דף לכבוד / לזכר

כתולדות העיר כן תולדות תושביה היהודים, הקשורים בבניינה של עיר-התעשייה מראשיתה, והשתתפו בפיתוחה באונם ובהונם, שחזרו וגדלו עם גידול העיר, ולא פסקו עד שעלה הכורת על עיר זו . [1]

יהודי ל' תרמו רבות לפיתוח העיר. הם היו בין מייסדי מפעלי תעשייה רבים. המפורסמים ביניהם היו ישראל קלמן פוזנסקי ואשר כהן. יותר מ-%50 מיהודי ל' התפרנסו מהתעשייה. התפתח פרולטריון יהודי, והוא תרם רבות לצביונה המיוחד של הקהילה היהודית. לודז' היתה מרכז תרבות יהודית חשוב. בעיר נבנתה רשת בתי-ספר יהודיים, ובכלל זה שלוש גימנסיות עבריות (הגימנסיה העברית הראשונה בפולין נוסדה בל' ב-1912), ישיבות, ספריות (הגדולות ביניהן על-שם בורוכוב ועל-שם גרוס), תיאטרונים יהודיים ומועדוני ספורט ('בר-כוכבא', ה'כוח', 'קדימה', 'שטרן' ועוד). פעלו בה אנשי רוח דגולים, ובהם המשוררים והסופרים יצחק קצנלסון, משה ברודרזון, יעקב כהן, ודוד פרישמן; הציירים ארתור שיק, מאוריצי הירשנברג, ליאופולד פיליכובסקי ויעקב ינקל אדלר. בין יוצאי לודז' היו ארתור רובינשטיין ואהרן ואפרים קציר (קצ'לסקי).

בקרב יהודי לןדז' התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה ביותר. חשיבות מיוחדת היתה לפעילות בשטח העזרה הסוציאלית: הוקמו בתי-חולים ובתי יתומים ומוסדות עזרה יהודיים אחרים. עד פרוץ המלחמה הופיעו בלודז' שני יומונים ביידיש ('לאדזשער טאגבלאט' ו'לאדזשער פאלקסבלאט') נוסף לשניים בפולנית (Glos Poranny, Republika ), שרוב קוראיהם ועורכיהם היו יהודים.

תחילת הכיבוש.

ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז', היא נכללה בחבל הורטלנד וסופחה לרייך. ב-11 באפריל 1940 הסבו הכובשים את שם העיר לליצמנשטט (Litzmannstadt : שמו של מצביא גרמני שבמלחמת-העולם הראשונה כבש את ל'), ולפיכך מכונה גטו ל' ברוב התעודות 'ליצמנשטט גטו'.

מיד עם כיבוש ל' התחילו רדיפות אכזריות נגד היהודים. עם הכיבוש חוסלו כול מוסדות הציבור והתרבות של היהודים. אנשי צבא ואזרחים גרמנים מקומיים היו נכנסים לחנויות היהודים ולדירותיהם ושודדים מכול הבא ליד באין מפריע. השלטונות הגרמניים הוציאו בזה אחר זה הוראות וצווים הפוגעים קשות באוכלוסייה היהודית. נאסר על היהודים לצאת את בתיהם מ-5 לפנות ערב עד 8 בבוקר. ב-18 בספטמבר 1939 הופיעו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה של היהודים. פורסם צו החוסם את כול חשבונות היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי (כ-377$ לפי ערכם אז). גם הסחר בטקסטיל נאסר על היהודים, ולמפעלים שבבעלות יהודים מונו קומיסרים, והדבר הביא למעשה לידי החרמת המפעלים ההם והעברתם לידי גרמנים. על היהודים נאסר להשתמש בתחבורה ציבורית, לצאת את העיר בלי רשות, להחזיק בכלי רכב, מקלטי רדיו ועוד, וכן נאסרה על היהודים תפילה בציבור, אך הם חויבו לפתוח את חנויותיהם בחגים, בראש השנה וביום כיפורים.

ב-9 בנובמבר 1939 סופחה ל' לרייך ובעקבות זאת הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים והפולנים. ב-14-13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות הגרמנים יודנרט, אך הוא נקרא מועצת זקנים, אלטסטנרט (Altestenrat ), ובראשה הועמד מרדכי חיים רובקובסקי. ב-11 בנובמבר נאסרו כול חברי האלטסטנרט (31 איש), פרט לרומקובסקי, נכלאו בבית-כלא רדוגוזץ' וכעבור זמן מה שוחררו שמונה מהם וכול השאר נרצחו. על רומקובסקי הוטל להרכיב אלטסטנרט שני; האלטסטנרט החדש אמור היה לפעול בפיקוח קפדני של הגסטפו.[2]

השלטונות הגרמניים העניקו ל'מועצת הזקנים' ובעיקר ליושב-ראש שלה רומקובסקי, סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפניימיים בגטו. עיקר התפקיד שהוטל על האלטסטנרט היה ארגון העבודה במפעלי ייצור. האלטסטנרט ראה בהקמת המפעלים אפשרות יחידה להציל את האוכלוסייה הכלואה בגטו המבודד מאבטלה ומרעב, ולפיכך ניגשו במרץ רב לארגון המפעלים.

(שלט בגרמנית ברסורט-מפעל לייצור שבבי עץ בגטו לודז') 

 בסך-הכול הוקמו בגטו 96 מפעלי ייצור, רובם בענף הטקסטיל, ובשנים 1943-1942 הועסקו בהם כ-70,000 פועלים ויותר.

רומקובסקי הרחיב בצורה ניכרת מאוד את משרדי האלטסטנרט. מספר הפקידים גדל מ-5,500 בפברואר 1941 לכ-13,000 באוגוסט 1942.

 עיקר השירותים היו בתחום חלוקת מעט המזון שהכניסו השלטונות הגרמניים ושירותי דיור וניקיון. עד אוקטובר 1941 ניהל האלטסטנרט מערכת חינוך מסויימת לכ-15,000 תלמידים ב-45 בתי-ספר יסודיים ושני בתי-ספר תיכוניים. חשיבות מיוחדת היתה לשירותי הבריאות. עד קיץ 1942 פעלו בגטו חמישה

בתי-חולים.

שמירת הסדר הפנימי בגטו הוטלה מטעם האלטסטנרט על ה‘משטרה היהודית‘. מספר השוטרים הגיע ל-530 איש. האלטסטנרט ניהל גם בית-סוהר שהוקם בגטו ברחוב צ'רניצקיגו  .(CZARNIECKIEGO )

 

 

תנאי החיים בגטו.

גטו לודז' היה אתר תמותת המונים עקב התנאים הקשים ששררו בו.

הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגיפות, בעיקר טיפוס. בחורף גרם המחסור החמור ביותר בחומרי הסקה סבל קשה מנשוא מחמת הקור. האוכלוסייה סבלה מחוסר לבוש ובעיקר נעליים. רוב הכלואים בגטו השתמשו בנעלי עץ. אך החמור מכול הפגעים היה הרעב – הבעיה המרכזית כול תקופת קיום הגטו. תושבי הגטו קיבלו בממוצע מזון בשווי של פחות מ-1,100 קלוריות ליום. 43,500 נפש, כלומר, %21 מכלל הכלואים בגטו, מתו ברעב, בקור ובמחלות.

 

 

תמותת השיא היתה בשנת 1942. בשנת 1943 היתה אומנם ירידה בתמותה 'הטבעית' בעיקר כתוצאה מכך שעד אז כבר מתו או גורשו רוב הזקנים והילדים, אך עדיין היתה התמותה גדולה פי שישה מהתמותה שלפני המלחמה.

הגירושים.

המכה הקטלנית הגרועה מתמותת ההמונים והרעב היו הגירושים. תחילה היו הגירושים לעבודת כפייה מחוץ לגטו ואחר-כך למחנות השמדה. בדרך-כלל לא היה יעד הגירושים ידוע ליהודים הכלואים בגטו לודז'. השילוחים למחנות לעבודת כפייה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד סוף יוני 1942.

בסך-הכול גורשו למחנות לעבודת כפייה באיזור פוזנן 7,200 גברים. הם הועסקו בבניית כביש מהיר מפוזנן לפרנקפורט שעל-נהר אודר, ועקב התנאים הקשים נספו רובם. ב-16 בינואר 1942 התחילו השילוחים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. השלטונות הגרמניים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של המועמדים לגירוש ולארגן את נקודות האיסוף בגבול הגטו. הוא ניסה לפעול אצל השלטונות הגרמניים למען הקטנת מספר המגורשים, אך לשווא.

מנקודות האיסוף העבירו כוחות גרמנים מוגברים את הקורבנות אל מחנה ההשמדה חלמנו, וביום בואם לשם או למחרתו נרצחו כולם במשאיות גז. בחודשים ינואר-מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים, וכן כ-5,000 צוענים ששוכנו זמנית בלודז', בגוש בתים שהוצא בשבילם משטח הגטו.

בימים 12-5 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים מיבצע שילוח שני מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו, ואז נעשה הדבר בלי עריכת רשימות בידי האלטסטנרט. לגטו נכנסו כוחות גרמנים, סגרו רובע אחר רובע, ובאכזריות איומה הוציאו את התושבים מבתיהם, וערכו 'סלקציה' בחפשם בעיקר את הפחות כשירים לעבודה: ילדים, זקנים וחולים. כך הוציאו מן הגטו כ-20,000 איש ואישה (ביניהם גם צעירים ובריאים), הובילום לחלמנו, ושם נרצחו כולם.

 קברי אחים במחנה ההשמדה חלמנו

 

מספטמבר 1942 עד לחיסול הגטו לא נערכו עוד שילוחים למחנות השמדה. התקופה שבין אוקטובר 1942 למאי 1944 נחשבת לתקופה של שקט יחסי למרות גירושים קטנים למחנות לעבודת כפייה. הגטו הפך למעין מחנה עבודת כפייה גדול. כ-%90 מתושבי הגטו היו מועסקים במפעלי ייצור. מספר הילדים והזקנים שנשארו בגטו היה זעום. במאי 1944 עדיין היו בגטו לודז' 77,000 נפש.

החיסול.
באביב 1944 החליטו הנאצים לחסל סופית את הגטו בלודז'. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו. ב-23 ביוני 1944 התחילו הגירושים למחנה ההוא במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. הופעלה השיטה שהונהגה בתחילת שנת 1942 כאשר אולץ האלטסטנרט לארגן את משלוחי המגורשים עד לנקודת האיסוף בגבול הגטו. עד 14 ביולי הוצאו 7,176 יהודים מן הגטו, הועברו במשמר גרמנים כבד למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו.

מ-15 ביולי עד 6 באוגוסט 1944 שררה הפוגה בשילוחים מגטו לודז'. ב-7 באוגוסט 1944 חודשו הגירושים, אך שונה יעדם, ובמקום לחלמנו כוונו המשלוחים המזורזים, שקיבלו אופי של פינוי, למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את הגירוש ניהל סגל מחנה ההשמדה חלמנו ובראשו הנס בותמן ויחידה מיוחדת של הזונדרקומנדו ס"ס 1005. רובע אחרי רובע נסגרו, נסרקו בחיפושים אחרי המסתתרים והוכרזו לשטח שבו אסור להימצא, והמתגלה בו צפוי לעונש מוות.

אוכלוסיית הגטו גילתה התנגדות פסיווית. יהודים עשו מאמצים כבירים להתחמק מן הגירוש בתקווה לשחרורה הקרוב של העיר בידי הצבא האדום המתקרב. ואולם, בסוף יולי נעצרה מתקפת הסובייטים על קו הנהר ויסלה, ובשטח הגטו, הבנוי ברובו בתי עץ, קשה היה מאוד להתקין מחבואים. המסתתרים היו בלי מזון, וכך הצליחו הגרמנים להוציא עוד ועוד יהודים מן הגטו. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון לאושוויץ. בסך-הכול גורשו לאושוויץ כ-74,000 תושבי הגטו. אחרי הגירוש נותרו בגטו בשני מחנות איסוף כ-1,200 יהודיםבחודשי הסתיו 1944 יצאו כול יום מגטו לודז' לגרמניה בממוצע 60-40 קרונות משא עמוסים רכוש המגורשים וציוד מפעלי הגטו. הנאצים השלימו את החיסול המוחלט ושוד קורבנות הגטו.

לפני נסיגתם מלודז' תיכננו הגרמנים להוציא להורג את כול אסירי המחנה ברחוב יקובה, והוכנו לשם כך בורות בבית העלמין היהודי. האסירים הבחינו במתרחש ובבוא השעה הצליחו להימלט ולהסתתר בשטח הגטו המוכר להם.

האסירים הללו, כ-800 במספר, שוחררו ב-19 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. לא ידוע מספר תושבי גטו לודז' ניצולי מחנות ריכוז, אך  מספרם נאמד ב-7,000-5,000 נפש.

אחרי המלחמה היתה לודז' שנים מספר הריכוז הגדול ביותר של ניצולי השואה בפולין, ובסוף 1945 ישבו בל' 38,000 יהודים. באותן שנים היתה לודז' גם המרכז החשוב ביותר לפעילות  ציבור ולפעילות תרבות של יהודי פולין, פעלו בה הוועדה ההיסטורית המרכזית ( CentralnaZydowska Komisja Historyczna ), תיאטרון יהודי, בתי-ספר יהודיים ועיתונות יהודית עניפה. ואולם, בגלי ההגירה ב-1957-1956 ,1947-1946, ו-1969-1967 יצאו כמעט כול היהודים את לודז', ונותרו בה כמה מאות זקנים בלבד.

---

[1]  א.ז אשכלי "קהילת לודז'" מתוך מחניים  גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט  ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון   .

   http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/lodg.htm

[2] יד ושם , מרכז המידע אודות השואה.

http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201458.pdf

במחצית השנייה של שנות ה- 30 התפתחה מגמה חדשה יותר בין בני הדור הצעיר של יהודי לובלין. החלה נטייה לחילוניות, ועמה גם התבוללות חברתית ולשונית בתרבות הפולנית. נטיות אלה נבלמו על ידי החרפת ההתנהגות האנטישמית בקרב החברה הפולנית דאז. האנטישמיות התבטאה בצורות שונות, למשל: חרם על מסחר יהודי שיזמה המפלגת הלאומית "סטרוניקטוו נארודובה", Stronnictwo Narodowe ,ב- 1936. ב- 1939, לפני פרוץ המלחמה, מנתה האוכלוסייה היהודית בלובלין 42,830 נפשות שהיו 31% מכלל האוכלוסייה שמנתה 122,019 איש. [1]

הכיבוש הגרמני.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.

חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר ואוקטובר 1939 הוקמו בתי המחסה הראשונים, נפתחו בתי תמחוי, וכן הוקמו מוסדות סיוע כספי ורפואי. טא"ז וצנטוס השתתפו בפעילויות של ועד הקהילה, והג'וינט ויס"ס בקרקוב הגישו מפעם לפעם סיוע כספי ליהודי העיר.

הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת).

ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.

בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה. יושב ראש ועד הקהילה, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker ), התמנה ליושב ראש היודנרט ועורך הדין מרק אלטן (Marek Alten ) – לסגנו. ביודנרט פעלו מחלקות וּועדות סעד שונות והגישו סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודים, לפליטים וליהודים תושבי המקום שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט הפעיל מחדש את בית היתומים, את בית הזקנים ואת בית החולים היהודי. מדי פעם בפעם הפנה היודנרט בקשות לגרמנים, אך הדבר היה כרוך בסיכון, שכן כמה מחבריו נעצרו והולקו בשל פניות כאלה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הציפו את לובלין אלפי פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. העיר שימשה תחנת מעבר למגורשים לפני פיזורם באתרים שונים במחוז לובלין.

פליטים יהודים הוסיפו לזרום ללובלין מכל רחבי פולין. אף שבשנת 1940 מתו בלובלין 1,224 יהודים, בינואר 1941 גדל מספר היהודים בעיר והגיע ל-43,200.

אלפים מיהודי לובלין עבדו בשלושה מחנות עבודה בתוך העיר (ובהם המחנה שברחוב ליפובה 7) ובעשרות מחנות עבודה באזורים אחרים, בין היתר בהרוביישוב (Hrubieszow ), בחלם (Chelm ), בטישובצה (Tyszowce ) ובבלז'ץ. רבים מהם מתו במחנות. בתחילת 1940 נכלאו במחנה שברחוב ליפובה אלפי שבויים יהודים, חיילים לשעבר בצבא פולין. מקומות מגוריהם של רוב השבויים השתייכו עתה לגנרלגוברנמן; שבויים אלו שוחררו ונשלחו לבתיהם זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, אך כאלף שבויים מאזורי מזרח פולין שסופחו לברית-המועצות נותרו במחנה. הגרמנים הפשיטו אותם ממדיהם והכפיפו אותם לסמכותו של היודנרט של לובלין. רוב אלה שהתנגדו לכך ועמדו על זכותם לקבל מעמד של שבויי מלחמה, הוצעדו צפונה. במהלך הצעדה נרצחו רובם.

הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו.

ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. המחנה ברחוב ליפובה המשיך לפעול. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית.


ילד מוכר סירים בגטו



רחוב בגטו

בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.

מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם.

למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין.

האקציות וחיסול הגטו.

יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik ). במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.

בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B , שבו היו התנאים טובים יותר. ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא אישורים.

בלילה שבין 16 ל-17 במרס 1942 הודיעו קציני הס"ס הרמן הפלה (Hermann Hoefle ; סגנו של גלובוצ'ניק והמארגן הראשי של השילוחים במבצע ריינהרד) והרמן וורטהוף (Hermann Worthoff ); (האחראי על סילוק היהודים מלובלין) לראשי היודנרט כי החל ב-17 במרס ישולחו מדי יום ביומו 1,400 יהודים לעבודה במזרח. בו בלילה כיתרו אנשי ס"ס ואוקראינים את הגטו, ולמחרת החלו השילוחים. יעדם היה מחנה ההשמדה בלז'ץ, שיהודי לובלין היו הראשונים שנרצחו בו.


לא ידוע אם יהודי לובלין הבינו את מלוא משמעותם של השילוחים, שבאותה העת לא היה להם תקדים בהיקפם ובאופיים. בין שהגיעו אליהם שמועות על בלז'ץ ובין שלא הגיעו אליהם שמועות עליו, היו היהודים בלובלין עדים לאלימות שננקטה בעת הגירושים והכירו את התנאים הקשים במחנות העבודה. לפיכך הם ניסו לחמוק מן הגירושים ורבים חיפשו להם מקומות מסתור. הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, עברו מבית לבית ורצחו בו במקום את כל מי שמצאו. ב-31 במרס 1942, לאחר הפסקה של יומיים, חזרו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית חברי היודנרט, ובהם יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים עם בני משפחותיהם. באותו היום הם מינו בִּמְקום הנרצחים 12 חברי יודנרט חדשים בראשותו של ד"ר מרק אלטן. שלושה מחברי היודנרט החדשים נרצחו ב-7 באפריל 1942.

בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.

במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין והמחנה שברחוב ליפובה – חלק מ"מבצע ארנטפסט" (Erntefest ; "חג הקציר"), מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.

רבים מאסירי המחנה שברחוב ליפובה הצליחו להימלט ליערות והיו לגרעין של קבוצת פרטיזנים יהודית באזור. בין 19 ל-22 ביולי 1944, ימים אחדים לפני שחרור לובלין בידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא של מצודת לובלין 1,600 בני אדם ובהם יהודים רבים.[2]
 אנדרטה בבית העלמין היהודי בלובלין  

לובלין

התיעוד הראשון של נוכחות יהודים בלובלין מתייחס לעבר הרחוק, לתקופת שלטונו של המלך קאז'ימיארז' ווילקי,  Kazimierz Wielki (קזימיר הגדול(. לפי עדויות היסטוריות לא מתועדות המלך הבטיח את זכויות היתר הראשונות לקהילת היהודים המקומיים ב- 1336. עם זאת, מידע בנוגע ליהודים מסויימים אושר במקורות היסטוריים מהמחצית השנייה של המאה ה- 15.

על בסיס חומרים שנשמרו, קשה להגדיר איפה בדיוק נוסדה בלובלין הקהילה היהודית, או איפה היו ממוקמים בית הקברות ובית הכנסת. ב- 1453 המלך קאז'ימיארז' יגייליונצ'יק,  Kazimierz Jagiello?czyk ,הבטיח ליהודי לובלין זכויות יתר לסחר חופשי, שבדיעבד הביאו לגידול דינאמי באוכלוסייה היהודית בלובלין במאות ה- 16 וה- 17. העובדה הנזכרת במקורות היסטוריים, שרבי יעקב מטרידנט, Trident ,התיישב בלובלין ב- 1475 יכולה להעיד שבזמנו הייתה שם קהילה מאורגנת.

המאה ה16-18

התיישבות יהודית בלובלין מתועדת כהלכה במאה ה- 16. התפתחות אינטנסיבית של הקהילה המקומית נוצרה בעיקר בשל גורמים כלכליים. מיקומה הגיאוגרפי הנוח של העיר, על נתיבי סחר, דחף סוחרים יהודים רבים להביא את פעילותם הכלכלית לאזור. אולם פעילות הסחר הגוברת הביאה בשלב מוקדם לוויכוחים עם התושבים הנוצרים בעיר, וכתוצאה מכך המלך תיקן תקנה ב- 1518, המטילה הגבלות ואילוצים על הסחר היהודי בלובלין.

הקהילה היהודית בלובלין הפכה במהרה לאחת הקהילות הגדולות בפולין. זכויות יתר (כמו זו שניתנה ע"י המלך זיגמונט סטארי,Zygmunt Stary ,ב- 1523, אשר הפכה את הקהילה היהודית לשוות זכויות לקהילות אחרות בפולין, וזו מ- 1556 אשר אישרה את האוטונומיה השיפוטית והמנהלתית של הקהילה) וכמו תקנות נוספות בחוק, תרמו להתפתחות הסחר והאוּמנות היהודיים. ככל שהכלכלה פרחה, הגוף המנהל - הקהל (kahal ), התבסס כלכלית. הגוף המנהל בקהילה בלובלין, הקהל, מוקם במקום השלישי בממלכת פולין מבחינת משמעותו וביסוסו הכלכלי, אחרי הגופים המנהלים בקרקוב ובלבוב.

המאה ה- 16 הייתה תקופה של שגשוג  והתפתחות מלאי חיוניות של הקהילה בלובלין, שמנתה כ- 840 איש בשנת 1550. ב- 1518 הוקמה בלובלין ישיבה [מדרשת תלמוד], שנודעה בכל רחבי אירופה.ב- 1547 הוקם בית דפוס יהודי. הוא היה אחד מהראשונים בשטח פולין אחרי בתי דפוס באולשניקה, Ole?nica ,וקרקוב. בית הדפוס שהוקם ב- 1578 ע"י קאלונימוס יופה, היה הנודע והמפורסם מכל בתי הדפוס. מאות יצירות עבריות מסורתיות ראו  בו אור ברמת עריכה גבוהה מאוד.

ב- 1567 קיבלה הקהילה היתר מלכותי לבנות בית כנסת מלבנים. הוא הוקם במדרון הצפוני של גבעת הטירה ברחוב יטזנה,Jateczna ,ונודע כמהרש"ל-שול, Maharshal-szul - על שם הרקטור הראשון של הישיבה, ר' סלומון לוריא. מספר שנים לאחר מכן, נבנה בית כנסת קטן יותר בתוך הבניין ונקרא על שמו של ר' מאיר בן גדליה, שנודע גם כהמהר"ם. עם הזמן הורחב מתחם בית הכנסת שמסביבו, והפך למרכז החיים היהודיים. הוא כלל את משרדי הקהל =הגוף המנהלי, הישיבה, בית המדרש, המקווה ואטליזים כשרים. כנראה שלקראת סוף המאה ה- 15, וללא ספק עד המחצית הראשונה של המאה ה- 16, הוקם בית הקברות היהודי בלובלין.

בין השנים 1580 ו- 1764, התכנסה בלובלין 'מועצת ארבע המדינות' = ועד ארבע הארצות, אשר הוקמה ע"י המלך סטפן באטורי,Stefan Batory . היה זה גוף שלטוני יהודי עצמאי ברפובליקת פולין. עם זאת, הפכה המועצה במהרה למוסד אוטונומי ייחודי באירופה, אשר ניהל פעולות תרבותיות, דתיות-מסורתיות ושיפוטיות יהודיות.

תקופת הגידול המשמעותי בקהילה היהודית, אשר היוותה ב- 1602 חמישית מכלל אוכלוסיית העיר, פסקה באמצע המאה ה- 17.  התוצאות הפוליטיות, כלכליות ודמוגרפיות של מלחמות המאה ה- 17, אשר ערערו את מעמדה של לובלין, השפיעו במיוחד על האוכלוסייה היהודית. האירוע הטראגי ביותר היה שריפת העיירה היהודית ב- 1655 ע"י הצבא המוסקבאי-קוזאקי, Muscovite-Cossac , ורציחתם של כ- 2,000 יהודים. יש מעריכים שמספרם מגיע ל- 2,700 כפי שמצטט מאיר באלבן, Majer Ba?aban . מתחם בית הכנסת ברחוב יטזנה סבל מנזק חמור, בדומה לרובם של בתי המגורים. ההרס הושלם ע"י הצבא השבדי ב- 1656. לאחר האירוע הזה, האוכלוסייה היהודית הנותרת החלה להתיישב בעיר העתיקה. בתקופה מאוחרת יותר הם גורשו מהעיר העתיקה בחזרה לפודזאמצה. המפגשים של 'מועצת ארבע המדינות' לא נערכו יותר בלובלין, וירידי סחר גדולים הועברו ללשזנה, ??czna . בנייתה מחדש של הקהילה הייתה קשה בתקופת ההתנגדות לרפורמציה, Counter-Reformation . הגבלות כלכליות בלתי פוסקות מצד הרשויות המקומיות איימו למנוע את התפתחות הסחר היהודי. ב- 1703 אישר מחדש המלך אוגוסט השני, בתמורה לנאמנות תושבי לובלין בזמן מלחמתו במלך השבדי קארל ה- 12, את זכויות היתר שהובטחו ליהודים קודם לכן. עם זאת, הקהילה בלובלין השתקמה רק במחצית השנייה של המאה ה- 18.

המאה ה19

בתחילת המאה ה- 19, היהודים היוו כמעט ממחצית אוכלוסיית העיר. לובלין עצמה הייתה - עד לאמצע המאה - המרכז השני בגודלו של אוכלוסייה יהודית בממלכת פולין, אחרי ורשה. ב- 1864 מנתה הקהילה היהודית בלובלין 12,922 איש, אשר היוו 60% מכלל תושבי לובלין.

ב- 1862 נכנס חוק חדש לתוקף, לפיו קיבלו היהודים זכויות שוות לכל יתר האזרחים. מאז הורשו היהודים להתיישב באזור גבעת סטארומייסקי הנוצרית, Staromiejskie ,ורחוב קראקובסקי פרזדמיסצי, Krakowskie Przedmie?cie . האוכלוסייה היהודית הִבריחה לאט לאט תושבים נוצרים מהעיר העתיקה, ובאותו זמן הם התיישבו ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska ,ובהדרגה השתלטו על מרבית עסקי המסחר והאוּמנות.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 היהודים בלובלין החזיקו בתי ספר, עיתונים, עמותות חברתיות ומועדוני ספורט משלהם. ב- 1886 נבנה בית חולים יהודי ברחוב לובארטובסקה, Lubartowska (שמשמש כיום כמרפאה גיניקולוגית). ב- 1908 נוסדה עמותה תרבותית יהודית- הצומיר, Hazomir , וב- 1910 הוקם ארגון להפצת השפה והתרבות היהודית-עברית 'חובבי שפות עבר' -ChowejSfos Ewer .  התעוררות נוספת של חיי תרבות התרחשה ב- 1915, כאשר לובלין נכנסה לשלטון האימפריה האוסטרו- הונגרית והרשויות החדשות אימצו מדיניות חופשית כלפי היהודים. ב- 1915 כבר היו 15 בתי ספר יהודיים פרטיים, כולל 3 גימנסיות. העיתון היהודי הראשון יצא לאור - עיתון חודשי בשם My?l ?ydowska (מחשבה יהודית), אשר התפרסם בפולנית. בנוסף, נוסדו תיאטרון החובבים הראשון, וכן הספרייה הציבורית היהודית הראשונה של הקהילה הדתית. יהודים ישבו גם במועצת העיר.

בין שתי מלחמות העולם

תקופה שבין מלחמת העולם הראשונה והשנייה, לובלין הייתה מרכז חיים חברתי, תרבותי וחינוכי חשוב. בעיר פעלו מוסדות חינוך יהודיים מן הזרמים השונים. במערכת החינוך המסורתית היו חדרים, בתי מדרש ותלמוד תורה בניהולה של הקהילה, ובמקביל פעלו בעיר בתי ספר של רשת "תרבות", של "יבנה" ושל "בית יעקב". "ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה בעיר ב-1930, הכשירה רבנים לקהילות רבות ברחבי אירופה. הישיבה משכה אליה צעירים יהודים מכל רחבי פולין וגם מחוצה לה והפעילה פנימייה למגוריהם.




 היידיש שגשגה הן כשפת היום-יום והן כשפת היומונים והשבועונים ושפתה של להקת התאטרון היהודי המקומית. הקהילה היהודית בלובלין נתפסה בעת ההיא כרבת-השפעה בעולם היהודי, הן בעיני היהודים והן בעיני הגרמנים. לאורך 200 שנה התכנס בה "ועד ארבע ארצות" וישיבת חכמי לובלין הוסיפה לה יוקרה.

בלובלין חיו כ-40,000 יהודים – יותר משליש תושביה. רבים מהם התפרנסו מתעשייה זעירה, בעיקר בענף ההלבשה וההנעלה ובענף המזון, וגם בענפי העץ והבנייה ועוד מגוון רחב של ענפי ייצור. אחרים התפרנסו ממסחר למיניו. בלובלין היו גם בתי חרושת למשקאות ולטבק בבעלות יהודים. בעיר פעלו עשר אגודות למתן אשראי ללא ריבית וכן פעלו בה איגודי עובדים רבים שייצגו אלפי עובדים, בעלי מלאכה וסוחרים. היו בה אגודות צדקה מסורתיות רבות, ובהן בית יתומים וחברת הכנסת אורחים שהפעילה אכסניה. לסניף המקומי של טא"ז היו מרפאות רבות, 22 רופאים ובית חולים יהודי ובו 66 מיטות. טא"ז גם ארגן מחנות קיץ, וב-1939 הגיע מספר המשתתפים בהם ל-1,200.

בלובלין היו גם בתי דפוס יהודיים: שלושה עיתונים יומיים יהודיים יצאו לאור, ביניהם:  "לובלינר טוגבלט", Lubliner Tugblat,ביידיש, והשבועון של הבונד - "לובלינם שטיימה", Lublinem Sztyme .התיאטרון היהודי שכן בבניין של "קולנוע הפנתיאון". ידוענים כגון אידה קמינסקה, ג'ונאס טורקוב ודינה הלפרין הופיעו על הבמה הזו.

בתקופה הזו שבין המלחמות, נוסדו בלובלין תשע מפלגות פוליטיות יהודיות: "אגודת ישראל", "מפלגת העם", "בונד", "ציוניים כלליים", "מזרחי", "רוויזיוניסטים ציוניים", "פועלי ציון שמאל", "פועלי ציון ימין" ומפלגת העבודה - "התאחדות". רוב המפלגות היו מעורבות לא רק בפוליטיקה אלא גם בחיים חברתיים ותרבותיים. מעבר לכך, ארגוני ספורט יהודיים ואיגודי מסחר אחדים פעלו בתוך העיר. בשנת 1931, האוכלוסייה היהודית בלובלין מנתה 38,937 נפשות, שהיו 34.6% מכלל אוכלוסיית העיר.

במחצית השנייה של שנות ה- 30 התפתחה מגמה חדשה יותר בין בני הדור הצעיר של יהודי לובלין. החלה נטייה לחילוניות, ועמה גם התבוללות חברתית ולשונית בתרבות הפולנית. נטיות אלה נבלמו על ידי החרפת ההתנהגות האנטישמית בקרב החברה הפולנית דאז. האנטישמיות התבטאה בצורות שונות, למשל: חרם על מסחר יהודי שיזמה המפלגת הלאומית "סטרוניקטוו נארודובה",Stronnictwo Narodowe ,ב- 1936. ב- 1939, לפני פרוץ המלחמה, מנתה האוכלוסייה היהודית בלובלין 42,830 נפשות שהיו 31% מכלל האוכלוסייה שמנתה 122,019 איש. [1]

הכיבוש הגרמני. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נהרו ללובלין אלפי יהודים ממערב פולין, ואילו רבים מיהודי לובלין והסביבה ברחו מזרחה. הגרמנים כבשו את לובלין ב-18 בספטמבר, ולמחרת עצרו כ-2,000 מתושבי העיר ובהם יהודים רבים; קצתם מתו במעצר.

חברי ועד הקהילה היהודית של לובלין, שלא כמו חברי ועדים דומים ביישובים אחרים בפולין, נשארו כמעט כולם בעיר, ולכן המשיך הוועד לתפקד גם אחרי הכיבוש הגרמני וסייע לפליטים יהודים ולבני הקהילה שבתיהם נהרסו בהפצצות. בספטמבר ואוקטובר 1939 הוקמו בתי המחסה הראשונים, נפתחו בתי תמחוי, וכן הוקמו מוסדות סיוע כספי ורפואי. טא"ז וצנטוס השתתפו בפעילויות של ועד הקהילה, והג'וינט ויס"ס בקרקוב הגישו מפעם לפעם סיוע כספי ליהודי העיר.

הגרמנים הורו לוועד הקהילה לספק להם עובדי כפייה, ומדי פעם בפעם דרשו תשלום כופר. הם הפקיעו בתים של יהודים ומפעם לפעם החרימו פרוות, ביגוד, דברי ערך ומתכות מבוקשות (זהב, כסף ונחושת).

ב-23 בנובמבר 1939 סומנו חנויות היהודים במגן דוד, וכעבור שבוע הן נסגרו ותכולתן הוחרמה. מ-1 בדצמבר 1939 הצטוו יהודי לובלין לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. יהודים רבים הוכו ברחובות, ורבים מדיירי הרחובות הראשיים גורשו מבתיהם. עד יוני 1940 לא נותרו עוד יהודים במרכז העיר. לקראת סוף אותה השנה הוטלה על היהודים שורה של איסורים: נאסר עליהם לצאת מן העיר ללא אישור, לעסוק במסחר, לקבל טיפול רפואי מרופאים לא-יהודים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולבקר במוסדות תרבות.

בסוף 1939 פרסמו הגרמנים דרישה להקים יודנרט בלובלין. ב-25 בינואר 1940 הם אישרו את מינויו של יודנרט של 24 חברים, אשר 19 מהם שירתו קודם לכן בוועד הקהילה. יושב ראש ועד הקהילה, המהנדס הנריק בקר (Henryk Bekker ), התמנה ליושב ראש היודנרט ועורך הדין מרק אלטן (Marek Alten ) – לסגנו. ביודנרט פעלו מחלקות וּועדות סעד שונות והגישו סיוע לעניים, לשבויי מלחמה יהודים, לפליטים וליהודים תושבי המקום שנשלחו למחנות עבודה. היודנרט הפעיל מחדש את בית היתומים, את בית הזקנים ואת בית החולים היהודי. מדי פעם בפעם הפנה היודנרט בקשות לגרמנים, אך הדבר היה כרוך בסיכון, שכן כמה מחבריו נעצרו והולקו בשל פניות כאלה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 הציפו את לובלין אלפי פליטים מאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. העיר שימשה תחנת מעבר למגורשים לפני פיזורם באתרים שונים במחוז לובלין.

פליטים יהודים הוסיפו לזרום ללובלין מכל רחבי פולין. אף שבשנת 1940 מתו בלובלין 1,224 יהודים, בינואר 1941 גדל מספר היהודים בעיר והגיע ל-43,200.

אלפים מיהודי לובלין עבדו בשלושה מחנות עבודה בתוך העיר (ובהם המחנה שברחוב ליפובה 7) ובעשרות מחנות עבודה באזורים אחרים, בין היתר בהרוביישוב (Hrubieszow ), בחלם (Chelm ), בטישובצה (Tyszowce ) ובבלז'ץ. רבים מהם מתו במחנות. בתחילת 1940 נכלאו במחנה שברחוב ליפובה אלפי שבויים יהודים, חיילים לשעבר בצבא פולין. מקומות מגוריהם של רוב השבויים השתייכו עתה לגנרלגוברנמן; שבויים אלו שוחררו ונשלחו לבתיהם זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, אך כאלף שבויים מאזורי מזרח פולין שסופחו לברית-המועצות נותרו במחנה. הגרמנים הפשיטו אותם ממדיהם והכפיפו אותם לסמכותו של היודנרט של לובלין. רוב אלה שהתנגדו לכך ועמדו על זכותם לקבל מעמד של שבויי מלחמה, הוצעדו צפונה. במהלך הצעדה נרצחו רובם.

הקמת הגטו, מוסדותיו וניהול החיים בו. 

ב-24 במרס 1941 ציוו הגרמנים להקים גטו ברובע היהודי של לובלין. בתוך שבועות אחדים פונו מהאזור כל התושבים הפולנים ונותרו בו רק יהודים. במיפקד אוכלוסין שערך היודנרט כשנחתם הגטו ב-24 באפריל 1941 נמנו בגטו 34,149 נפשות. הגרמנים התירו לכ-2,200 יהודים לגור מחוץ לגטו. המחנה ברחוב ליפובה המשיך לפעול. תנאי התברואה והמזון לא היו גרועים כמו בגטאות אחרים כדוגמת גטו ורשה או גטו לודז'. היהודים לא הורשו לצאת מן הגטו ללא אישור, אך הגטו עדיין לא היה מגודר ולתושביו היה מגע עם העולם החיצוני. הייתה אפשרות להבריח מזון בהיקף גדול יחסית. 

ילד מוכר סירים בגטו

בחורף 1941/42 נסגר הגטו והוקף בגדר תיל. בסוף דצמבר 1941 דרשו הגרמנים מיהודי לובלין ומיהודי המחוז כולו למסור לידיהם את כל הפרוות, בגדי הצמר, הצמר וציוד הסריגה. בשל צפיפות היתר, הרעב ותנאי התברואה הגרועים פרצה בגטו מגפת טיפוס, ובין יוני 1941 למרס 1942 נספו בה יותר מ-1,000 בני אדם. כדי לבלום את המגפה הוקמו בגטו שני בתי חולים ושירות תברואה של 400 איש, וכן הופקדו 200 עובדים על חיטוי ועל ביעור הכינמת. בגטו הוקם גם מוסד לטיפול בבעלי מוגבלויות.

מאות גברים, נשים וילדים עבדו בפרך בשלושה מחנות עבודה שהוקמו בלובלין עד ינואר 1942. עובדים רבים נספו בגלל התנאים הקשים במחנות; אחדים נרצחו בדצמבר 1941 באשמת השתמטות מעבודה; ואחרים שולחו באותה אמתלה למיידנק ובתוך כמה שבועות נספו שם כמעט כולם.

למרות שיעורי התמותה הגבוהים גדלה אוכלוסיית הגטו, ובדצמבר 1941 חיו בו 36,000 בני אדם. הגידול נבע מהסתננותם לגטו של יהודים מן הסביבה ומיתר חלקי פולין. 

רחוב בגטו


האקציות וחיסול הגטו. 

יהודי לובלין היו הראשונים משני מיליון היהודים שנרצחו במבצע ריינהרד, בפיקודו של אודילו גלובוצ'ניק (Odilo Globocnik ). במהלך המבצע פיתחו הגרמנים שיטות חדשות לרצח המונים.

בפברואר 1942, הכנה לקראת השילוחים, בנו הגרמנים גדר מסביב לגטו, ואחר כך הורו ליהודים שבעבר הורשו לגור בעיר לעבור לתחומי הגטו. בפברואר הם גם פיצלו את הגטו לשני חלקים: גטו A לריכוז כל היהודים שנבחרו לשילוח, וגטו B לעובדים במוסדות ובמפעלים גרמניים ולבעלי אישורים מיוחדים. בין שני הגטאות הפרידה גדר תיל ובה שער אחד שהמעבר בו חייב אישור מיוחד. מוסדות היודנרט והקהילה היו בגטו B , שבו היו התנאים טובים יותר. ב-4 במרס 1942 נרצחו 11 יהודים שנתפסו בצד הארי של לובלין ללא אישורים.

בלילה שבין 16 ל-17 במרס 1942 הודיעו קציני הס"ס הרמן הפלה (Hermann Hoefle ; סגנו של גלובוצ'ניק והמארגן הראשי של השילוחים במבצע ריינהרד) והרמן וורטהוף (Hermann Worthoff ); (האחראי על סילוק היהודים מלובלין) לראשי היודנרט כי החל ב-17 במרס ישולחו מדי יום ביומו 1,400 יהודים לעבודה במזרח. בו בלילה כיתרו אנשי ס"ס ואוקראינים את הגטו, ולמחרת החלו השילוחים. יעדם היה מחנה ההשמדה בלז'ץ, שיהודי לובלין היו הראשונים שנרצחו בו. לא ידוע אם יהודי לובלין הבינו את מלוא משמעותם של השילוחים, שבאותה העת לא היה להם תקדים בהיקפם ובאופיים. בין שהגיעו אליהם שמועות על בלז'ץ ובין שלא הגיעו אליהם שמועות עליו, היו היהודים בלובלין עדים לאלימות שננקטה בעת הגירושים והכירו את התנאים הקשים במחנות העבודה. לפיכך הם ניסו לחמוק מן הגירושים ורבים חיפשו להם מקומות מסתור. הגרמנים סרקו את הגטו ביסודיות, עברו מבית לבית ורצחו בו במקום את כל מי שמצאו. ב-31 במרס 1942, לאחר הפסקה של יומיים, חזרו הגרמנים לגטו וגירשו בין השאר את מרבית חברי היודנרט, ובהם יושב הראש בקר וכן עשרות שוטרים יהודים עם בני משפחותיהם. באותו היום הם מינו בִּמְקום הנרצחים 12 חברי יודנרט חדשים בראשותו של ד"ר מרק אלטן. שלושה מחברי היודנרט החדשים נרצחו ב-7 באפריל 1942.

בין 17 במרס ל-14 באפריל 1942 שולחו מגטו לובלין לבלז'ץ כ-30,000 יהודים. עוד כ-2,000 מתושבי הגטו נרצחו בַּגטו ובקרבת לובלין בידי אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים ואוקראינים. כ-80 עד 100 ילדים מבית היתומים נרצחו מחוץ לעיר, וכ-70 זקנים נרצחו במיטותיהם בבית המחסה של הגטו. כל החולים והחלשים נרצחו במקומות הימצאם.

במאי 1943 חיסלו הגרמנים כמעט את כל מחנות העבודה הקטנים שעדיין פעלו בלובלין (מבתי מלאכה קטנים ועד כלא המצודה שהועסקו בו כ-300 יהודים) ושילחו את האסירים היהודים שבהם למיידנק. אחדים הצליחו להימלט. ב-3 בנובמבר 1943 נרצחו במיידנק רוב שרידי גטו לובלין והמחנה שברחוב ליפובה – חלק מ"מבצע ארנטפסט" (Erntefest ; "חג הקציר"), מבצע חיסולם של כל היהודים שנותרו במחוז לובלין.

רבים מאסירי המחנה שברחוב ליפובה הצליחו להימלט ליערות והיו לגרעין של קבוצת פרטיזנים יהודית באזור. בין 19 ל-22 ביולי 1944, ימים אחדים לפני שחרור לובלין בידי הסובייטים, רצחו הגרמנים במיידנק ובכלא של מצודת לובלין 1,600 בני אדם ובהם יהודים רבים.[2]
 אנדרטה בבית העלמין היהודי בלובלין