראות מי שב הביתה ואחרי שישה חודשים עלינו ארצה. ב-1947 הגענו ארצה, אחרי שלושה חודשים בקפריסין. התחתנו, יש לנו שני ילדים גדולים וארבעה נכדות. 
רודפת אותי המחשבה על הפעם בה הייתה לי הזדמנות להציל את בת דודתי, מרים זקר. כשהייתי בבירקנאו ראיתי בבלוק לידנו, מרחק של 50 מטרים את מרים. רציתי למשוך את תשומת ליבה ולקרוא לה לעבור לבלוק שלנו. האמנתי שככה יכולתי להציל אותה. אבל משהו עצר אותי, כנראה שפחדתי שיתפסו אותי ועד היום המחשבה הזו לא עוזבת אותי. את כל יתר משפחתה שרפו מיד."
קשרים
תמונת פרופיל
here go friends
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
12/03/2020
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text