הנצחת דמות.
שם התלמיד המתעד: עומר גנני כיתה: י"א 6
שם מלא של הדמות המונצחת: פוגל משה.
קרבה של התלמיד לדמות: דוד של אימא שלי.
תאריך לידה: 26.12.1932
מקום הלידה: הונגריה, סיגט.
עיסוק: תלמיד בישיבה.
מקום המגורים במהלך המלחמה: גרמניה, אושוויץ ומחנה העבודה בשוטרברג.
סיפור הדמות לפני המלחמה:
למשה הייתה אימא בשם שרה שהייתה אשתו השנייה של אביו ליבר יצחק.
לשניים היו חמישה ילדים (משה, יהודה, יוסי, מונסי ואלי) ומשה היה הבכור מביניהם ובנוסף שלושה ילדים נוספים של אביו מנישואיו הראשונים (הנסין, פירי ושלייפ שעלה לישראל לפני המלחמה). אביו היה שותף בבית חרושת של קרשים, הם היו משפחה מסורתית ומשה למד בישיבה. בנוסף הייתה להם מטפלת גוייה בשם ויקטוריה.
סיפור הדמות במהלך המלחמה:
בשנת 1943 נכנסו הגרמנים להונגריה במצעד מרהיב "הם התקדמו בשישיות וקיבלנו אותם בפרחים ושמחה". הם השתמשו באורוות התושבים לאפסון סוסיהם ולא הייתה תחושה של סכנה. יום אחד משה ומשפחתו נדרשו לארגן את חפציהם ולהתפנות, הם שיתפו פעולה ועלו לרכבות. הרכבות היו קרונות מסע צפופים ונדחסו שם כשמונים אנשים, רב הקהילה שהיה עם משה ברכבת ביקש לבצע הפרדה בין הנשים לגברים על מנת שיוכלו להתפלל. הנסיעה ארכה כמה ימים ובסופה הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. הירידה מהקרונות הייתה בעייתית המוני אנשים נפלו החוצה ונפצעו ואז החלה החלוקה, הנשים והילדים הקטנים נדרשו לפנות שמאלה והגברים הכשירים לעבודה התקדמו ישר. משה החל ללכת עם אימו ואחיו הצעירים שמאלה אך אימו הורתה לו להתקדם עם אבא ויהודה. כשרץ אחרי אביו הקצין קרא לו לעצור אך הוא לא הבין את השפה עד שמישהו מבינהם אמר לו שהקצין קורא לו, משה חזר מיד לקצין והוא היכה בו עם הרובה בראשו. משה איבד לרגע את הכרתו אך מיד התאושש והצטרף לאביו, זו הייתה הפעם האחרונה שראה את אימו ואחיו הצעירים. משה, יהודה ואביו התפנו למחנה העבודה שוטרברג. תחילה חולקו לאוהלים, 20 איש באוהל וכיוון שהיו באוהלו של משה 21 איש הוא התבקש לעבור לאוהל אחר. אביו ליבר ביקש מיהודי אחר לעבור במקומו וכך משה נשאר בצמוד אליו. יהודה ואביו עסקו בבניית וסלילת מסילות רכבת בזמן שמשה נלקח להיות פותח השער של המחנה. במשך חצי שנה "נהנה" מעבודה זו, אוכל לא היה חסר שם, המשמרות היו ארוכות אך זאת לא הייתה עבודה פיזית קשה. לאחר חצי שנה הוחלף על ידי ילד אחר ששבר את ידו ולא יכל להמשיך בעבודתו. משה שובץ במחלקה לכריתת עצים וסחיבת שקי מלט כבדים, זו הייתה עבודה קשה שפגעה בגבו וגרמה לנכות שקיימת עד היום.
יום אחד כשהמחלקות חזרו מהעבודה הם חלפו דרך השער, זינקו על ארגז הלחם שחיכה להם שם ולא הותירו דבר למחלקות האחרות. קצין גרמני ראה זאת, העמיד את כולם בשורה ודרש מכל המעורבים בדבר לצעוד קדימה אף אחד לא הודה ולחצו על משה שיצעד קדימה למרות שלא אכל מהלחם כי הקצין מכיר אותו מעבודתו הקודמת בשער ובטח יוותר לו. משה צעד קדימה, הקצין ניגש אליו והעניש אותו: במשך כל הלילה נאלץ לעמוד ליד אחד השומרים של המחנה ללא מים ומזון ( אביו ניסה להבריח לו לחם אך נתפס והלחם הוחרם), מידי פעם ניגש הקצין ואיים שזו השעה האחרונה לחייו. בבוקר הקצין היכה אותו באכזריות, למשה לא היה כוח להתנגד וניסה לברוח ולהיחלץ מהמצב.
בתקרית נוספת משה ניסה להשיג תפוחי אדמה הוא קשר את מכנסיו למטה ומילא אותם בתפוחי אדמה מן המחסן, אחד מאנשי הקאפו תפס אותו והיכה בו. יש לציין שלאחר המלחמה משה ובן דודו הגדול נתקלו באדם זה בפארק עם חברתו, משה זיהה אותו ובן דודו החזיר לו על המעשה שקרה במחנה.
משה סיפר שנעליו התבלו והגרמנים היו מחלקים נעליים עם סוליות עץ. אחד החברים במחנה ביקש ממשה להעביר לו את נעליו הקטנות ובתמורה שמשה ילך ויביא לו נעליים מידה 46. משה הסכים והלך לבקש נעליים, תחילה נתנו לו נעליים קטנות במידתו אך הוא ביקש גדולות יותר ויותר. משה וחברו החליפו בנעליים ויום למחרת הקצין הגרמני ,שראה את המקרה ,שאל אותו היכן נעליו ולבסוף נענש על מעשה זה במכות ונאלץ להיפרד מנעליו.
באחד הפעמים אחד מאנשי הקאפו התעצבן וסטר ליהודה אחיו של משה בחוזקה. משה החליט להגיב והתנפל עליו, אז נכנס מנהל המחנה והמקרה הוחרש.
בסיום המלחמה כשהאמריקאים התקדמו לעבר המחנה הגרמנים נאלצו לסגת. מתוך 800 עובדים במחנה שרדו 200 והם התחילו להתקדם ברגל, במהלך ההליכה הם אספו בגדים וחפצים, משה התלבש בבגדי חייל גרמני, אנשים סביב החלו לצעוק עליו שיפשוט אותם מהר אחרת יהרגו אותו ולבסוף לבש בגדי פרטיזני שמצא.
מה אירע לדמות אחרי המלחמה:
משה ויהודה אחיו חזרו ברכבות הביתה שם טיפלה בהם ויקטוריה המטפלת, אביו של משה הצטרף אליהם אחרי חודש וגם פירי אחותו הגדולה שעבדה בבתי חרושת באושוויץ הצטרפה. אלו שנותרו גרו בביתם שנתיים, משה שב ללמוד בישיבה ובשנת 1948 החליט לעלות לישראל לבדו עם עליית הנוער הוא עוכב בקפריסין כחצי שנה כיוון שהבריטים ששלטו בארץ מנעו כניסה אליה. מאוחר יותר הצטרפו גם יהודה, פירי ואביו. משה התיישב בקיבוץ נווה ים ליד עתלית, למד בישיבה, בהמשך התגייס לצה"ל ושימש כנהג בסיס.לאחר מכן התחתן בגיל 29 וכיום יש לו שתי בנות. במשך 45 שנה היה נהג אוטובוס דן. לפני 22 שנים אישתו נפטרה ומשה נישא בשנית לדרורה דודתה של אימי.
אביו של משה נפטר בגיל 92 ויהודה אחיו הצעיר נפטר לפני 3 שנים ממחלת הסרטן.
_street_in_Lod.JPG){kind=link}